שפל חסר תקדים לענף: על ההחלטה של אמבפה

עמנואל מקרון הוא אוהד שרוף של מארסיי, ואמור לרצות בהצלחתה כאדם פרטי. כנשיא צרפת, הוא חייב לדאוג לאינטרסים של מדינתו, והם כוללים – ללא ספק – מניעת מכירת סמלים חשובים למדינות זרות, קל וחומר כאשר מדובר במשטרים אפלים שבזים לעקרונות בסיסיים של זכויות אדם ותומכים בטרור.

אם מנתחים שתי עובדות אלה מבחינה לוגית, ניתן היה להגיע למסקנה כי מקרון הוא האדם האחרון שירצה לראות את קיליאן אמבפה נשאר בקטאר (סליחה, פאריס) סן ז'רמן. ואולם, במשך חודשים הוא היה שותף להפעלת לחץ עצום ובלתי סביר על החלוץ במטרה לגרום לו לחתום על חוזה חדש עם האמיר.

האמיר המדובר, כך לפי הדיווחים בצרפת, גייס גם את שני הנשיאים הקודמים של צרפת, פרנסואה הולאנד וניקולא סרקוזי. יש להניח שגם ז'אק שיראק היה שמח לתרום את חלקו למשימה הלאומית החשובה הזו אילו היה עדיין בחיים. אנחנו טרם יודעים, כמובן, את הפרטים המלאים על מה שהתרחש מאחורי הקלעים, ובספרד רומזים כי נעשה שימוש ב"איומים מלוכלכים", אבל השורה התחתונה דווקא ברורה – ראשי שתי מדינות השקיעו ממרצם ומזמנם כדי להכריע בעתידו של כדורגלן. תקראו את זה שוב כדי להפנים. ראשי שתי מדינות משתפים פעולה כדי לרצות כדורגלן.

קיליאן אמבפה ונאסר אל חלאיפי (האתר הרשמי של פ.ס.ז')

מדינה אחת שרכשה נכס מרכזי במדינה השנייה ומשתמשת בו בגסות לקידום פוליטי באמצעות ספורט, והמדינה השנייה שהשתעבדה לה לגמרי עד שאיבדה לחלוטין את הבושה ואת הכבוד המינימלי. איכשהו, הצלחת sportswashing קטארי נתפס כאינטרס לאומי של צרפת. המצב הזה הזוי באופן קיצוני, חסר תקדים ומסוכן מאוד לא רק מבחינת כדורגל נטו, אלא ברמת פוליטיקה גלובלית. סביר שכאשר רכשו את השליטה בסן ז'רמן ב-2011, אפילו השייחים עצמם לא חלמו שיזכו להצלחה כה מסחררת. במהלך קמפיין בחירות לא פשוט, בזמן שמלחמה משתוללת במזרח אירופה, העסיק את עצמו מקרון בחיזוק המועדון שהוא שונא יותר מכל. אין דברים כאלה. זה פשוט לא יכול להיות.

אפילו בהתעלם מהבעייתיות המוסרית העמוקה, צריך נשיא צרפת – אם הוא כבר טורח להתערב בזירת הכדורגל המקומית – לדאוג לפעילות חוקית ותקינה של הליגה, לטיפוח תחרותיות, ולמתן אפשרויות קידום לכל השחקנים הצרפתים. כלומר, גם אם הבעלים של סן ז'רמן היה מיליארדר מקומי ולא משטר רצחני, נכון היה למנוע ממנו לחסל את שאר הליגה באמצעות הזרמת כספים בלתי מוגבלת, עד כדי מצב בו תקציב השכר של כוכבי פאריס גבוה יותר מכל יתר שחקני הליגה גם יחד.

