בעונה החולפת אלון יפת שרק את שריקת הסיום האחרונה בקריירה שלו. אחד מהשופטים הבכירים בתולדות הכדורגל הישראלי סיים את תפקידו כשופט ראשי, עם רזומה מרשים -ובשבוע האחרון הודיע איגוד השופטים כי הוא ישתמש בניסיון הרב שלו לתפקיד ממלא מקום יו”ר הוועדה המקצועית לעונת 2019/2020. מעתה, הוא אומנם יישאר באיגוד, אבל יהיה מחוץ למגרשים בתפקיד ניהולי.
יפת בן ה-47 מנתניה, עובד חברת החשמל, הגיע לשפוט במגרשים בעקבות מודעה בבית הספר כשהיה נער. מאז התקדם בסולם והפך לשופט הבכיר ביותר במילניום הנוכחי. הוא היה השופט הישראלי הראשון ששפט משחק בליגת האלופות והוא היה זה שגם שלף כרטיס אדום למגן הברזילאי האגדי רוברטו קרלוס אחרי שזה התנגש בו בכוונה. לאחר שפרש ולפני שנכנס לתפקידו החדש, יפת סיכם את קריירת השיפוט הארוכה והמרשימה שלו בראיון מיוחד ל-ONE.
צפו באלון יפת בראיון פרישה מיוחד לONEאלון, איך מסכמים כזאת קריירה?
“הייתה קריירה ארוכה וכיפית. היו הרבה דברים טובים, וגם פחות, אבל נהניתי ואני חושב שאני יכול להתגאות במה שעשיתי בתקופה הארוכה הזאת, גם כשופט בליגת העל וגם כשופט בינלאומי. הגעתי למקומות חלומיים”.
מה זה אומר להיות שופט כדורגל?
“בדרך כלל מסתכלים רק על מה שאנחנו עושים במגרש, אבל מה שקורה מסביב זה עולם ומלואו. בימים שלפני המשחק אתה מתכונן ומכין את עצמך למשחק, יש את האירוע עצמו וגם את היום שאחרי המשחק, ושם אתה יכול להיות מרוצה אם שפטת בצורה חלקה, ואם לא אז זה לא כזה כיף להיות שופט אחרי שטעית כי הקהל והתקשורת מבקרים אותך. אבל זה חלק מהחיים, קיבלתי ניסיון לחיים מהשיפוט, קבלת החלטות תחת לחץ והרבה הנאה”.
אלון יפת (נעם מורנו)בעצם התחלת את הקריירה בזכות מודעה שנתקלת בה?
“כן, ממודעה בבית הספר. הייתי בן 16 והיינו כמה חבר’ה שאהבו כדורגל. בתחתית המודעה ראינו שתעודת השופט מקנה לך כניסה לכל מיני משחקי כדורגל בארץ. הלכנו על זה, התחלנו לשפוט והתגלגלתי עד לפה. כל החברים שלי פרשו ועזבו, אבל אני הגעתי עד לכאן”.
מי השופט שהיווה מודל עבורך?
“באותה התקופה לא הכרתי יותר מידי, פשוט אהבתי מאוד כדורגל. אחר כך הכרתי את מנחם אשכנזי שמאוד אהב אותי ואחר כך גם את צבי שריר. שניהם טיפחו אותי וניסו לתת לי טיפים ממה שעברו בקריירה שלהם. במהלך הזמן הצטרפו אליי גם דני קורן שהיה אחד מהשופטים הקרובים אליי והיה נהדר, ועוד רבים וטובים אחרים”.
דני קורן, "היה אחד השופטים הקרובים אליי" (רדאד ג'בארה)אתה זוכר את המשחק הראשון שלך בליגת העל?
“כן, אני זוכר אותו עד היום. זה היה משחק של הפועל ירושלים נגד מכבי הרצליה. אני זוכר את הכניסה לאצטדיון טדי של פעם. זה היה משחק מאוד מהנה. כל השנים עבדתי בשביל להגיע לארץ המובטחת, ואם קיבלתי את זה בירושלים אז עוד יותר טוב. לשמחתי המשחק עבר בשלום”.
מה הפך אותך לשופט כל כך מוביל?
