לכל אדם יש כמה נקודות ציון בחיים שהוא כנראה לא ישכח. את גיל 24 החותרת הפראלימפית וסגנית אלופת העולם, מורן סמואל, לא תשכח. זה הגיל שבו הפכה למשותקת מהחזה ומטה והכירה מקרוב את כיסא הגלגלים. אלא שהסיפור שלה הוא לא סיפור רגיל, אלא סיפור של בחורה אמיצה, שמהשבר הגדול יצאה לחיים חדשים, מלאי עשייה ומלאי אתגר.
גם את השנה האחרונה סמואל לא תשכח. השנה בה נכנסה להריון, ילדה בסוף חודש אפריל את רום, חזרה לחתור וכמעט חמישה חודשים לאחר מכן עמדה על הפודיום באליפות העולם כשמדליית כסף על צווארה. סיפור לא רגיל, כבר אמרנו.
ריאיון עם מורן סמואל "אחרי שקרה מה שקרה בגיל 24, היה לי ברור שאני רוצה להיכנס להריון וביררתי עם הרופאים שאמרו לי שמבחינת המערכות בגוף הכול תקין ושזה אפשרי, רק אף אחד לא יכול היה להגיד לי מה יקרה במהלך ההריון", מספרת מורן על הרצון להרות. "את התנועות הרגילות שכל אישה מרגישה בתחילת ההריון לא הרגשתי, אבל כשהיא נהייתה כבר גדולה ולא היה לה יותר מידי מקום, הרגשתי מן תחושת לחץ בתוך הבטן שזה מדהים כי מבחוץ כשנוגעים אני לא מרגישה כלום אבל מבפנים הרגשתי הכול שזה מדהים".
את הלידה עצמה בחרה סמואל ללדת בחדר לידה ולא בחדר ניתוח, ואחרי קצת יותר מיומיים בתוך חדר הלידה יצאה רום לאוויר העולם וגרמה לאמא מורן לבכות כמו שמעולם לא בכתה. “ילדתי בחדר מספר 5, אחרי 55 שעות, כשרום יצאה זאת הייתה ההרגשה הכי מדהימה שחוויתי בחיים".
סמואל ובתה. "מבפנים הרגשתי הכול" (מיכה בננו)כל מי שחוותה לידה או מי שחווה זאת מהצד יודע שההתאוששות של הגוף היא בהחלט לא קלה, בטח כשעל הפרק עומד הרצון להשתתף במשחקים האולימפיים בעוד שנה וחצי. לכן היה ברור לזוכת מדליית הארד בריו שברגע שיהיה זה אפשרי היא חוזרת להתאמן. “אחרי שישה שבועות הרופאים אישרו שהכול בסדר, זה היה יום חמישי וביום ראשון בבוקר כבר הייתי בסירה. ידעתי שמצפה לי שנת קריטריון והאולימפיאדה ישבה בראש".
ארבעה חודשים וחצי לקח למורן לחזור לשיאה. זה קרה בפלורידה באליפות העולם בחתירה, אז הצליחה לזכות במדליית הכסף. אבל מעבר למדליה החוויה של לחזור להתחרות אחרי הלידה כנראה תישאר איתה לכל החיים.
מורן סמואל. "ידעתי שבסוף מחכה לי המשפחה" (מיכה בננו)סמואל שיתפה: “עוד בחימום, כשכל המתחרות שלי עושות מתיחות, אני מוצאת את עצמי מניקה ושואלת את עצמי האם יהיה לרום מספיק אוכל בזמן שאני מתחרה, זה היה הזוי. הגעתי לקו הזינוק ופתאום עלו לי מיליון פלאשבקים מהלידה כשאני שואלת את עצמי ‘מה אני עושה פה?’. ואז התחילו להקריא את המדינות המשתתפות וברגע שאמרו 'ישראל' שמתי את המשוטים במים וזהו, התנתקתי. ידעתי שבסוף מחכה לי המשפחה עם ארד (הבן הגדול שזכור מהזכייה בריו 2016) ועם רום. הסתכלתי על המתחרות שלי ואמרתי לעצמי ‘הן ישנו בלילה אחרי שאני קמתי כל שעתיים’ והאמת? לא קינאתי בהן, כי ידעתי מה מחכה לי בקו הסיום".
בעוד שנה וחצי תעלה מורן על מטוס אל המשחקים הפראלימפיים בטוקיו, כשהיא מסומנת כאחת התקוות הגדולות של ישראל לחזור עם מדליה. אם בפעם הקודמת היא חזרה עם מדליה בצבע ארד, כשם בנה, הפעם היא מכוונת אל הפסגה הכי גבוהה והיא כבר יודעת איזו תמונה רצה לה בראש.