כמו כן, הגיוני היה לאפשר לכוכבים הגדולים ביותר להתמודד עם האתגרים הגדולים ביותר. זה היה כך בעבר, כאשר ז'אן-פייר פאפן בחר לעבור ממארסיי למילאן ב-1993, וזה נכון גם עכשיו, כאשר רוב שחקני אלופת העולם – מקארים בנזמה ואנגולו קאנטה ועד האחים הרננדז משחקים מחוץ לצרפת. כי הם יכולים להשתפר בספרד, אנגליה, איטליה וגרמניה, במקום לדרוך במקום ולגווע. זה נכון, כמובן, גם לגבי אמבפה. אין לצרפת כאומה שום אינטרס להשאירו בפ.ס.ז’ – בדיוק כמו שלא היה לנורבגיה כאומה אינטרס לקשור את ארלינג הולאנד בשרשראות לאיצטדיונה של מולדה.

המעבר לריאל מדריד ב-2009 עשה לקארים בנזמה רק טוב (רויטרס)

אמבפה בחר לבסוף להיות קשור בשרשרת הזהב ולוותר על חלום הילדות שהיה במרחק נגיעה. לדבריו, עליהם חזר אינספור פעמים, הוא השתוקק תמיד לשחק בריאל מדריד, ולא לחינם פורסמו כבר מזמן בתקשורת תמונות ילדות אותן שמח לחלוק עם כולם, ובהן פוסטרים של הכוכבים בחולצות הלבנות על קירות חדרו. ב-2017, כאשר העדיף את סן ז'רמן על פני סנטיאגו ברנבאו אחרי עונת פריצה במונאקו, זה הרגיש כמו החלטה נבונה כדי להבטיח התקדמות הדרגתית. אז גם סיפר אמבפה לכל מי שרצה לשמוע כי הגה עוד בבית הספר תוכנית רב שלבית, והוא מיישם אותה כלשונה.

מדריד הייתה אמורה להיות המדרגה הבאה, ובקיץ שעבר אף הודיע החלוץ שהוא מבקש להימכר לריאל שנה לפני תום חוזהו עם הקטארים, אותו לא התכוון לכאורה בשום אופן להאריך. אז, כאשר דחתה סן ז'רמן הצעות גבוהות מיוחד שהגיעו ל-130 מיליון יורו, היא הדגישה שהכסף אינו רלוונטי כלל להליך קבלת ההחלטות שלה. העניין הוא שגם הצלחה על המגרש כמעט ולא רלוונטית בהליך קבלת ההחלטות שלה.

לגיטימציה פוליטית – הדבר היחיד שמעניין את הקטארים

כל מה שמעניין את הקטארים זה לגיטימציה פוליטית. הם לא החתימו את ליאו מסי כדי לזכות בליגת האלופות. הם החתימו אותו כי הוא מסי, ועכשיו הוא שלהם. זו הרי הייתה גם מטרת הבאתו של סרחיו ראמוס. קטאר הוסיפה לרשימת פריטי האספנות שלה את קפטן ברצלונה ואת קפטן ריאל מדריד באותו קיץ – וזה כלל לא משנה שהבלם לא היה כשיר במשך רוב העונה.

ליאו מסי לא הגיע בשביל לזכות בליגת האלופות, וככה זה גם נראה (רויטרס)

כל זה תקף גם לגבי אמבפה. הוא חשוב לא כשחקן שמבקיע שערים ומשפר את הסיכוי לזכות בתארים. הוא חשוב כנכס פוליטי. עצם העובדה כי מקרון, הולאנד וסקרוזי פעלו ביחד עם האמיר כדי להשאירו היא ההישג הכי גדול. אולי אנחנו לא יודעים עד הסוף את מהות הלחץ שהופעל על החלוץ, אבל ברור כשמש שהוא ניצל את המצב המיוחד הזה לטובתו. אמבפה ידע שהוא יכול לדרוש ולקבל כל סכום שיעלה בדעתו – אז יש לו מענק חתימה של 300 מיליון אירו ושכר שנתי של 100 מיליון אירו נטו.

זה יכול להיראות רע תדמיתית, במיוחד אם זוכרים כיצד דאג הכוכב לקבל כותרות חיוביות כאשר ויתר על הבונוס במונדיאל כי הוא "מייצג את המולדת ללא תמורה", אבל מצד שני כלל לא בטוח שהוא צריך להרגיש ייסורי מצפון. הרי כאן מדובר בכסף קטארי מטונף. לא עדיף לקחת אותו, במקום להשאירו אצל המשטר?

