אני זוכר היטב את היום של הדראפט. יש שיר שב-10 השנים האחרונות אני מקשיב לו של להקת LIVE שתכננתי להאזין לו ברגע שאני אגיע ל-NBA וכשהתעוררתי בבוקר הקשבתי לו. בערב כל בחירות הלוטרי הצפויות הלכו לאכול ארוחת ערב עם דייויד סטרן, והוא פגש את המשפחות שלנו, את האחים ואת האחות שלי. לכל שחקן היה את השולחן שלו עם משפחתו ועד עשרה אנשים. סטרן הציג את עצמו לכולם ולחץ את הידיים של כל יושבי השולחן. זה היה ממש מיוחד, הוא פגש את אחיי הגדולים שהם אוהדי כדורסל ענקיים וגרם למשפחות שלנו להרגיש חלק מכל החגיגה.
נתקלנו בהמון תכשיטנים שניסו למכור לנו שרשראות ומחרוזות יהלומים, ואנשי החברה שהייתה אחראית על ההלבשה שלנו הסתובבו במסדרונות כדי לוודא שאנחנו מוכנים. מבחינת התחושות הן היו מעורבות, יום חג. היה כיף להתעורר ולהקשיב לשיר הזה בידיעה שסוף כל סוף אני הולך להיבחר בדראפט.
מיטב המהלכים של דני אבדיה המאמן בקולג’ בוב האגינס אמר לי שהסנטרים ב-NBA רצים ממש מהר וניסיתי להתכונן לזה. קיבלתי המון עצות, ג'רי ווסט צלצל אליי וייעץ לי בנוגע להאם כדאי לי להישאר בלימודים או ללכת לדראפט, דייויד פולק צלצל אליי, כך גם כל מי שהיה קשור לעולם הזה. רג'י מילר, בי ג'יי ארמסטרונג ועוד שחקנים מה-NBA, וכולם אמרו לי שאני צריך לקבל את ההחלטה שלי לבד. זה הועיל לי כל בכל פעם שאדם בעל שיעור קומה צילצל אליי וניסה לייעץ האם להישאר בלימודים או ללכת לדראפט – זה פשוט גרם לי לרצות עוד יותר ללכת לדראפט.
רק לא ליפול
לא היו לי העדפות מיוחדות באשר לקבוצה שתבחר בי. פשוט רציתי להיבחר הכי גבוה שאפשר. לא ידעתי יותר מדי על ערים אמריקאיות ואילו מהן הן הטובות ביותר. למעשה, גם לא ידעתי יותר מדי על ה-NBA כך שלא ידעתי לאיזו קבוצה אני רוצה להגיע, כל שרציתי היה להיבחר בדראפט.
דייויד סטרן. ארוחת ערב עם הקומישינר (רויטרס)שמתי לב ללוטרי ולתחזיות, בכל שבוע הן השתנו על סמך האימונים שלנו, כך שהייתי נוסע לערוך אימונים עם קבוצות ורואה את אותם השחקנים באימונים. היכולת והתוצאות שלנו באימונים השתקפו בתחזיות על לוח הדראפט בשבוע שלאחר מכן. אני זוכר את החדר הירוק. ישבנו בקומה התחתונה שהייתה מימין לבמה המרכזית במדיסון סקוור גארדן עם שאר בחירות הלוטרי, בילינו כולנו יחדיו במהלך כל הסופ"ש כך שהכרנו אחד את השני. כל שחקן ישב בשולחן שלו יחד עם עוד ארבעה-חמישה אורחים ובמרכז השולחן היה כדורסל של ה-NBA, ורבים מהחבר’ה פשוט לקחו את הכדור ושיחקו איתו.
כולם צחקו על החליפות של האחרים, וכל חברי המשפחות של כולם היו מחויכים מאוזן לאוזן. זה היה כמו להיות על סט צילומים עם התאורה והחליפות. היה גם את הלוח הענק של הבחירות והייתה במה, כך שזה נראה היה כמו סט. הרגשתי ממש טוב כי לבשתי חליפה יקרה, בפעם הראשונה. אני זוכר שהסתכלתי על השולחנות בחדר הירוק עם כל שאר השחקנים שם ויצרתי קשר עין איתם ככל שהתקדם הערב. ואז זה התחיל, ונגמר מהר מאוד עבורי לפחות.
