כאשר תקף צבא רוסיה את אוקראינה ופתח במלחמה, היה יורי ורנידוב בפורטוגל לקראת משחק הגומלין של שריף טירספול נגד בראגה בליגה האירופית. שריף ניצחה 0:2 במשחק הראשון והיה לה סיכוי טוב להמשיך את המסע המדהים באירופה בעונה היסטורית, אבל מחשבותיו של המאמן האוקראיני כבר היו במקום אחר. בעודו צופה בהפסד 2:0 ובהדחה בפנדלים, הוא החליט כי עם שובה של שריף הביתה, הוא ימשיך למולדתו כדי להתגייס ולהגן עליה.
הנהלת שריף, המקורבת מאוד לשלטונות חבל טרנסניסטריה העצמאי ממולדובה, ידעה כי משפחתו של המאמן עדיין מתגוררת בזאפורוז'יה והציעה להעביר אותה לטירספול. ורנידוב סירב לאופציה הזו, למרות שזו הייתה ההזדמנות להעניק לכולם ביטחון. הוא הרגיש חובה מוסרית לקחת את הנשק לידיים, גם בגיל 56, ולהיות עם בני עמו כאשר האדמה בוערת. אתמול קיימה שריף משחק שגרתי בליגה המולדבית, אבל המאמן שלה כבר לא היה איתה – ואיש לא יכול לחזות מתי, אם בכלל, יחזור לתפקידו.
הניף כקפטן את הגביע הראשון של זניט
ורנידוב היה מוכן נפשית לאפשרות הזו כבר מזמן. עוד ב-2019, כאשר אימן את זוריה לוגנסק, הוא הצהיר בראיון: "אני אוהב את המדינה שלי. אם יהיה צורך, אלך להגן עליה. אני בטוח בכך ב-100 אחוזים". הוא נותר נאמן למילתו, כמו תמיד – ורנידוב ידוע כאדם ישר, ישיר מאוד, מוטיבטור בחסד, מנהיג שמסוגל לסחוף אחריו את השחקנים.
כזה הוא היה גם בימיו כשחקן, ולא לחינם מונה לקפטן זניט חודשים ספורים אחרי שהגיע לקבוצה ב-1997. הוא אף זכה אז לכבוד להניף את הגביע הרוסי ב-1999 – התואר הראשון של הקבוצה מאז התפרקות ברית המועצות – והיה אחד הכוכבים הנערצים ביותר מבחינת האוהדים. אחד האוהדים האלה היה, אגב, ולדימיר פוטין.
כן, זניט. באותם ימים הייתה זו קבוצת מרכז טבלה עניה למדי, שחוותה משברים עמוקים מאוד בשנות ה-90. היא הייתה הקבוצה של העם, המועדון היחיד בעיר הענקית, הרבה לפני שגזפרום השתלטה עליו, הזרימה מאות מיליוני יורו והפכה אותו בציניות לאחת הזרועות של המשטר הדיקטטורי. ורנידוב זוכר את התקופה הזו כמאושרת. "הזכייה בגביע הייתה מדהימה והיא תישאר בליבי לנצח", הוא אמר בעבר והודה בשמחה כי אהב מאוד את החיים ברוסיה, "אי אפשר לתאר את הרגשות שחשתי אז".
קבוצתו גורשה מלוגנסק בתחילת הסכסוך
"לא הייתי מאמין אז שיכול להיות סכסוך בין המדינות שלנו", אמר ורנידוב לפני מספר שנים, "שלוש השנים שלי בזניט היו פנטסטיות. פגשתי אנשים נפלאים, הכל היה מצוין. יש לי גם קרובי משפחה בעיר. בת דודתי חיה כל החיים שלה שם. גם הדוד של אישתי גר שם ושירת עשרות שנים בצבא הרוסי. עד היום הם קוראים לי להגיע לביקור, אבל אני כבר לא יכול לעשות את זה".
