המרחק בין אכזבה לגאווה עדיין גדול
אבי נמני בטור אישי ל-ONE: הפנדל המוחמץ של זהבי הוא פרט שולי, הנבחרת צריכה מפה ללכת לתהליך ארוך של שבע עד 10 שנים על ידי הקרבת שני קמפיינים
אצטדיון סמי עופר היה ריק הערב, שזה מחזה מדכא בפני עצמו, ולכך צריך להוסיף את האכזבה מההדחה מול סקוטלנד ביום חמישי. הייתה זו נקודת פתיחה לא אופטימית עבורנו, מבלי לגרוע בחשיבות המשחק מול צ’כיה, שהגיעה עם חצי הרכב ושחקני הסגל המורחב, בזמן שאנחנו עדיין עמוק-עמוק בתוך מה שקרה ביום חמישי האחרון בסקוטלנד.
זה לא עוד הפסד כואב, זה הפסד יוצא דופן, מפני שאני לא מאמין שבעתיד נבחרת ישראל תזכה להגרלה כל כך נוחה מול יריבה שהיום אפשר לומר בוודאות – נחותה ממנה, ובכל זאת לא הצלחנו להעפיל לפחות לגמר פלייאוף העלייה ליורו.
אין ספק שהשחקנים נתנו מעצמם 100% והסימפטום של החמצת הפנדל של ערן זהבי היה הנקודה המרכזית בה כולם מתעסקים, אבל זו הטעות הגדולה של כולנו, אנחנו צריכים לחשוב איך במשך 120 דקות הנבחרת שלנו לא הצליחה להגיע אפילו למצב אחד ממשי להבקעת שער מול מארשל, שוערה של סקוטלנד.
איך אנחנו עדיין לא מאורגנים ומסודרים במכות נייחות של היריב וכמובן היעדר פיזיות, דינמיות ואגרסיביות בולטת במרכז המגרש אל מול היריבה ודגש על מימד הנעת כדור שכמעט ולא קיים, אלו הנקודות בהן צריך להתעמק מדוע לא מצליחים לבוא לידי ביטוי על כר הדשא מול יריבה אירופית דוגמת סקוטלנד, שבמומנטום הנוכחי אנחנו עדיפים עליה. הפנדל המוחמץ של ערן כאב לכולנו, אבל הוא שולי בהסתכלות הרחבה לקראת העתיד.
אחרי הרבה מאוד שנים בכדורגל הישראלי מכל הזוויות האפשריות, ולאחר ניתוח מעמיק, ישנן מסקנות מאוד ברורות, שאחת מהן והיא מרכזית – צריך ללכת לתהליך ארוך של שבע עד 10 שנים, תהליך שיתחיל בהקדם האפשרי ויתחיל בנבחרות הצעירות, עם דגש על שחקנים בעלי פוטנציאל גבוה ואיכויות יוצאות דופן, ויש המון כאלה בגילאים הצעירים, ולשלב אותם עם הזמן בצורה נבונה על ידי הקרבת שני הקמפיינים הקרובים.
כל זאת לטובת בניית שלד בריא ואיכותי לטווח הארוך, שיוליך אותו צוות מקצועי רחב ומגוון עם שילוב של אנשי מקצוע מקומיים ואנשי מקצוע מחו”ל, שישודכו בעיקר למחלקות נוער ברחבי הארץ על מנת להפוך ילדים מוכשרים לשחקני כדורגל מבטיחים בעתיד, שיקבלו את כל המרכיבים והעזרה על מנת להגביר את סיכוייהם להצליח, ולצערי חלק גדול מהשחקנים הצעירים לא זוכים לתנאים האופטימליים על מנת להוציא מהם את המקסימום.
בנוסף, צריך לאתר אנשי מקצוע איכותיים שיגיעו מחו”ל עם קבלות וישדרגו את רמת השחקנים והמאמנים שבאופן אוטומטי יהפכו את השחקנים לאיכותיים יותר, חשוב מאוד שהצוותים המקצועיים יהיו מורכבים מדמויות סמכותיות, ראש פתוח ומנהיגות עם סינרגיה מושלמת מול הנבחרות הצעירות, שאמורות לטפטף את הכישרונות של השנים הבאות לנבחרת הבוגרת של ישראל ולגרום להם להגיע מוכנים טקטית, פיזית, טכנית ובעיקר מנטלית.
זה חלק קטן מהפעולות שהכדורגל שלנו צריך לבצע על מנת לעשות קפיצת מדרגה אמיתית, בקצב הנכון בהתאם למציאות הקיימת אל מול העתיד הקרוב ובעיקר הרחוק, לא ייתכן שלטביה כבר זכתה להופיע בטורניר יורו, נבחרות כמו פינלנד ואיסלנד שהיו רחוקות מאיתנו שנות אור עקפו אותנו בסיבוב וצריך להסיר בפניהן את הכובע, אותן נבחרות הלכו לתהליכים ארוכים ונכונים עם השקעה כספית אדירה של הממשלה, כפי שזה צריך להיות בכל מקום נאור ומתקדם בעולם, אך לצערי בישראל לאורך עשרות שנים אני עד לזלזול וקיפוח חסר תקדים של המדינה בספורט בכלל ובכדורגל בפרט.