“פסיכולוגיית שיפוט. תראה, כשמסתכלים עליי רואים אם אני מוציא כרטיס אדום או צהוב או שורק לפנדל, את זה כולם רואים ויודעים - אבל ההבנה איך להתמודד עם שחקנים ומאמנים, ואיך לכבד כל אחד, הם אלה שעזרו לי. לפני משחק הכרתי כל דבר, עשיתי הכנה מראש לכל מצב, ידעתי מי השחקנים, איך מתנהלים המאמנים, איזה תגובות יש להם, איך הם מתנהגים וידעתי אפילו איך הקבוצות משחקות. היו כאלה שכעסו עליי, אבל זה חלק מהחיים, המשכתי הלאה. לדוגמה, אם היה שחקן פיזי שהיה מתעמת עם השחקנים, הייתי מחכה לראות מתי הוא נותן מכה קטנה שאף אחד לא ראה לבלם ששומר עליו ואחרי דקה, כשהייתי עובר לידו, הייתי אומר לו ‘ראיתי את המכה שנתת, חבל שתקבל על זה כרטיס מיותר’ והוא היה נזהר ונרגע, כי הוא היה מבין שאני רואה הכל ושולט במשחק. ככה הייתי מונע עימותים ומצבים קיצוניים, והשחקנים היו מבינים אותי. שיעורי הבית, הפסיכולוגיה וזה ששמרתי על עצמי מבחינה גופנית הם אלה שעזרו לי”.
מה היה המשחק הכי גדול בקריירה שלך?
“השיא מבחינתי היה במשחק של ליברפול בליגת האלופות, באנפילד. שפטתי שם פעמיים ואחרי הפעם השנייה שהגעתי לשם, כבר ידעתי שזה השיא. אין כמו אנפילד. להיכנס לשם ולשמוע את השירים ולהרגיש את האווירה, זה כיף. חוץ מזה, היה לי את המשחק בין פורטוגל לברזיל, שמה שזוכרים ממנו זה הכרטיס האדום ששלפתי לרוברטו קרלוס, אבל להיכנס למגרש כזה עם כל הכוכבים שהיו שם באותה התקופה זה היה חלום גדול”.
אלון יפת והצוות שלו באנפילד (רויטרס)התרגשת לעמוד באנפילד, עם כל הקהל והעוצמות שיש לאוהדי ליברפול?
“לפני המשחק הייתי לחוץ ונרגש מאוד, אבל מישהו אמר לי פעם משהו נכון. הוא אמר לי ‘אתה תסתכל אך ורק על שתי השורות הראשונות באצטדיון. כל שחקן הוא בנאדם כמוך ותתמודד איתם’. לכל אחד יש את הקטע הפסיכולוגי במקרים כאלה וזה משפט שעזר לי. כמובן שהתרגשתי, אבל אתה חי בבועה ומתנהל לפי מה שקורה רק במגרש. אני מאוד נהנה מהאווירה, שלא תטעה. בכל מקרה ששרו שירים, גם אם אלה היו שירים נגדי, לפעמים הייתי שר עם הקהל. זמזמתי. זה חלק מהמשחק ואסור לך להיות לחוץ, כי המשחק הוא כמו רכבת הרים כשהשופט כל הזמן צריך לייצב אותה ולשמור עליה שלא תעלה גבוה מידי. ברוב המקרים הצלחתי בזה”.
היו לך מקרים קיצוניים, כשמשחק הולך לאיבוד או מתפוצץ?
“היו מקרים כשהמשחקים השתבשו קצת, עם שחקנים שצועקים ומשתוללים והמשחק בתחושה כמעט ברח, אבל לקחתי נשימה עמוקה, חיכיתי עשר דקות או רבע שעה, דיברתי עם השחקנים, הרגעתי ובשלב מסוים זה הסתדר. במקרים כאלה הייתי צריך להחזיק את הסוס שלא יברח וידעתי שאם אני לא אשתלט עליו אף אחד לא יעשה את זה. בסוף תמיד זה הסתדר והמשכנו הלאה. זו הדרך”.
אלון יפת, "בסוף זה תמיד מסתדר (רדאד ג'בארה)מה הרגע הכי קשה שהיה לך?
“היו ימים שלא רציתי לקום מהמיטה בבוקר אחרי משחקים, אם הייתי מרוח על הדף הראשון בעיתון למשל. היו גם מקרים כאלה”.
