כל מונדיאל מייצר גיבורים ורגעים מרגשים, אך נדמה שקטאר מייצרת מונדיאל מרגש באופן ייחודי ועוצמתי. זה בא לידי ביטוי במשחק הפתוח של נבחרות רבות, ושל נבחרות שמול יריבות עדיפות שיחקו כמעט ללא מורא. נבחרות שהאמינו בעצמן, ובעיקר באמצעות הרגש יצרו סיפורי דוד מול גוליית מרגשים (יפן מול ספרד וגרמניה ונבחרת מרוקו הנפלאה).
אך בשבילי, כפסיכולוג העוסק בפסיכולוגיית ספורט (וגילוי נאות כארגנטינאי) הסיפור המעניין והמרגש ביותר הוא של ליאו מסי ושל ארגנטינה. מדוע? מפני שבניגוד לצרפת, הוא לא נבע מיכולות מקצועיות, אלא בעיקר בשילוב של פסיכולוגיה, תרבות והיסטוריה.
הסיפור של ארגנטינה היא קודם כל סיפורו של מסי ושל הטרנספורמציה שלו במונדיאל הנוכחי. פרשנים מדברים על המנהיג שסוף סוף הפך להיות, אך זה הרבה מעבר לכך. מסי שהתקשה שנים עם דרישתה של ארגנטינה שיהפוך למראדונה (כלומר גיבור/אייקון תרבותי/מושיע של האומה), בהזדמנות האחרונה, מוכן לקבל את התפקיד ומרגיש אפילו נוח בתוכו.
ההזדמנות האחרונה. מסי (רויטרס)זה כמובן מתבטא ביכולות במגרש, אך באופן מעניין ניתן היה לראות זאת בראיון עם כתבת ארגנטינאית שהפך לוויראלי. במונולוג דביק ומשתפך הכתבת מודה לו על הפיכתו לגיבור, ומסי במבט נוגה ומתמשך שמאוד לא אופיינו לו, כאילו עונה לה, אני מקבל את התפקיד שאת וארגנטינה רוצים שאמלא.
הרגע בו הטרנספורמציה התחילה היה הגול נגד מקסיקו. כשאומה שלמה על גבו וכשנדמה שהכול כבר אבוד, לקח באומץ את האחריות וייצר את הרגע הגדול והמרגש ביותר בקריירה שלו. זה רגע מכונן כי לאחר הגול הנבחרת החלה להאמין שזה אפשרי. מדוע? כי הפעם יש לה מראדונה.
בזכותו הנבחרת החלה להאמין. מסי (רדאד ג'בארה)רגעים אלו ואחרים של אומץ ואחריות של מסי לאורך המונדיאל המשיכו לחזק אמונה זו שתמיד קיימת אצל הארגנטינאים, שהם נועדו לזכות במונדיאל מתוך היותם ארגנטינאים. ניתן היה לראות זאת במשחק מול הולנד בו לאחר מכה פסיכולוגית שהייתה ממוטטת קבוצות רבות, נשארו חזקים מנטלית וניצחו בבעיטות ההכרעה.
מסי, בכך שבעט ראשון, שימש כמודל והשראה, והעביר שוב את המסר לשחקנים שככל הנראה זה נועד לקרות. ובפסיכולוגיה אנו יודעים שאמונה מייצרת מציאות. למרות שאינני מאמין בגורל יכולתי גם להרגיש זאת. ולאחר העצירה של השוער, באופן מוזר לא הרגשתי מתח רב, שכן הרגשתי שארגנטינה תנצח כי כך זה אמור להיות הפעם.
ארגנטינה תנצח כי כך זה אמור להיות? מסי (רויטרס)אך לצד תפקידו המרכזי של מסי בהצלחתה של ארגנטינה, כוחה הנוסף של ארגנטינה טמון בלכידות הקבוצתית של שחקניה ובחוסנם המנטלי. אולי צריך להיות ארגנטינאי בשביל להבין את עוצמת הלחץ ששחקני האלביסלסטה יכולים לחוות במונדיאל. בניגוד לנבחרות ארגנטינאיות בעבר, נבחרת זו הצליחה עד כה להתמודד יחסית יפה עם הלחץ ולייצר שלם גדול מסך חלקיה.
נבחרות שמגיעות רחוק במונדיאל תמיד מתלכדות, אך אצל ארגנטינה נדמה שמדובר במשהו אחר. התחושה היא שהם אוהבים בצורה עמוקה אחד את השני, ומול ההיסטוריה שלתחושתם מבקשת להתממש, הם נחושים לחלוטין לשים בצד את התהילה האישית למען ההצלחה הקבוצתית. לכך תורם כמובן הקהל, שאולי מכורח האמונה בהיסטוריה ומרצון להיפרד מהמראדונה שלהם טסו עם הכסף שאין חצי עולם לקטאר.
אוהדי ארגנטינה בטירוף (רדאד ג'בארה)לבסוף, קרדיט גדול מגיע ליכולות הפסיכולוגיות ולמנהיגותו של מאמן ארגנטינה. ראשית, בבחירת שחקנים בעלי יכולות פסיכולוגיות מתאימות. שנית, ביכולת לייצר נבחרת שיכולה להסתגל טקטית ופסיכולוגיות לשינויים (לנבחרות השונות ולשינויים בסגל שלה עצמה). ולבסוף, ביכולת שלו להגיב בצורה גמישה ואמיצה ולבצע שוב ושוב חילופים אמיצים בזמן הנדרש.
אך מול כל זאת עומדת נבחרת צרפתית שמקצועית חזקה בהרבה. שמונהגת בשקט ובחוכמה על ידי על ידי גריזמן ואמבפה. צרפת שבטוחה בעצמה, ובניגוד לארגנטינה משחקת כדורגל שמח, זורם ומשוחרר יותר. אך למרות עדיפותה המקצועית, הגמר לא יוכרע בגלל כדורגל אלא בזכות פסיכולוגיה, ובעיקר בגלל הפסיכולוגיה של שני אנשים. השאלה היא האם מסי יוכל להשלים את הטרנספורמציה ולהפוך למראדונה, או אמבפה יראה לעולם שעידן חדש וגיבור חדש הגיע?
מאת גבי זקס, פסיכולוג העוסק בפסיכולוגיית ספורט וטיפול פסיכולוגי. לקישור לאתר לחצו כאן.