דייגו סימאונה עמד על הקווים ומחא כפיים בציניות. הדקות האחרונות של זמן הפציעות הלכו ואזלו להם, ושחקני מנצ'סטר סיטי בזבזו אותן באמצעות התחזויות בוטות. צ'ולו, שמכיר את הטקטיקה הזו טוב מכל אחד אחר, הגיב בכעס, שילהב את הקהל והשתדל לגרום לאוהדים להבין שדופקים את הקבוצה שלו. הייתה רק בעיה אחת קטנה – הוא בזבז אתמול 45 דקות בעצמו.
לפרקים, גרמה אתלטיקו מדריד לאלופת אנגליה להיראות כמו קבוצה קטנה ומפוחדת. כאשר לחצו חניכיו של צ'ולו על הדוושה, שלחו המון שחקנים קדימה, העבירו את הכדור במהירות ויצרו כאוס, האורחת לא ממש ידעה מה לעשות. סיטי לא הצליחה להחזיק בכדור כלל, עברה להרחקות סתמיות, הגנה על השער בשיניים, ולא ניסתה לעשות שום דבר יעיל בהתקפה גם כאשר נותרה אתלטיקו בנחיתות מספרית. הנכונות לבזבז זמן בכל מחיר הייתה כזו שפיל פודן, אשר נפגע מתיקול מרושע של פליפה מחוץ למגרש, התגלגל בכוונה לתוכו על מנת לגרום לעצירת המשחק – והדבר הביא למהומה רבתי.
הייתה זו, ללא צל של ספק, המחצית החלשה ביותר של מנצ'סטר סיטי העונה, וסימאונה הרגיש בוודאי שהתוכנית שלו עובדת. ואולם, מדוע כללה התוכנית הזו התבצרות בבונקר וספיגת לחץ במשך כל המחצית הראשונה? מדוע אי אפשר היה להעביר הילוך כבר בפתיחה, ולהלום ביריבה כאשר היא לא ציפתה לכך?
שחקני אתלטיקו מדריד ומנצ'סטר סיטי מתעמתים (רויטרס)אפשר בהחלט להבין מדוע בחר צ'ולו להסתגר במשחק הראשון במנצ'סטר בשבוע שעבר. האפשרות להתרסק ולספוג תבוסה במשחק פתוח הייתה מוחשית מאוד, וביטול חוק שערי החוץ – החלטה אומללה ביותר של אופ"א – הוריד עוד יותר את המוטיבציה להמר ולתקוף קצת. המטרה הברורה הייתה לסחוט תיקו 0:0, ואתלטיקו אפילו לא הייתה רחוקה מלהשיג אותה. ואולם, היא הפסידה בסופו של דבר 1:0 משער אדיר של קווין דה בראונה, וזה היה אמור לגרום לשינוי גישה מהותי בגומלין כבר מהדקה הראשונה, מה גם שהנסיבות היו לטובתה.
רצה הגורל, וההתאחדות האנגלית שיבצה את משחק העונה בין סיטי לליברפול בדיוק בין המשחקים נגד אתלטיקו. זאת ועוד – הוא התקיים ביום ראשון, בעוד הקבוצה של צ'ולו שיחקה בשבת (והפסידה במיורקה, אבל זה פחות משנה כרגע). החבורה של פפ גווארדיולה הייתה עייפה יותר, התייצבה במשחק חוץ מול אצטדיון מלא באוהדים נלהבים שמעודדים את אתלטיקו באש ובמים, והבלם הכי חשוב של התכולים, רובן דיאס, עדיין לא התאושש לגמרי מפציעה וישב על הספסל בעיקר על תקן צופה. חוץ מזה, ביטול חוק שערי החוץ עבד בגומלין לזכות סימאונה, וספיגה לא הייתה הופכת לאסון.
שחקני סיטי חוגגים (רויטרס)לא הייתה סיבה ממשית לקצר בכוונה את משך הזמן בו ניסתה אתלטיקו לעבור את החצי ולכבוש. לא הייתה שום הצדקה לזרוק לפח מחצית שלמה, לתת את הכדור למנצ'סטר סיטי ולהסתכן בהוצאת כדורים מהרשת של יאן אובלק. העובדה כי אלופת אנגליה לא ממש העסיקה את השוער הסלובני, והסתפקה בנגיחה של אילקאי גונדואן לעמוד, הייתה צריכה לגרום לסימאונה להעניק לשחקניו אור ירוק לדהור להתקפה מוקדם הרבה יותר. אלא שהוא חיכה וחיכה, דבק בתוכנית המקורית לשמור על 0:0 עד ההפסקה, ורק אז שחרר את הכול. כאשר עשה זאת, היה ברור כשמש שהטקטיקה הראשונית הייתה שגויה מהיסוד.