ובאמת האירוע הכי משמעותי שהיה לך עם שחקן גדול בעולם זה היה במשחק המפורסם בין ברזיל לפורטוגל שבו שלפת את האדום לרוברטו קרלוס.
“החוויה הזו הייתה חוויה אישית שלי, אבל הסיפור הזה הפך לאירוע גדול בעולם. באירופה ובספרד עשו מזה הרבה רעש. אחרי האירוע מאוד כעסו על מה שקרה כי הוא נתן לי כתף בכוונה, אבל היה לזה סיפור מאוד מעניין כמה שנים אחר כך. הוא הפך למאמן באנז'י מחצ'קלה ומסתבר שהוא זכר טוב מאוד את האירוע הזה. לפני המשחק של הקבוצה התחממתי עם העוזרים שלי ולצידי היה הספסל של היריבה, שם הוא ישב עם חוס הידינק. שניהם ישבו לבד, הם הסתכלו עליי והידינק פתאום נתן כתף לרוברטו קרלוס כמו שהוא עשה לי. כולם צחקו, גם הם וגם אני. עצרתי את החימום, הלכתי לספסל שלהם, התחבקנו, צחקנו על זה ולחצנו ידיים. זה היה דבר מאוד יפה”.
רוברטו קרלוס, "הוא זכר אותי" (רויטרס)בתחילת שנות האלפיים הפכת לבינלאומי ושפטת בליגת אלופות שזה היה נדיר מאוד.
“כן, הייתי השופט הראשון בליגת האלופות ואני שמח מאוד שאוראל גרינפלד גם מצליח במסגרות האירופיות, כי ההצלחה שלו זו ההצלחה של כולנו והוא סוחב אחריו את כל השופטים קדימה. חשוב שמדינת ישראל תהיה בטופ האירופי. זה כבוד גדול. כולם מצפים ממך וכולם מאחוריך. זה כיף”.
יכולת להגיע יותר רחוק באירופה?
“באותה התקופה אני חושב שהגעתי מאוד גבוה. ברור שעם קצת יותר מזל או דחיפה יכולתי להגיע יותר גבוה, אבל אני מאוד מרוצה ממה שעשיתי בכל אופן”.
איך מתייחסים לשופט באירופה, לעומת שופט בארץ?
“כיבדו אותי מאוד בארץ וזה היה טוב, אבל באירופה הרבה יותר קל לשפוט כי שם אתה לא מתעסק בבעיות והשריקה מקובלת על השחקנים ברוב המוחלט של המקרים. עבירות שיש באירופה הן לא אותן העבירות שיש בארץ. כששפטתי משחק בהולנד בין אלקמאר לגלאזגו ריינג’רס, אני חושב ששרקתי 10 או 12 שריקות, ובשלב מסוים שחקן הולנדי ששרקתי לעבירה לזכותו קם אליי ואמר ‘עזוב תן לשחק’. הוא חטף שם כניסה חזקה, אבל רצה להמשיך לשחק. אז הבנתי את הרמז והפסקתי לשרוק. זו הרמה באירופה, השחקנים לפעמים לא רוצים שתשרוק לעבירה גם אם הם נפלו. עבירה קטנה? הוא קם ורץ והכל בסדר. וזה ההבדל בין הכדורגל בעולם לבין הכדורגל בארץ. זה לא שהשופטים לא נותנים לשחק, לפעמים השחקנים לא רוצים לשחק. הייתי במשחק ברוסיה, בדקה 65 התוצאה הייתה 3:0 וראיתי שחקן שרץ להחזיר כדור שיצא החוצה, וזה אומר עד כמה השחקנים שם רוצים לשחק”.
אלון יפת (נעם מורנו)שפטת בשנה האחרונה במשחק בין הפועל באר שבע לבית”ר ירושלים. היו כמה טעויות, וזה קורה, אבל אחרי זה אתה אומר שבחיים שלך לא נתקלת בכזה מחול שדים, עם הודעות ונאצות שקיבלת. זה הגיע למקרי קיצון לפעמים, לא?
“עשיתי טעויות בחיים שלי, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שקרה לי דבר כזה. אף פעם לא קיבלתי הודעות לטלפון בצורה כזאת, שזה לא נעים ולא צריך לקרות, אבל גם זה הפסיק בסוף ועברנו גם את זה. לפני עשר שנים? זה לא קרה. חבל שזה קרה, אנחנו בני אדם וגם אנחנו טועים אבל זה אף פעם נעשה לא בכוונה. אני מקווה שזה לא יקרה לשופטים אחרים”.
