כשמדברים על בית”ר עזרא, חייבים להתחיל מצדוק חממי בן ה-92. הוא השם, המייסד וכל הקבוצה. אין אדם שלא מכיר אותו בשכונת התקווה בתל אביב. בצהרי שבת, באמצע יולי, הוא התרגש לפתוח בשיחה על בית”ר עזרא אותה הקים במו ידיו. לצידו התיישבו מי שמתחזקים כיום את המועדון, הלל וגילאור ברדס הנכדים.
אז מי זאת בית"ר עזרא בניהולך, גילאור ברדס?
"קודם כל בית"ר עזרא זה סבא שלי. צדוק חממי. אי־אפשר להסתיר את זה. נכון, אני ואחי, הילל, נכנסנו לנעלים גדולות מאוד, אבל אנחנו כאן להמשיך את המסורת. לא זורקים ככה מסורת של שנים לפח. לחשוב שחוץ מהקבוצה יש לנו משפחות שאנחנו צריכים לגדל והאמת היא שזה לא קל. לא פשוט, זה מוציא הרבה אנרגיות, בסופו של דבר זה בא מאהבה. אין לנו ספונסרים שעוזרים, הכל מהכיס שלנו".
מדי בית"ר עזרא (באדיבות הקבוצה)בבניין של חממי יש הכל: מכרטיסי שחקן משנות החמישים ועד לסטים של הקבוצה משנים שעוד לא נולדתי.
"תשמע, יש לי סטים מלפני 5-6 שנים שאנחנו עדיין משתמשים בהם ומשחקים איתם. אתה מבין עד כמה המצב 'שמח'? לא שחלילה אני מתלונן, רק מציין. בית"ר עזרא מתקיימת כי חשוב לנו להמשיך את ההיסטוריה. כן, כן. אני אגיד לך גם למה. שחקנים אומרים לי 'למה אתה מביא לנו את הסט הזה ולא את הסט ההוא?' אני מסביר להם שאני לא יכול לרדת עם סט של 17 או 18 חולצות, זה לא לעניין. יש לי סט של 26 שחקן, אני מביא את זה. ככה כולם אותו הדבר, לא חסר כלום, מדוגמים. זה נראה לך הגיוני שאחד בסגול, אחד בכתום והשלישי בירוק זית? אנחנו לא בפבלות בברזיל, לא להגזים", מסביר ברדס.
בין כל ההומור שמסתתר בין השורות, צריך להוריד את הרגליים לקרקע.
"מתאמנים, עובדים קשה, זה לא שאנחנו באים למשחקים עם בגט שווארמה ביד. עכשיו, למשל, היה לנו משחק אימון נגד יפו, מליגה ב'. הסתיים 3:3. הובלנו כבר 1:3, הגיע לנו 2 פנדלים... אבל משהו שם לא עבד. אנחנו קבוצה טובה השנה. תשמע, אני לא יודע אם נעלה ליגה, אבל תמיד שואפים גבוה. גם אם נעלה ליגה, זה לא שנשנה סדרי עולם. ממשיכים אותו הדבר".
“מה שמייחד את בית"ר עזרא זה הדו־קיום בשנים האחרונות. משחקים כתף אל כתף, אחד בשביל השני, משפחה. סמל לדו־קיום, יש יהודים, נוצרים ומוסלמים. יש בקבוצה שילוב יוצא דופן בין השחקנים וחייבים לבוא למשחקים על מנת לראות את השיתוף פעולה הזה. למשל, המאמן זה יוסף סקא, שהוא גם שחקן. מוסלמי. מותק של בן אדם. חוץ מזה, הצטרפו אלינו מוחמד שרבוש, שמאוד מוכר כאן באזור בליגות הנמוכות, אמיל אלייב החלוץ האימתני, יוסף אבלאסי והשוער – בשארה אלהברא”, הוא מספר.
גילאור ברדס (בית"ר עזרא)העונה, בפעם הראשונה מזה שנים נתרמו לקבוצה מדים חדשים.
"נכון, בהחלט. ואני רוצה להודות להם (המדים נתרמו מ-"כדורגל שפל" ו"צ'ופ שופ"). זה לא מובן מאליו, כי מי שנתקל בסט הזה, אומר שהוא לא מבייש אף קבוצה מליגת האלופות, רמה מאוד גבוהה. הם הביאו לנו סט של 16 חולצות ואנחנו נקווה שזה יספיק לעונה הזאת, כי אני מאוד פדנט, כמו סבא. פתאום לא יספיק, פתאום תיקרע חולצה, אלוהים יודע מה".
ומה לגבי התקציב?
"תקציב?", הוא עונה בתמיהה עם שתיקה רועמת לאחר תשובתו. "איזה תקציב? אין כלום. סט מגבות, זה מה יש. אפילו את המגבות אנחנו לא נותנים להם כשהם מתקלחים, נשבע לך. יש את גיא קריו, שהוא מנהל הקבוצה. הוא עוזר לנו המון. אז אני תמיד אומר לו שהשחקנים יביאו את המגבות מהבית. הוא לא רוצה. הוא רוצה שיתקלחו בשלנו".
אילוסטרציה (רדאד ג'בארה)ומי מכבס?
"אמא שלי. כן, אנחנו לוקחים את הבגדים, המגבות, הכל... להורים והם עושים כביסה".
אמנם חממי עצמו לא מגיע למשחקים מזה שנים, היות והם מתקיימים בשישי, הוא מעודכן בהכל: "אתה יודע, כשהמשחקים היו ביום שבת, היה יותר קל. היית כאן, ראית, שקט, רוגע, שלווה שאין כדוגמתה. כולם היו באים, אוכלים, שותים טרופית, צוחקים, היום איפה... יום שישי, מסתיים משחק, נעלמים. כולם ממהרים, לפני השבת. אבל צדוק מעודכן. הטלפון לידו, 'נו, כמה היום?', ככה זה סבא".
לסיום, הוא הדגיש את רצונו להמשיך ולקיים את בית"ר עזרא:
"אסור שהיא תתפרק. עם כל הקושי שנלווה לדבר. חשוב לנו שהקבוצה תמשיך את המסורת, עם כל הכבוד לקבוצות שקמות ב־100 או 200 אלף שקל ואחרי שנתיים־שלוש מתפרקות. אני מדבר איתך כאן על קבוצה עם מסורת של למעלה מ־65 שנה. בלי כסף, בלי כלום, נטו מאהבה. אז גמרנו מקום שביעי, אז שנה הבאה נגמור מקום שישי, פעם הבאה מקום עשירי. זה לא רק לעלות, הכי קל לעלות. ומה יקרה אחרי זה? הלוואי והיה מגיע מישהו רציני שישמח לעזור. איך אמרתי פעם? אני מפחד שבית"ר עזרא תהיה בסכנת עלייה”.