התודעה הקולקטיבית, בכדורגל ובחיים בכלל, בנויה לעתים על אגדות ומיתוסים. אם תשאלו אוהד ויאריאל כלשהו, הוא יידע לספר כיצד פספסה הצוללת הצהובה עלייה לגמר ליגת האלופות ב-2006 בגלל פנדל מוחמץ של חואן רומן ריקלמה ממש בדקות האחרונות במשחק הגומלין מול ארסנל. בפועל, הקביעה הזו ממש לא נכונה.
התותחנים ניצחו 0:1 במשחק הראשון, התוצאה בספרד הייתה מאופסת כאשר האמן הארגנטיני ניגש לנקודה הלבנה, ולכן לו היה מדייק, הוא היה שולח את המשחק להארכה – לא יותר מזה. כיצד היתה מסתיימת ההארכה הזו? אין לדעת.
האם ויאריאל הייתה מנצחת בדו קרב הפנדלים? כאן הסיכויים בכלל היו נגדה, כי שוער ארסנל, ינס למאן, היה מומחה ענק בתחום. הוא ניצח עבור שאלקה את הדו קרב מול אינטר בגמר גביע אופ"א ב-1997. הוא ניצח עבור גרמניה את הדו קרב מול ארגנטינה ברבע גמר גביע העולם ב-2006. חשוב מכל – הוא הרי הדף בזינוק מושלם את הפנדל של ריקלמה עצמו! העובדות האלה לא משנות את תחושת האוהדים. הם משוכנעים, בדיעבד, שהגמר היה במרחק נגיעה מהם. זה המיתוס שלהם.
מיתוס. חואן רומן ריקלמה מחמיץ את הפנדל (רויטרס)וזה בדיוק מה שוויאריאל הרוויחה גם אתמול. היא קיבלה עוד מיתוס לאוסף – מיתוס יפה, מנוסח היטב ומעורר השראה. כאשר ייזכרו האוהדים שמילאו את אצטדיון לה סרמיקה, בחוויה שלהם בערב הגשום, הם יידעו בוודאות כי הצוללת הצהובה האהובה שלהם הייתה במרחק נגיעה ממהפך היסטורי ומעלייה סנסציונית לגמר ליגת האלופות. ההצגה שסיפקו השחקנים במחצית הראשונה הייתה כה עוצמתית ומרהיבה, עד שבכוחה להשכיח את כל הנתונים האחרים. היא הדגישה עד כמה המועדון הזה ראוי להערכה, והיוותה אקורד סיום פנומנלי למסע הקסום, במסגרתו הדיח האנדרדוג הכריזמטי את יובנטוס ואת באיירן מינכן.
במובן זה, נעשה כאן צדק, כי פרשנים רבים מדי באנגליה התבטאו בזלזול בוטה ומחפיר אודות הרמה הכללית של ויאריאל אחרי ההפסד 2:0 באנפילד בשבוע שעבר. שיגעון הגדלות של "מומחים" שצופים רק בפרמייר-ליג עובר לעתים את גבולות הטעם הטוב והיה צריך להעמיד אותם במקומם. אונאי אמרי וחניכיו עשו זאת, עם הכנה טקטית מדוקדקת ומבריקה, והמון אנרגיות חיוביות. אכן – ליברפול הפגינה עליונות ברורה במשחק הראשון וטיאטאה את היריבה מהמגרש ביעילות ובהילוך שני, אבל ויאריאל לא רק שינתה את הגישה אתמול, אלא גם ידעה כיצד להכות בנקודות התורפה של האדומים.
המגינים, אשר תרומתם ההתקפית ידועה היטב, יכולים לפעמים להשאיר שטחים פתוחים מאחוריהם, ואמרי בחר לנצל זאת. כך נולד השער הראשון בהגבהה מהאגף של טרנט אלכסנדר ארנולד. כך נוצר גם השער השני, כאשר אטיין קאפו המצוין לא ספר את אנדי רוברטסון והגביה לעברו של פרנסיס קוקלאן, עליו היה אמור לשמור אלכסנדר ארנולד.
ויאריאל ידעה לנצל את נקודות התורפה של ליברפול (רויטרס)הקשר הצרפתי כבר בן 31, אבל היה זה שערו החמישי בלבד בקריירה, אז הנה לכם סטטיסטיקה מפתיעה מאוד: למרות גובהו - רק 176 סנטימטרים - שלושה מתוך השערים האלה נכבשו בנגיחות. כך היה ב-2013 כאשר שיחק בהשאלה מארסנל לפרייבורג, במשחק הליגה האירופית מול סלובן ליברץ. כך היה במדי ולנסיה מול ויאריאל ב-2018. ליברפול לא הכירה, ככל הנראה, את הכישורים האלה – אחרת היא לא הייתה מאפשרת לבודד אותו מול אלכסנדר ארנולד שלא מצטיין במאבקים אוויריים, ואפילו לא ניסה לנתר כדי להפריע למהלך.