"לא האמנתי שיכול להיות סכסוך בין המדינות שלנו". ורנידוב (רויטרס)את הסכסוך הזה ורנידוב חווה על בשרו מהרגע הראשון: זה התחיל במחוזות של דונייצק ולוגנסק ב-2014, בהם התארגנו - בתמיכת המשטר הרוסי - מיליציות של בדלנים ששמו למטרה להכריז על עצמאות מאוקראינה. עד מהרה, הם השתלטו על חלק מהשטחים וכך פרצה מלחמת אזרחים שלא הפסיקה עד היום. חיי התושבים הפכו לעתים לבלתי נסבלים, וגם מועדוני הכדורגל נאלצו לעזוב את האיזור. שחטאר דונייצק עברה להתגורר בקייב וקיימה את המשחקים בלבוב ובחרקוב. זוריה לוגנסק בחרה להתמקם בזאפורוז'יה, שם היה – בצירוף מקרים סמלי – ביתו של ורנידוב.
המאמן קיבל לידיו את המועדון הזה עוד ב-2012 כאשר הוא נלחם על חייו בתחתית, ולמרות התקציבים הדלים ומכירת השחקנים בכל קיץ, הצליח לבנות שם סוג של אימפריה. על הנייר, הסגל של זוריה היה לרוב נחות אל מול יריבותיה, אבל היא הייתה נחושה, מאורגנת והשיגה תוצאות יוצאות דופן – גם אם לא ערערה את ההגמוניה של שתי הקבוצות הבכירות במדינה: שחטאר ודינמו קייב. אפילו העובדה כי זוריה עזבה את אצטדיונה ולא זכתה לתמיכת האוהדים המסורים ביציעים, לא הפריעה לה להתקדם ולהפוך לכוח משמעותי אפילו באירופה.
"הגברים" שנתנו פייט למנצ'סטר יונייטד
ב-2016 העפילה זוריה לראשונה בתולדותיה לשלב הבתים בליגה האירופית, נתנה פעמיים פייט נאה למנצ'סטר יונייטד, וז'וזה מוריניו חלק לה שבחים רבים על העמידה הטקטית המצוינת. גם ב-2017 היא שיחקה בשלב הבתים והשיגה ניצחונות על אתלטיק בילבאו והרטה ברלין. מבחינת המוטיבציה והיכולת להפיק את המקסימום מהשחקנים שעמדו לרשותו, לא היה שני לוורנידוב, וזוריה זכתה בתקופתו לכינוי "הגברים". האופי פיצה על כל הבעיות האחרות, והמאמן היה האחראי הבלעדי לכך.
מוריניו החמיא לו. ורנידוב (רויטרס)ההצלחה המסחררת הזו משכה תשומת לב רבה, ולכן קיבל ורנידוב במהלך השנים מספר הצעות לאמן קבוצות רוסיות. השכר היה נדיב, והאתגר המקצועי מעניין יותר בהשוואה לזוריה, אבל הוא סירב לכולן בתוקף בשל המצב הפוליטי והצהיר שאינו מוכן מבחינה מוסרית לעבוד במדינה אשר השלטון שלה מנסה לפורר את אוקראינה. מעולם לא היה בו כעס על העם הרוסי כולו, אך הסלידה מהמדיניות של פוטין גרמה לכך שלא רצה אפילו לדרוך על אדמת רוסיה שהייתה פעם ביתו.
לו היה יודע אז איזה חלק תיטול בלארוס במלחמה הנוכחית, סביר שהיה מתעב כבר אז גם את הרודן אלכסנדר לוקאשנקו, אבל ב-2019 המציאות עדיין הייתה שונה, ואחרי שעזב את זוריה בתחושת מיצוי הצטרף ורנידוב לשחטיור סוליגורסק. את הקבוצה הצנועה הזו הוא הוביל כנגד כל הסיכויים למקום הראשון במהלך עונת 2020, בה זכתה הליגה הבלארוסית לחשיפה מטורפת ברחבי תבל כאשר הייתה היחידה שהמשיכה לשחק אחרי התפרצות מגיפת הקורונה. בטבלה הסופית, דורגה סוליגורסק בפסגה וחגגה אליפות ראשונה היסטורית, אבל ורנידוב כבר לא היה שם – הוא התפטר באוגוסט בשל חילוקי דעות קשים עם ההנהלה אותה הגדיר כמושחתת. כידוע, הוא לעולם לא מוותר על עקרונותיו.