דראפט 2008. חליפות וצחוקים (רויטרס)כשהוא קרא בשמי התחשק לי פשוט לחגוג. הנפתי את ידיי באוויר, חיבקתי את הוריי ואת בוב האגינס, וניגשתי לראיון עם סטיבן איי סמית’. ניסיתי פשוט להיראות הכי מגניב שאני יכול. חבשתי את הכובע של מילווקי וניסיתי שלא למעוד בזמן שעליתי במדרגות ופשוט לנצור את הרגע עד כמה שאפשר, כי ידעתי שהוא מיוחד אבל זה פשוט עבר מהר מדי. ידעתי שכל המצלמות יהיו עליי ושאצפה בקטע מיליון פעם, כך שניסיתי לתכנן אותו נכון מבחינה כוריאוגרפית. ניסיתי לשים את הכובע עם הכי הרבה “סוואג”, היה חשוב לא למעוד וניסיתי להיראות עוצמתי ולנצור את הרגע. עליתי על הבמה, לחצתי את ידו של דייויד סטרן, ולפני ששמתי לב זה הסתיים. אבל זו הייתה הרגשה טובה.
הרגע בו רעדתי
כפי שאמרתי, ידעתי שזה הכיוון. עוד כשמילווקי זימנה אותי לאימון שני והשמועות היו שאם אהיה פנוי הם ייקחו אותי. חשבתי שניו יורק יבחרו בי במקום השישי, וזה היה החלק הלא ידוע עבורי. ברגע שהם בחרו בדנילו גליניארי ידעתי שאריק גורדון ייבחר במקום השביעי על ידי הקליפרס, ואז ידעתי שאני אבחר על ידי מילווקי. הייתי כל כך בטוח בזה בשנייה שגלינארי נבחר. יומיים לפני הדראפט ידעתי שזה יהיה או ניו יורק או מילווקי. הבנתי שאני אהיה בטופ 10 לפי השמועות והסוכן שלי שהיה בשולחן לא רצה לומר לי שבחרו בי, הוא רק רצה שאיהנה מהערב, אבל ידעתי שזה יהיה בין ניו יורק למילווקי.
דנילו גלינארי. השפיע על הבחירה (רויטרס)מרבית הראיונות הם פשוט מבחנים סטנדרטיים בהם אתה עונה על שאלות פשוטות מאוד והמטרה לדעתי היא פשוט לוודא שאתה שפוי לחלוטין כי מדובר בשאלות ממש פשוטות. אני זוכר לאחר מכן שזה מה שריצ'ארד ג'פרסון אמר לי. ואז אתה מתראיין אצל צוות הקבוצה, וזה הרגיש כמו ראיון עבודה, ולי לא היה ראיון עבודה לפני כן ואני ממש רעדתי במהלך השיחה שלי עם מילווקי, כי הייתי בחדר עם 7-8 מנהלים בכירים ומספר מנהלים שישבו מאחוריי שולחן ולבושים באופן מקצועי.
אני הייתי נער קולג' מאוד צעיר שמעולם לא היה בסיטואציה כזו והם שאלו שאלות אישיות ומקצועיות ואז כולם רכנו קדימה כדי לשמוע את התשובה, אבל גם כדי לנסות ולקרוא אותי ולנסות להבין מי אני כבן אדם. אני זוכר שניסיתי להשתלט על עצמי אבל הייתי כל כך לחוץ עד לכדי כך שרעדתי ובנקודה מסוימת הבנתי שהם הבינו שאני רעדתי, פשוט חשבתי ‘הם לא הולכים לבחור בי, החבר’ה האלה לא הולכים לבחור בי’, אבל אני מניח שלא היה אכפת להם.
ג'ו אלכסנדר. בסוף התגלגל לישראל (רדאד ג'בארה)מחפשים אידיוטים
הראיונות לא באמת תורמים להחלטה האם לקחת אותך, הם פשוט במטרה לקרוא אנשים ולמצוא "אידיוטים". אם אתה עונה על השאלות בצורה נורמלית אתה בסדר. אני זוכר שהייתי בארוחת הערב עם ג'ון האמונד, הג'נרל מנג'ר של הבאקס ועם עוזרו, והם שאלו אותי ‘ג'ו, איך תרגיש אם תישלח לליגת הפיתוח לכמה משחקים, מה תחשוב על זה, איך תתמודד עם זה?’. זו הייתה שאלה מעניינת. מעולם לא חשבתי על האופציה הזו.
