הבעלים של בית”ר ירושלים, הפועל תל אביב והפועל כפר סבא בעבר, אלי טביב, הוא בן הזקונים במשפחתו, משפחת טביב שהתגוררה בשכונת עלייה בכפר סבא. בשנת 1973 קרה הדבר נורא מכל ומשפחתו איבדה את הבן יהודה ז”ל, שנפל בקרב צפון במלחמת יום הכיפורים. ONE מביא לכם את סיפורו.
כשטביב מדבר על נפילתו של אחיו במלחמה, הזיכרון שלו טרי וכואב עד היום, כפי שהוא מספר ל-ONE: "זה סיפור שמלווה אותי כל הזמן, הייתי בן 16 ביום כיפור של שנת 1973, התפללנו בבית הכנסת ופתאום החלו שמועות על כך שהצבא קורא לכך שנפתחה מלחמה, אחי שמע את הסיסמה שקוראת לו, הוא רץ לרכב שלו ופשוט נסע, הוא לא היסס לרגע, זה היה נראה לי אז כילד כאילו הודיעו לאחי שהוא נוסע לאיזו הופעה או מסיבה, הוא פשוט היה נלהב ללכת למלחמה, הכל כדי להגן על המולדת".
אלי טביב (אורן בן חקון)אבל אחרי חמישה-שישה ימים הגיעה הבשורה המרה לבית משפחת טביב. בשעות הצהריים, כשאלי טביב, אז בן 16, נמצא לבד בביתו, הגיעה אליו הביתה משלחת של הצבא עם הבשורה הקשה ביותר שיכולה להיות. אלי, בן הזקונים במשפחה, קיבל ראשון את הבשורה על מות אחיו במלחמה. התגובה שלו הייתה כמי שמסרב להאמין למציאות שנפלה עליו ועל משפחתו.
"הייתי לבד בבית, הגיעו נציגי הצבא אלינו הביתה”, גולל טביב. “הם שאלו אותי איפה אבא ואמא, אמרתי להם שהם לא בבית, שהם בעבודה. הם בישרו לי שאח שלי יהודה נהרג במלחמה. לא ידעתי איך לקבל את זה, ליד הבית שלנו היה פרדס ופשוט התחלתי לרוץ לשם, הייתי בשוק, חשבתי ישר על אבא שלי ועל אמא שלי, לא מצאתי את עצמי עד שהגעתי לבית של חבר שלי וביקשתי להיות שם, לא ידעתי איך אוכל לעמוד בפני ההורים שלי, אברהם ויונה ז”ל, ולראות אותם מקבלים את הבשורה הזו.
אבא שלי הגיע הביתה וסיפרו לו בהתחלה שאחי יהודה נפצע וקיבל זריקה, אך לא עבר יותר מדי זמן עד שסיפרו לו את האמת הקשה. אחרי זה אמא שלי הגיעה ושמעה, ואז הבית שלנו פשוט השתנה. זה היה קשה מאוד, ההורים לקחו את זה בצורה קשה, אבא שלי נפטר שש שנים אחרי, הוא לא עמד בזה, זה ליווה את אמא שלי בכל יום שעבר מאז, ראיתי את הדמעות בעיניים שלה כל הזמן. לאבד את הילד שלך, זה דבר שאי אפשר לתאר במילים, זה אובדן שמלווה אותך לכל החיים".
במלחמת יום הכיפורים כל האחים של טביב השתתפו, שניים בסדיר ושניים כחיילי מילואים, כולם שירתו את המדינה והגנו עליה באחת המלחמות הקשות שידעה מדינת ישראל. האח יהודה נפל בקרב בצפון וטביב נזכר איך עברה כמעט שנה עד שהגופה של אחיו הגיעה לקבורה במושב שלי בית הוריו.
טביב בביקור חיילים בתל השומר באוגוסט 2014 (משה חרמון)"עברה כמעט שנה עד שהביאו את אחי לקבורה כי במלחמה היו קוברים את הנופלים בצפון ורק אחרי תקופה העבירו את הגופות לקבורה בבית העלמין הצבאי שליד הבית”, המשיך טביב. “גם הקימו אנדרטה שבכל שנה היינו עולים אליה ונזכרים במה שעבנו ושואלים שאלות: ‘איך זה קרה? מה קרה? האם אחי מת מיד? האם הוא סבל לפני?’ שאלות שלא עזבו אותנו. אמא שלי ואבא שלי היו עולים לקבר של אחי כל הזמן, זו הייתה תקופה שאני כילד זוכר שהיא הייתה מאוד עצובה, גם הייתי מאוד קשור לאחי, הוא היה קרוב אליי, הוא היה כל הזמן מגונן עליי, היה הולך לאספות הורים בבית הספר במקום ההורים שלי ותמיד היה מגן עליי. זה כאב שמלווה אותי כל יום ובטח ביום כיפור או בימי זיכרון".
אחד הדברים שמחברים בין המוות של האח יהודה לבית משפחת טביב לימים שלנו, קשור ליחס של כולנו למותם של חיילים בשנים האחרונות. כאח שכול או בן למשפחה שכולה, טביב היום כואב מוות של חיילים בצורה שונה מכל אחד אחר כמי ששכל את אחיו, שנהרג בעת מילוי תפקידו.
יהודה טביב ואמו יונה טביב ז"ל (מתוך אלבום פרטי)"בכל פעם שאני שומע על חייל שנהרג, אני מקבל את זה בצורה קשה כי זה מעלה זיכרונות, זה נוגע בך בצורה אחרת”, מסביר טביב. “אני רואה איך המדינה שלנו השתנתה, איך פעם החיילים שלנו היו הגאווה שלנו והיום היחס לחיילים השתנה. היום, כשאני שומע על כל מיני ארגונים שקמים כנגד הצבא ששומר על המדינה שלנו, כמו ‘שוברים שתיקה’ למשל, הלב נחמץ. זה מרגיז. זה לא היה בתקופה שבה אחי היה בצבא, אז היינו פטריוטים, היינו רואים חיילים ומצדיעים להם, היום זה כבר לא ככה, הפכנו למדינה סלחנית כלפי האויבים שלה, מדינה שהחיילים שלה לפעמים הופכים להפקר וחבל שזה ככה, יש לתקשורת חלק בזה, אבל אין טעם להיכנס לזה, עכשיו לפני יום כיפור הזיכרון שלי הוא על אחי שנהרג במלחמה בשביל המדינה שלו".
יהודה טביב ז"ל (מתוך אלבום פרטי)יום כיפור הוא גם יום הזיכרון של טביב ושל משפחתו, עם השנים הוא איבד לאחר מות אחיו במלחמה את אביו ולפני כשלוש שנים את אימו. היום, ערב יום כיפור, הוא ייזכר איך לפני 47 שנים הוא ישב עם אחיו הגדול, התפלל ביחד איתו בבית הכנסת, ואיך ברגע אחד השתנו חייו, באותו היום בו ראה את אחיו יהודה בפעם האחרונה, רץ לאוטו שלו ונסע למלחמה ממנה לא חזר. יהי זכרו ברוך.