הכניע את אנצ'לוטי בברנבאו
ואז קראה לו שריף. גם כאן מדובר במדינה דיקטטורית ובעייתית ביותר – טרנסילבניה היא גן עדן לפושעים ולסוחרי נשק. מעשית, זו מדינה נפרדת ממולדובה, שלא מוכרת על ידי העולם ובה קפא הזמן כאילו היא עדיין נמצאת בתקופת ברית המועצות. ההשפעה הרוסית בה עצומה, וזה לא מקום העבודה האידיאלי עבור מתנגדי המשטר של פוטין, אבל ורנידוב לא ראה זאת כך, ומבחינה מקצועית הוא חולל נס אמיתי עם הסגל הרב לאומי בטירספול.
שחקני שריף חוגגים על חשבון ריאל (רויטרס)כאשר נערכה הגרלת מוקדמות ליגת האלופות, ציפו כל האוהדים לקרב יצרי בין הכוכב האדום בלגרד לדינמו זאגרב בפלייאוף, אבל שריף קילקלה את הכל. היא ניצחה תחילה את הסרבים ומנעה את הדרבי הבלקני, ואז הדיחה גם את הקרואטים בזכות 0:3 מוחץ – והעפילה לראשונה בתולדותיה לשלב הבתים בליגת האלופות. במשחק הבכורה ההיסטורי היא גברה על שחטאר דונייצק, במפגש שהיה מרגש במיוחד עבור ורנידוב, ואז גרמה לאחת הסנסציות הגדולות ביותר בתולדות המפעל כאשר ניצחה 1:2 את ריאל מדריד בסנטיאגו ברנבאו.
"פוטין הוא מפלצת, ערפד, חיקוי של היטלר"
"זה היה הרגע החשוב בקריירה שלי כי תמיד חלמתי להיות בליגת האלופות", סיפר ורנידוב כשהוא קורן מאושר, "זה גדול אפילו יותר מהזכייה בגביע הרוסי עם זניט". בסופו של דבר הפסידה שריף פעמיים לאינטר וגם ריאל מדריד הביסה אותה בטירספול – ולכן שתי הגדולות המשיכו לשמינית הגמר, בעוד המועדון מטרנסילבניה המשיך "רק" לליגה האירופית, אבל את שלו הוא כבר עשה. גם הניצחון על בראגה, למרות עזיבת שחקני מפתח בינואר, היה כביר וראשי המועדון היו מעדיפים לשמור על המאמן שלהם לטווח הארוך. הם לא ימצאו מישהו שיוכל להתקרב לרמתו העילאית, אבל הגורל – ובעיקר פוטין – החליטו אחרת.
שינה הכל. פוטין (רויטרס)אז בספטמבר הוא ניצח את קרלו אנצ'לוטי במדריד, ובפברואר הוא כבר חייל בצבא אוקראינה, ממתין לשיבוץ ומוכן למלא כל תפקיד. "פוטין הוא מנוול, מפלצת, ערפד, הוא חיקוי של אדולף היטלר. התעמולה הרוסית מזכירה את זו של גבלס. הוא רוצה להשתלט על העולם, אבל זה לא יקרה. זה לא יכול לקרות", אומר ורנידוב, מוכן לקרבות מול האויב האכזר.
ואולי האזרחים הרוסים חוששים להביע את קולם בפומבי בימים אלה, והכוחות המיוחדים עוצרים את המפגינים שהעזו לצאת לרחובות, אבל אין ספק כי בסנט פטרסבורג יש הרבה מאוד אנשים שמזדהים עם המילים האלה ומאחלים הצלחה לקפטן זניט לשעבר.
המתאגרף שהפך לחייל: התגובות בעולם למלחמה