אז ויאריאל עלתה ל-0:2 וזמן קצר קודם לכן התקיים גם האירוע שנתן לה לגיטימציה ברורה להרגיש מקופחת. המפגש בין אליסון לג'ובאני לו צ'לסו ברחבה הוא מסוג המקרים בהם קיומו של VAR מעצים את תחושת העלבון. שופט הווידאו אמור להתערב אם יש "טעות ברורה" כהגדרת החוקה, וכאן לא הייתה טעות ברורה.
מצד אחד, השוער הברזילאי הגיע לכדור לפני הארגנטיני והצליח להרחיק אותו. מצד שני, הוא גם העיף את לו צ'לסו באוויר והכשיל אותו. אולי, אם השופט היה צופה בהילוכים החוזרים של האירוע, הוא היה מחליט שצריך לשרוק לפנדל. אולי – אין לדעת, כי העסק גבולי מאוד. ואולם, הוא בכלל לא נקרא למסך, ובצד של ויאריאל הרגישו רבים שהקבוצה נשדדה. ההרגשה הזו חיזקה מאוד את המיתוס, לפיו העלייה לגמר הייתה בהישג יד.
אין לדעת מה היה קורה אם השופט היה צופה בהילוך החוזר (רויטרס)מעשית, לליברפול הגיע יותר, קל וחומר לאור התגובה שלה לפיגור הכפול. היתרון מהשבוע שעבר נמחק, אבל יורגן קלופ מצא את המילים הנכונות כדי להחזיר את הביטחון לשחקניו. הוא גם מצא את החילוף הנכון, כאשר שלח למגרש את לואיס דיאס. הקולומביאני מסתמן כאחת ההעברות המוצלחות ביותר בינואר בכל הזמנים, וכניסתו שינתה לגמרי את המומנטום.
לפתע, השליטה שוב עברה לצד האדום. היא לא הייתה מושלמת כמו באנפילד, אבל זה הספיק כדי לבצע קאמבק, והוא היה משכנע יותר בהשוואה לזה של ויאריאל במחצית הראשונה. אפשר להאשים את השוער חרונימו רולי, לו היה חלק מהאשמה בכל השערים שספגה הצוללת הצהובה, אבל האמת הטהורה היא כי צריך להעניק את השבחים לליברפול. על המבצע הקבוצתי המרשים שקדם לשער של פאביניו, על ההגבהה המושלמת של אלכסנדר ארנולד בשמאל – כן, בשמאל! – לראשו של דיאס הפעלתן. על כדור העומק של נאבי קייטה לעברו של סאדיו מאנה ששבר את שיא הכיבושים של שחקן אפריקני בשלבי נוק אאוט של ליגת האלופות.
כבר אחרי השער הראשון אפשר היה לראות ששחקני ויאריאל ספגו מהלומה פסיכולוגית קשה מאוד. הם נלחמו כל עוד היה להם סיכוי אמיתי, אבל הניפו דגל לבן כאשר המגמה התהפכה. וכך, בשורה התחתונה, קיבלה כל קבוצה את מה שהגיע לה.
כל קבוצה קיבלה את מה שהגיע לה (רויטרס)ליברפול שהייתה עדיפה בהרבה בשלוש מחציות מתוך ארבע, עלתה לגמר ליגת האלופות בפעם השלישית בעידן קלופ, ואולי תקבל הזדמנות לנקום בריאל מדריד על התבוסה בגמר בקארדיף ב-2018. אחרי הכל, סרחיו ראמוס כבר לא שם כדי להטריד את מוחמד סלאח. מנגד, קיבלה ויאריאל את המיתוס שלה, והוא יונח עכשיו על המדף בצורת סרטים וספרים רבים שיוקדשו למסע הזה, והאוהדים יוכלו להגיד כי ההעפלה לגמר ליגת האלופות הייתה ממש קרובה.
הם גם יאמינו בזה, וטוב שכך. הכדורגל זקוק למיתוסים כאלה, בעוד לליברפול ממש לא אכפת. במידה מסוימת, איכות היריבה שהוכחה אמש רק תורמת לה, כי באנגליה כבר לא יחשבו שהיא שיחקה נגד קונוסים. אז כולם יכולים להיות מרוצים, וזה כולל את האוהדים הנייטרלים שצפו בתסריט משובח במיוחד.
לאחר קרב עיקש: בטיס וחטאפה נפרדות בתיקו