הכסף שמקבלים פה מספיק לשופטי כדורגל?
“אני חושב שהשיפוט פה צריך להפוך למקצועני. ככל שתשקיע בזה יותר, אתה תהיה שופט הרבה יותר טוב עם יותר מוטיבציה. כשהלכתי לשפוט משחק עונה בין הפועל באר שבע למכבי תל אביב, קמתי באותו היום בחמש וחצי בבוקר, הלכתי לעבודה כי אני צריך גם לעבוד כדי להתפרנס, חזרתי אחרי שמונה שעות, הגעתי הביתה, הלכתי לנוח לשעה, עליתי על המונית ונסעתי לבאר שבע למשחק העונה. כל הזמן אומרים שמשחק כזה שווה מיליונים לקבוצות, אבל בצד של השופט אתה לא רואה את המיליונים. זו לא ההכנה הראויה ששופט צריך לעשות לפני משחק עונה. השופטים צריכים להיות מקצוענים, הם בני אדם שמשקיעים מהנשמה שלהם ורוצים להצליח, והוא כמובן צריך להיות מתוגמל כמו שצריך”.
אלון יפת (נעם מורנו)מה הסיפור הכי מצחיק שהיה לך?
“פעם אחת באמצע משחק רצתי אחורה, שחקן התכופף ופשוט עפתי אחורה, קמתי ורצתי למתפרצת. היה עוד משחק שבו שחקן ירד לגליץ’ לתוך הרגל שלי. השתדלתי לא ליפול, היו לי כאבי תופת ולא יכולתי לרוץ, ופתאום יצאה התקפה מתפרצת אז צעקתי לעוזר שמוליק שטייף ‘בחייאת שמוליק, אם אתה לא מרים את הדגל לנבדל, תרוץ אתה אחרי השחקן. תרוץ אחריו ותגיד לי מה היה שם’. לא קרה כלום בסופו של דבר, אבל לקח לי עשר דקות להתאושש”.
יש הרבה שינויים בשיפוט בשנים האחרונות. ה-VAR היה עוזר בתקופתך? איך אתה רואה את הכניסה של הטכנולוגיה למשחק?
“אני חושב שהטכנולוגיה עוזרת. השופט היום לא יכול להתמודד עם 12 מצלמות ושחקנים שהפכו להרבה יותר מהירים. שופט אחד יכול להתמודד עם זה, אבל רק ב-90 אחוז מהמקרים. ואם יש מקרים גבוליים ויש טלוויזיה שיכולה לעזור, זה חיוני וזה מאוד עוזר. זה תהליך שקורה בעולם ואין מה לעשות, צריך גם את הטכנולוגיה”.
מערת ה-VAR בבדיקה בנתניה (רדאד ג'בארה)והיה גם את הסיפור עם רשות המיסים, שהטילה עליך תשלום כופר של 300 אלף שקל על העלמת הכנסות ממשחקי כדורגל באירופה. זה גם היה רגע קשה?
“מה שקרה עם מס הכנסה זה היה דבר מאוד לא נעים. זה היה קשור בכדורגל, זו הייתה טעות שלא הייתה צריכה לקרות. בשנתיים של הדיונים המשפטיים עדיין באתי לשפוט, עם קוף גדול על הגב, אבל גם זה נגמר בסוף ומדברים כאלה התחשלתי ולמדתי. הסברתי לאחרים מה לא צריך לעשות בחיים. אנחנו נופלים וקמים, והגדולה של השופט היא להתואשש מדברים כאלה ולהמשיך הלאה”.
עכשיו אתה נכנסת לתפקיד חדש באיגוד. מעניין אותך להיכנס לתפקיד ניהולי עכשיו?
“זה מאוד שונה. עד עכשיו הייתי שופט שהגיע למשחק, עשה את שלו והולך, ועכשיו אני הולך לטפל בשופטים בכל מה שהם צריכים, אבל זה מאוד מעניין. אביא ואתרום מהניסיון שלי. עברתי הרבה דברים בקריירה ואני מקווה שאצליח לקדם ולפתח את השיפוט בארץ. במקביל, אמשיך לומר את מה שיש לי לומר בנועם ואני מקווה שזה יצליח”.
אלון יפת (נעם מורנו)