ז'נבה, יום ראשון, 14:00. הטיסה של העיתונאים אשר מסקרים את הנבחרת במוקדמות יורו 2024 נחתה אל תוך שרוול ארוך ובלתי נגמר של פרסומות לשעונים, כל הדרך עד ליציאה אל אולם קבלת הפנים. בימים אלה נערך בעיר כנס גדול במיוחד של שעוני יוקרה והעיר מוצפת בתיירות בצד השווייצרי שלה, כשכולם באו מסיבה אחת בלבד והיא לא כדורגל - היא השעונים.
את אווירת הניתוק ממה שיקרה ביום שלישי בסטאד דה ז'נבה אפשר להרגיש מהרגע הראשון. בביקורת הדרכונים, שוטר הגבולות השווייצרי הרים גבה כשאמרתי לו שאני עיתונאי שבא לסקר את המשחק של הנבחרת. זה כנראה גרם לכך שהוא עיכב אותי עוד כמה דקות בלי סיבה כדי לאמת את הסיפור. שאלתי אותו אם הוא לא יודע ששווייץ משחקת נגד ישראל ביום שלישי, והוא בתגובה שאל אותי: "פה? אולי בציריך". לא שזה שינה יותר מדי, אחרי כמה דקות של בירורים הוא נתן לי להמשיך.
ביציאה חיכה לי נהג אלג'יראי חביב, בן 30 שנולד בשווייץ להורים שהיגרו מאפריקה. שמו המבטיח: עבדלאזיז עבדלאזיז. הוא כמובן ידע שאני ישראלי והשיח מהר מאוד עבר ל"מתי יהיה סוף לסכסוך עם הפלסטינים?", ו"יש לי חבר שגר בתל אביב, יש לו עסק למסכי LED גדולים", אפשר להגיד שזה די שגרתי לכל נסיעה עם הנבחרת. תמיד איכשהו לנהגי המוניות יש חברים שעובדים בישראל.
ז'נבה (רויטרס)והנסיעה ממשיכה והדרך לבית המלון היא הכל חוץ מ"עיר של כדורגל". האצטדיון, סטאד דה ז'נבה, נמצא מחוץ לשטחי העיר, יותר לכיוון הצד הצרפתי. אה כן, ז'נבה היא לא עיר שווייצרית בלבד. היא למעשה מחולקת, צד אחד שלה שייך לשווייץ והצד השני שייך לצרפת. האצטדיון יותר קרוב לצד הצרפתי אבל עדיין בתוך הגבולות של שווייץ. כמה זה מוזר? בית המלון שלי נמצא בצרפת, אבל כשעברתי את הכביש לקנות אוכל, הייתי בשווייץ. כמו ר"ג-גבעתיים, רק בין מדינות.
ובאמת, שבכל מקום שבו הייתי, כולם הופתעו. "שווייץ משחקת פה ביום שלישי? באיזה מסגרת?", שאל אותי עבדלאזיז הנחמד. גם בבית המלון לא ממש הבינו למה בחור מישראל הגיע בצהריי יום ראשון, כשכולם בכלל נחים. יכול להיות שמחר כשאלך לאצטדיון בשעות הבוקר ואעביר שם את מרבית היום, אגלה שיש תכונה לקראת המשחק. אבל זה רחוק מלהיות כזה.
ז'נבה (רז אמיר)
ז'נבה (רז אמיר)בטלוויזיה השווייצרית בכלל מראים משחק ראגבי נשים. בעיתון אין ממש אזכור לנבחרת שניצחה 0:5 את בלארוס. אבל זה מחזיר אותי ל-2015, כשהגעתי לבאזל עם מכבי ת"א. גם אז לא ממש התעסקו יותר מדי במשחק הכדורגל שהיה צריך להתקיים כמה ימים אח"כ. אבל השווייצרים מלמדים את כולם כבר הרבה שנים שגם אם הם חלק מהערים אליהן מגיעה הנבחרת הן לא ערים של כדורגל, הנבחרת עצמה היא הכי כדורגל שיש.
למעשה, הלוואי והמצב ברחובות ז'נבה היה משקף את המצב של הנבחרת שלהם. אז, לישראל היה סיכוי הרבה יותר גבוה לעשות משהו ביום שלישי. ועדיין, 90 דקות, משחק אחד, מי יודע. אולי השאננות והעושר המוגזם של ז'נבה (100 שקל לסנדוויץ' עוף עם צ'יפס), ידביקו גם את השחקנים של מוראט יאקין והנבחרת של אלון חזן תצליח להשכיח במעט את התחושות הלא נעימות אחרי ה-1:1 הביתי עם קוסובו.
ז'נבה (רז אמיר)