על הדרך, הוא גם ביקש וקיבל לכאורה סמכויות ניהוליות רחבות במיוחד. ידוע, כמובן, כי לכוכבים גדולים יש השפעה לא מבוטלת על זהות המאמנים והשחקנים במועדוניהם. מסי קבע לא מעט בברצלונה, כריסטיאנו רונאלדו השמיע את קולו בריאל מדריד, ואפשר לכתוב ספרים בנושא. ואולם, הדבר מעולם לא פורסם כתנאי לחתימת חוזה, ויש כאן חציית קו אדום ברור. אמבפה הדליף (כי לאף אחד אחר אין סיבה להדליף זאת) שהוא זה שיקבע מי יהיה המאמן הבא, המנהל הספורטיבי הבא, וגם יאשר ויפסול את שחקני הרכש הפוטנציאליים. בגדול, הוא הופך לסוג של מנהל ספורטיבי בעצמו, וזה מעולם לא קרה.

הופך לסוג של מנהל ספורטיבי. קיליאן אמבפה (רויטרס)

למה זה לא קרה? כי זה לא יכול לעבוד. מועדון מתוקן לא מסוגל להתנהל כך ולהצליח, אבל פ.ס.ז’ היא לא מועדון מתוקן. היא זרוע יחסי ציבור של משטר פוליטי, ולכן היא יכולה להרשות לעצמה לתת לאמבפה סמכויות כאלה. למי אכפת? תשומת הלב התקשורתית רק תגבר כתוצאה מכך, וזה הדבר החשוב באמת. הקרקס בחדר ההלבשה ייעשה אבסורדי עוד יותר? טוב מאוד, הקטארים אוהבים דיווחים על הקרקס בחדר ההלבשה. בדיוק בשביל זה הביאו לשם את ניימאר ביחד עם אחותו.

נפשו של הכדורגל נרצחת בדם קר

אפשר לראות בסאגה של אמבפה שפל חדש בהידרדרות הכדורגל. זהו שפל, כי רק לפוליטיקה ולכסף יש משמעות, וכל שאר השיקולים נזרקים הצידה. זהו שפל, כי נפשו של המשחק נרצחת בדם קר, ויש המון שצוהל משמחה. הכיוון הזה רע לכולם, אבל הוא רע במיוחד לצרפת.

ריאל מדריד אולי מרגישה מקופחת בפרשה המוזרה הזו, אך דווקא היא יוצאת ממנה מחוזקת. למעשה, טוב היה עושה הנשיא פלורנטינו פרס לו היה מודיע לאמבפה ביוזמתו שהוא לא נחוץ עוד בסנטיאגו ברנבאו לאור התנהלותו המתמשכת. יש שם צוות נהדר, עם חוליית התקפה שרק הולכת ומשתדרגת. ללא אמבפה בתמונה, ויניסיוס ורודריגו יוכלו להמשיך בנסיקה בשקט תעשייתי.

לשיטת הניהול של פרס חסרונות רבים מאוד, והניסיונות להקמת סופר ליג ראויים לכל גינוי, אבל זה מועדון כדורגל אמיתי עם מסורת, מורשת ונשמה – ולא מפלצת יחסי ציבור של אמיר קטאר. שחקנים מרגישים גאווה כאשר הם לובשים את החולצה הלבנה, ואף אחד מהם לא עושה את זה רק בשביל הכסף.

התגמול הפיננסי חשוב מאוד, אך מי שמעוניין בשכר גבוה בלבד לא צריך להתקרב לסנטיאגו ברנבאו, וגם לא לקאמפ נואו, אולד טראפורד, אנפילד, סן סירו ואליאנץ ארנה. זה לא המקום בשבילם. הם יכולים להמשיך עם הקרקס שלהם בפאריס ולקבור את הקריירה תמורת מזומנים. וששיראק יעזור להם.

אמבפה יהפוך לשחקן השנוא על אוהדי ריאל?