שגיא מוקי כבר היה שם, בטוקיו. הוא חגג על ראש הפודיום באליפות העולם בג’ודו. זה היה לפני כשנה וחודש, כתחרות אחרונה לפני אולימפיאדת טוקיו. כן. פתאום זה נראה כל כך מזמן. בתחרות הזו הכל התפוצץ. גם היכולת המדהימה שלו וגם סיפורי החרמות. אלוף העולם הקודם, סעיד מולאי האיראני, נאלץ לביים פציעה בגלל לחץ כבד ממולדתו, ועל המזרן נאבק בעצמו ובכל הערכים הספורטיביים עליהם הוא גדל. לא ידע שהמאבק האמיתי יתחיל בכלל אחרי התחרות, כשיקבל החלטה להימלט לגרמניה ולחצות את הגבולות. עד היום זה יושב לשגיא על הלב. ואחרי הכל, בשנה הקרובה הוא מאמין שיהיה טוב וניסים עוד יקרו. כי חייבים להאמין.
לצד ההצלחה האדירה שלו ברמה האישית, בנבחרת שממול, נבחרת הנשים בג’ודו, הייתה רכבת של רגשות. הג’ודאית גילי כהן קרעה את הרצועות בברך. היא התמודדה עם פציעה קשה ויריבה קשה, בדמותה של גפן פרימו הצעירה שמתחרה איתה באותה קטגורית משקל. היו שם דמעות, היה שם קושי, הרבה לחץ על הכתפיים. אבל היא חזרה, ניסתה להחזיר פייט כדי להשיג את הכרטיס למשחקים האולימפיים, אבל זה לא קרה. ודווקא אז, אחרי שכבר הבינה שפספסה את ההזדמנות להגיע שוב לבמה הגדולה ביותר, הגיעה מגפת הקורונה. והכל נדחה בשנה. ואולי גם המבחנים ייפתחו מחדש.
שגיא מוקי (רויטרס)לרגל ראש השנה ONE בפרויקט מיוחד על הספורטאים האולימפיים שנותרו בין שמיים לארץ, בין רצונות למציאות, בין חלום לתקווה. כשהם נמצאים בערפל מוחלט, הם ישבו לכתוב ולספר את מה שעבר עליהם בשנה האחרונה, לסכם אותה, להסתכל על השנה הבאה ולאחל שיהיה טוב. והפעם: שני ג’ודאים בברכות לשנה החדשה.
שנת שלום / שגיא מוקי
השנה האחרונה שלי הייתה מאוד מאתגרת, בעיקר מבחינה מנטלית, כי היו המון סימני שאלה באוויר. לא ידענו מה יהיה, אבל בסופו של דבר דחו את אולימפיאדת טוקיו בשנה. אני אחד שיודע לנהל את עצמו, חושב נכון ועם ראש חזק - ועדיין הייתי בבאסה. וזה הכי טבעי שיש, כי הייתי במומנטום טוב ובמיוחד כשהייתי רגע לפני התחרות היחידה שחסרה לי בה מדליה. אני אלוף אירופה פעמיים, אני אלוף עולם ואני רוצה לעמוד גם בראש הפודיום באולימפיאדה ולהיות אלוף אולימפי.
אז דאגתי לעמוד על הרגליים מחדש, לכוון את עצמי קדימה וידעתי שיהיה טוב. דאגתי שיהיה לי ציוד בבית לזמן הסגר והבידוד, אני שומר על מוטיבציה גבוהה ואני נלחם בכל יום מחדש באימונים כי זה חשוב לי לא להוריד את הרגל מהגז.
שגיא מוקי עם המדליה מאליפות העולם (חגי מיכאלי)לאחרונה התחילו לי שוב כאבים בגב. רציתי להתחרות בתחרות הפנימית שהייתה בארץ בחודש האחרון, אבל הכאבים הכריעו אותי. כרגע כולנו באותה סירה ואני חושב שדווקא בנקודה הזו אפשר לדעת מי באמת חזק, כי הרבה אנשים הורידו הילוך ולקחו את החיים יותר לאט, אבל צריך לחזור ולהילחם כי אחרת יהיו פערים להשלים ויהיה הרבה יותר קשה להתמודד איתם בזמן שיש תקלות בלתי צפויות ברקע כמו פציעות. לשמחתי שכנעתי את האיגוד לעשות תחרות נוספת בקרוב כדי שלא אפספס את זה. אני תמיד אופטימי ומאמין ביכולות שלי על סמך כל מה שעברתי וברור לי שגם זה יעבור.
לאחרונה ראיתי גם את הדיווחים על מה שקורה באיראן. עצוב לי מאוד לדעת שנביד אפקארי נעצר והמדינה שלו דנה אותו לגזר דין של מוות בייסורים. זה משהו שקשה לי לתאר. בעיקר עצוב לי לראות מדינה כמו איראן שמתנהגת כך בעידן המודרני. גם אם ידעתי שאין לי באמת סיכוי לעזור לו, לא יכולתי לשבת בשקט מול ההחלטה הזו. ואותו הדבר תקף גם לגבי סעיד מולאי. אני מגבה אותו במאה אחוז כי דבר כזה לא יכול לקרות לספורטאי שרודף אחרי החלום שלו, אני יודע כמה הוא רוצה להגשים אותו וזה לא ייתכן שהוא לא יתחרה מול יריב מסוים בגלל עניינים פוליטיים. שנינו ספורטאים ושנינו רוצים להגיע לראש הפודיום. אני מקווה שעוד נתחרה בהמשך.