עבור אתלטיקו, סימאונה הוא סוג של אלוהים. הוא הדמות החשובה ביותר בהיסטוריה המודרנית של המועדון, כשחקן ובעיקר כמאמן, ויכולתו להפיק את המקסימום מסגל לא נוצץ במיוחד ידועה היטב. ובכל זאת, כדאי לערער, לפחות מדי פעם, על הנחת היסוד הבסיסית הזו. אתלטיקו אינה נמושה – זה מועדון שמסוגל לשלם 125 מיליון אירו על ז'ואאו פליקס ו-80 מיליון אירו על תומא למאר, ואז להפוך אותם לשחקני רוטציה שיושבים לעתים בקצה הספסל. הסגל שלה עמוק ואיכותי, ומאמן אחר היה מצליח לבנות ממנו קבוצה אטרקטיבית יותר שמסוגלת לאיים יותר גם על מועדוני צמרת. זה לא אומר שהאופי הזה מתאים יותר לאתלטיקו, ובוודאי לא מבטיח שגישה אחרת הייתה מובילה גם היא לזכייה באליפויות ב-2014 וב-2021, אבל בהחלט יש צורך בגיוון מסוים. הגישה לפיה אתלטיקו תמיד חייבת להגדיר את עצמה כאנדרדוג במפגשים מול יריבות חזקות יותר על הנייר מזיקה לה.
דייגו סימאונה ופפ גווארדיולה (רויטרס)היא הזיקה במיוחד אתמול, כאשר הפניקה של מנצ'סטר סיטי אחרי ההפסקה, שכללה אפילו שילובו של פרננדיניו לצידו של רודרי בדקה ה-78, הדגישה שאפשר היה לעשות מולה הרבה יותר. שחקניו של גווארדיולה באמת היו מותשים, פיזית ומנטלית, אחרי הדרמה הגדולה נגד ליברפול. הייתה חובה לתקוף אותה ולראות לאן זה עשוי להוביל. על סמך המציאות במחצית השניה, הייתה כאן הזדמנות אמיתית לקאמבק נפלא ולניצחון שהיה מעניק לאתלטיקו כרטיס לדרבי מול ריאל מדריד בחצי הגמר.
מרבים להגדיר את סימאונה כווינר, כי הוא הביא תארים לא מעטים לאתלטיקו כנגד כל הסיכויים לכאורה, אבל מהי בעצם המשמעות האמיתית של המילה "ווינר"? אין כאן קונצנזוס, ועשויות להיות פרשנויות רבות, אבל דבר אחד בטוח – כולם יסכימו כי ווינר הוא לא בהכרח האדם שמנצח יותר מכולם. יוהאן קרויף ונבחרת הולנד, למשל, הפסידו בגמר מונדיאל 1974 למערב גרמניה, אבל איש לא יעז להגדיר אותם כלוזרים. תודעתית, הנבחרת הכתומה הזו הייתה ווינרית, למרות שלא זכתה בכלום מעולם.
שחקני אתלטיקו מדריד כועסים על השופט (רויטרס)למה? כי לא התוצאה הסופית קובעת, אלא הרוח. ואולי ההגדרה הטובה ביותר של ווינר הוא האיש אשר אצלו הרצון לנצח חזק יותר מהפחד להפסיד. ווינר הוא מישהו ששואף להגיע למעלה ולא חושש ממפלות. ווינר הוא מישהו שמוכן להסתכן בהפסד כדי לשפר את הסיכוי לזכות. אז אתמול דייגו סימאונה לא התנהג כמו ווינר, וכך פגע משמעותית בהזדמנות לעלות לחצי הגמר, למרות שהתנאים לכך היו סבירים בהחלט.
לכן, כאשר הגיב בציניות לנפילות התכופות של שחקני סיטי, הוא יכול היה להאשים רק את עצמו. מנגד, הפחדנות של סיטי שאיבדה לגמרי את היכולת לנהל משחק בחוכמה אחרי שדה בריינה נפצע והוחלף, היא בשורה מצוינת לריאל מדריד שתפגוש אותה בחצי הגמר. כך גם העובדה שלמרות השליטה הברורה במגרש במחצית הראשונה, לא הצליחה סיטי לבעוט אפילו פעם אחת למסגרת, וסיימה את הקרב עם איום בודד על אובלק. דווקא אדרסון היה צריך להיות במיטבו, במיוחד כאשר עצר באינסטינקט פנומנלי את הנסיון של אנחל קוריאה בזמן פציעות. זה היה קרוב מאוד להארכה, ועל סמך המשחק אתמול סיטי הייתה ראויה להפסיד. אתלטיקו פשוט לא הייתה ראויה לנצח.
כריסטיאנו רונאלדו ג'וניור כובש וחוגג כמו אביו