אנחנו תמיד עבור הפוליטיקאים נמצאים בתחתית הסולם, לדאבוני ראשי הספורט בישראל לא מבינים איזה כוח יש להם בידיים, אי אפשר כל הזמן לקבץ נדבות מהמדינה כמו מסכנים, צריך להציב עובדות ברורות בשטח ולהוליך את סדר היום ולא להיות מובל כל פעם מחדש עלי ידי פוליטיקאים או פקידים כאלה או אחרים שמתחלפים כל פעם מחדש והספורט והכדורגל הוא אולי עוד צעד בדרך ליעד האמיתי שלהם.
במעבר חד, למשחק שהיה הערב בסמי עופר מול צ’כיה רוטשטיינר בחר להישאר במערך של שלושה בלמים גם במשחק בית מול יריבה שמשחקת עם חלוץ בודד. וילי צריך לחשוב יותר מגוון ויצירתי, בעיקר במשחקי ליגת האומות שם אפשר לשחק יותר התקפי ולנסות מערכים שונים ושחקנים חדשים, שיכולים לקבל הזדמנות על מנת להרוויח אותם לטווח הארוך.
מבחינת יכולת, המחצית הראשונה הייתה רעה הן מבחינה הגנתית והן מבחינה התקפית. ההגנה שוב פעם לא מתואמת ולא מאורגנת, מתקשה מאוד בהנעת הכדור תחת הלחץ הגבוה של הצ’כים כאשר רוטשטיינר היה צריך למצוא את הפתרונות בשינוי מערך והעברה של בלם לעמדת הקישור. בנוסף לכך, טעות גדולה של מרציאנו עלתה לנו בספיגת שער אומלל ששיקף את מה שאירע באותם רגעים על כר הדשא.
לעומת זאת, הציפיות שהיו לנו משחקני החלק הקדמי לא באו לידי ביטוי על כר הדשא במחצית הראשונה. לא הצלחנו לייצר מצבים, נראינו עייפים וכבדים מול נבחרת צ’כית שהגיעה ושיחקה מאוד התקפי אך הייתה חשופה מאוד בחוליה האחורית. אנחנו לא השכלנו לנצל זאת על מנת לסכן באופן ממשי את שערו של ואצליק, אפילו פעם אחת במחצית הראשונה, ואנחנו צריכים לומר תודה גדולה לשחקני צ’כיה שתוצאת המחצית הייתה רק 1:0 הודות לסיומת לקויה של שחקני החלק הקדמי של הצ’כים באזור רחבת השישה עשר של מרציאנו.
המחצית השנייה נפתחה בצורה לא טובה, טעות של טיבי בהחזרת כדור לעבר מרציאנו עלתה לנו בספיגת השער השני, שעל פניו באותם רגעים היה נראה שהנבחרת נשברת, אך דווקא אז ישראל החלה ליזום ולשלוח יחסית הרבה שחקנים לחלק הקדמי, אלמנט שהשתלם לנו בשער מצמק נהדר של ערן זהבי לאחר פעולה התקפית יצירתית בשילוב עם סולומון ובישול של דסה וסיומת מושלמת של זהבי.
מאותו השלב והלאה המשחק הפך לפינג פונג לשני הכיוונים. הצ’כים התעייפו ורוטנשטיינר שלח את כל הכלים ההתקפיים שלו ברבע השעה האחרונה אל מול הצ’כים התשושים אך לצערנו זה לא הספיק וירדנו מכר הדשא שוב פעם מאוכזבים, גם מהתוצאה ובעיקר מהיכולת החלשה בכל מה שקשור למשחק ההגנה הקבוצתי, ובנוסף מעט מאוד דקות טובות של שחקני החלק הקדמי וקבלת החלטות לא נכונה בפעולות המכריעות.
הכי נוח זה להישאב להתעסקות בחצי הכוס הריקה. אני מציע להתמקד בחצי הכוס המלאה ויש בה המון. יש לנו שחקנים איכותיים עם פוטנציאל גבוה, ויש בוודאות עם מי לצאת למלחמה. חייבים לשים דגש על משחק ההגנה הקבוצתי שלוקה בחסר, ובעיקר את הפיזיות, הדינמיות והאגרסיביות במרכז המגרש, דברים מאוד משמעותיים מול יריבים אירופאים, דגש על מכות נייחות לטובת היריב, וגיוון מבחינת סגנון המשחק. לא להיות מקובעים אלא יצירתיים בתגובה תוך כדי תנועה למתרחש על כר הדשא.
אני מבטיח שבעתיד האכזבה תתחלף בגאווה, אני מאמין בשחקנים, אבל גם השחקנים וגם צוות האימון צריכים להבין, להפנים וליישם על מנת שהמשוואה תתהפך מאכזבה לגאווה. זה יהיה חייב להיות מגובה במעשים ולא בדיבורים.