כשאני מדבר על זה, אני מרגיש תחושה של שליחות, גם כלפי המדינה שלי כי אני מייצג אותה בעולם וגם כלפי סעיד מולאי כי אני חייב להעביר מסר שאפשר לתקן את מה שלא תקין ולעזור לו. אני רואה את כמות האהדה שאני מקבל ממוסלמים ומאיראנים שתומכים בי מכל העולם. זה נותן כוח. וכן, אני רוצה לשנות את העולם דרך הספורט ואני שמח שיש מדינות שכן רוצות לעשות איתנו שלום בימים אלה. לפני כמה שנים התחריתי באבו דאבי ללא דגל ישראל, אבל בתוך שנתיים לאחר מכן כבר ירדתי מהפודיום אחרי זכייה במדליה והשמעתי את ההמנון שלנו שם. זה היה רגע מרגש. כמה דקות אחר כך קיבלתי טלפון מראש הממשלה בנימין נתניהו, שציין בפניי ששבוע לפני כן הוא היה באזור ושעזרתי בהישג שלי למאמצים המדיניים. ותראו איזה דברים יפים קרו מאז, עם הסכמי הנורמליזציה שנרקמו בין המדינות.
שגיא מוקי וסעיד מולאי (אינסטגרם)אני מקווה שיום אחד יהיה שלום גם עם איראן. הרבה ירימו גבה, אבל צריך לחלום בגדול. היינו ביחסים טובים בעבר ואני מאמין שזה תהליך שצריך לקרות. ומי יודע, אולי בעוד כמה שנים זה גם יתגשם. עד אז, שתהיה שנה טובה לכל עם ישראל. שתהיה שנת שלום. ותישארו אופטימיים, זה הכי חשוב.
חלק מההיסטוריה / גילי כהן
כן. הפציעה כבר מרגישה לי ממש חלק מההיסטוריה, אבל עד שחזרתי להתחרות לקח לי הרבה זמן. לרדוף אחרי הקריטריון, לחזור לאימונים, להשלים פערים, לחזור לתחרויות. זה לא קל ולצערי החזרה לא הייתה כמו שדמיינתי וקיוויתי, אבל זה קורה לפעמים ודברים לוקחים זמן.
גילי כהן עם המדליה (חגי מיכאלי)וכשחשבתי שהכול כבר השתבש, אז באה הקורונה ושיבשה שוב את התוכניות, אבל אם נסתכל על הצד החיובי - זה נתן לי עוד זמן להתאפס ולהיות רגועה. החיים שלנו כספורטאים הם מאוד לחוצים. הייתי רגילה להתחרות, לטוס בעולם ולחיות בלחץ להשיג את הכול, אבל לאחרונה פתאום הכול נעצר.
אני מקווה שנחזור לעניינים ואני מקווה שהשנה החדשה תיפתח בצורה טובה וחיובית יותר, לי ולכל הנבחרת. עובדה, תוך כדי הבלאגן ראיתי את ליברפול זוכה באליפות, משהו שכל חיי חיכיתי לו. יש לי צמרמורת בכל פעם כשאני נזכרת בזה. אנחנו חלק מההיסטוריה.
גילי כהן (אסי ממן)אף פעם לא ראיתי את ליברפול זוכה באליפות, מאז שהייתי ילדה בכל שנה אמרתי לעצמי “השנה זה שלנו”, והנה זה סוף סוף קרה. זה היה חלום שהתגשם והוא כמעט התפספס בגלל הקורונה, אבל עשינו את זה ואני מקווה שגם בשנה הקרובה נחגוג שוב.
כן. אני יודעת שהרבה אנשים אומרים שזה לא אותו הדבר בלי הקהל ביציעים, אבל ספורטאים מקצוענים תמיד רוצים להתחרות ולהצליח. הקהל אולי חסר ואולי זה לא בדיוק אותו הדבר, אבל זה לא מוריד מגודל ההישג. הלוואי שנצליח לחיות לצד הווירוס כי ספורט הוא חלק מרכזי מתרבות הפנאי וההצגה חייבת להימשך. כמו שהתגעגעתי לשבת על הספה בשבת בבית ולראות את ליברפול משחקת, אני בטוחה שעוד הרבה אחרים הרגישו כמוני. זה חלק מהתרבות שלנו וטוב שזה חזר.
שחקני ליברפול חוגגים עם גביע האליפות (רויטרס)אנשים לומדים לחיות עם השינויים ואם אני מסתכלת על עצמי אז אני לוקחת את זה למקום הכי חיובי שיש. גם כשיש קשיים וגם כשדברים לא הולכים בצורה חלקה, צריך לדעת להתגבר על הכול. שתהיה שנה טובה ומלאת הישגים. ויאללה, שנהיה בריאים.