אני זוכר את זה כזמן שלא נוצל כהלכה. בלילה שנבחרתי אני זוכר שמילווקי רצתה להטיס אותי מיידית לשם, כבר בשש בבוקר, כי הם רצו שאני אשתתף באירוע בעיר ושאפגוש את האוהדים. התרגזתי כי רציתי להתאמן, כי בתקופה ההיא מעולם לא החמצתי שום אימון ושום דבר והם רצו שאני אסע לשם להשתתף ואני לא רציתי. לאחר מכן אני זוכר כשהייתי שם בבדיקה רפואית ואמרו לי שאני לא יכול להתאמן ולשחק, שאני לא יכול לעשות דבר וקבעו לי תור למומחה לפציעות בוונקובר. קבעו שהייתי פשוט פצוע מדי בכדי לשחק או להתאמן.
זה די הצחיק, כי אני בדיוק סיימתי לשחק בקולג', בדיוק סיימתי עם טורניר המכללות ועבדתי במהלך כל הקיץ. לא הייתי בריא במאה אחוז, אבל גם לא הייתי פצוע, כך שהחמצתי את כל מחנה האימונים למעשה כי הם קבעו שלא הייתי בריא מספיק ובגדול מהרגע שבו נבחרתי ועד לאחר מחנה האימונים לא נגעתי בכדור ולא עשיתי דבר. הם לקחו אותי לוונקובר והתחלנו בתהליך ההחלמה, ולא הרמתי משקולות ולא נגעתי בכדור למשך כחודשיים.
אלכסנדר (מימין) במדי מילווקי (רויטרס)לאחר שחלף הזמן, הייתי לחוץ כי הרגשתי לא מוכן, כי ישבתי בחוץ חודשיים ועד אז לא החמצתי אפילו יום אחד, כך שזה היה קשה להגיע ל-NBA ולשבת בצד חודשיים. הקבוצה לא נתנה לי להרים משקולות וזה היה הדבר שלי, הרמתי כל יום משקולות בקולג' ובבאקס לא הסכימו לי להרים משקולות כי הם החליטו שהייתי פצוע והם היו צריכים לנהל את העניין, לכן הייתי לחוץ כי לא הייתי מוכן בכלל.
לא מחובר למציאות
כמעט בכל אימון ראיתי את דארל ארתור, טיי לוסון, צ'ייס בודינגר, ראיתי המון גם את ג'ייסון תומפסון, אנתוני רנדולף היה כמעט בכל אימון, מבחינת הגארדים ראיתי די ג'יי אוגוסטין ודונטיי גרין, אלו הם הבחורים שראיתי הרבה פעמים, ואת כל השאר ראיתי לסירוגין. מבחינתי זה הלך טוב כי פשוט הייתי קורע אותם. כל פעם שהם היו רואים שאני באימון הם לא היו שמחים, בייחוד כי חלק מהם היו ממש עייפים. חלק מהחבר’ה קבעו ממש יותר מדי אימונים לעצמם כך שהם היו מגיעים לשם כבר גמורים וכשהיו רואים אותי הם לא היו שמחים, אבל אני אהבתי את זה וחשבתי שזה היה מגניב להתאמן עם אותם האנשים, כי בסקרמנטו שמרתי על לוסון כי השתעממתי, שמרתי על רנדולף וארתור ודונטיי גרין, כך שהחלפתי ובחלק מהאימונים שמרתי על הרכזים כך שזה היה כיף.
אנתוני רנדולף. חבר חדש (רויטרס)אם הייתי צריך לתת לג’ו הצעיר עצה או לכתוב לו מכתב, הייתי כותב לו לקנות קרוואן ולחנות אותו במתחם האימונים של הקבוצה ולחיות בו. אתה לא צריך דירה. תפתח מערכת יחסים טובה עם סקוט סקיילס ותבקש ממנו לעזור לך, ותביא אנשים שהיו איתך בקולג' למילווקי כי אתה לא מכיר שם אף אחד.
אני חושב שהיתרון שלי הוא שכשהייתי צעיר לא הייתי בדיוק מחובר למציאות. די חייתי בראש של עצמי, ילדים ממציאים סיפורים והם משחקים בכאילו ואז הם חוזרים למציאות, ואני אני המשכתי לשחק בכאילו, העמדתי פנים. עבורי הסיפור היה שהמשכתי להעמיד פנים שאני הולך להיות שחקן הכדורסל הכי טוב בעולם ואני הולך לשחק ב-NBA, ואני פשוט מעולם לא התבגרתי מהבחינה הזו. זאת אומרת יש ילדים שבגיל 10 כבר מפסיקים לשחק כך ויש כאלו שמפסיקים עם השטויות האלו בגיל 15, ואני מעולם לא הפסקתי.
סייע בהכנת הכתבה: משה ברדה