דה ליכט: אני נמצא איפה שאני רוצה להיות

מתייס דה ליכט, הבלם בן ה-21 של יובנטוס, התראיין לטלגרף הבריטי ודיבר בהרחבה על הכל, החל ממערכת היחסים עם השחקנים השונים, דרך ההגנה בליגה האיטלקית ועד החתימה שלו אצל הגברת הזקנה ב-2019.

“אני נמצא במקום בו אני רוצה להיות”, אמר. “יש כאן שחקנים מנוסים כמו לאונרדו בונוצ’י וג’ורג’ו קלייני, אבל גם את ג’אנלואיג’י בופון וכריסטיאנו רונאלדו. לכולנו יש מאפיינים שונים ואני לא מנסה להעתיק משחקנים אחרים, אבל אני רואה את מה שרונאלדו עושה ואת הדרך שבה הוא שומר על כושר. אני מבקש ממנו עצות. למדתי שאני צריך לעשות דברים שטובים בשבילי. בסופו של דבר אתה צריך למצוא את הקצב שלך”.

מתייס דה ליכט וכריסטיאנו רונאלדו (רויטרס)

“בופון יכול להיות אבא שלי. זה מצחיק כי הוא לא מתנהג כמו מישהו שגדול ממני פי 2 וזאת נקודת החוזק שלו, הסיבה שהוא עדיין משחק. יש לו את הראש של בן 29”, דה ליכט אמר על השוער בן ה-43.

הבלם, שלא ישחק נגד פורטו בגומלין שמינית הגמר של ליגת האלופות, סיפר מדוע הוא בחר באלופת איטליה: “עשיתי רשימה של יתרונות וחסרונות, בדומה לשיעורי מתמטיקה בבית הספר, ובסוף בחרתי ביובנטוס. אם אתה יכול להגן באיטליה, אתה יכול להגן בכל מקום”. “האומנות של ההגנה מבוססת על ציפייה תמידית לגרוע ביותר. הרבה שחקנים מהמרים שדברים ילכו נכון, אבל אני תמיד חושב לעצמי ‘מה יקרה אם חבר לקבוצה יאבד את הכדור?’, ‘מה אם תהיה הרמה מוצלחת של היריב?’. עם הגישה הזאת אני לא מופתע יותר מדי, כי גם אם תהיה הכי חזק או מהיר שאפשר אתה תגיע לשם שנייה או אלפית שנייה מאוחר מדי. זה הדבר החשוב ביותר שלמדתי כאן”. 

מתייס דה ליכט (רויטרס)

“אני מרגיש את הלחץ בכל משחק. אתה רוצה להוכיח לעולם שמגיע לך לשחק עבור יובה, כמובן בליגת האלופות יש אווירה מיוחדת אבל בסופו של דבר רמת הריכוז קבועה בכל משחק. לכל מאמן יש את המאפיינים שלו, אבל ביובנטוס יש לנו את ה-DNA של המועדון שמבוסס על ניצחונות, לא משנה איך. זה לא ישתנה”, אמר הבלם ששיחק 14 משחקים העונה בליגה האיטלקית.

הבלם של נבחרת הולנד דיבר גם על ההדחה מליגת האלופות עם אייאקס ב-2019. “לקח לי רק יום אחד להמשיך הלאה. זה נשמע מוזר, אבל הרגשתי רע ביום שאחרי ההפסד ואז התרכזתי במשחק ליגה שהיינו חייבים לנצח, כי לא זכינו באליפות במשך 5 שנים. כשאני חושב על מה שקרה ועל כמה היינו קרובים לזכייה בליגת האלופות אני חושב על זה שהיינו כל כך קרובים אבל כל כך רחוקים. זה כדורגל. זה חלק מהמשחק”. כשנשאל מה הוא כן זוכר מאותו ערב, השיב: “השתיקה באצטדיון אחרי שער הניצחון. מעולם לא הרגשתי משהו כזה”.