הניצחון של נבחרת ישראל 0:2 על אלבניה ביום ראשון בטוטו טרנר היה נהדר בלי ספק. מעבר לכך שהיה הניצחון השני ברציפות והעלה את הכחולים-לבנים למקום הראשון בבית בליגת האומות, היו כמה נתונים מעניינים במיוחד שמאירים באור בהיר אפילו יותר את הצלחת הנבחרת. כמה מהנתונים, שנאספו על ידי חברת InStat, אנחנו מביאים כעת לפניכם.
1. האלבנים שלטו באופן טבעי יותר בכדור מאשר ישראל, תוצר של היתרון המוקדם. הדומיננטיות הרבה ביותר נרשמה בין הדקה ה-15 ל-45, אז שלטו האלבנים בכדור 74 אחוז מהזמן, לעומת 26 אחוז בלבד של ישראל. אלא שברבע השעה האחרונה, משהו השתנה. מהדקה ה-75 ואילך ישראל שלטה בכדור 54 אחוז מהזמן, לעומת 46 אחוז של אלבניה. התוצאה הייתה הבטחת הניצחון, כשגם השער השני הגיע.
רוטנשטיינר: יש לי מה לתרום לעתיד הכדורגל2. כפי שראינו גם מול סקוטלנד, ישראל משתמשת לא פעם בלחץ גבוה על מנת להקשות על היריבה לפתח התקפה, ובמקרה המוצלח ביותר לחטוף כדור ולייצר מתפרצת. מול אלבניה בוצע לחץ קבוצתי שכזה שבע פעמים, כאשר בשלוש מהן הכדור הסתיים ברגליים ישראליות. האלבנים, לשם השוואה, לחצו באופן קבוצתי רק פעמיים, פעם אחת זה בוצע בהצלחה.
3. הקפטן ביברס נאתכו פשוט פורח כפליימייקר במרכז השדה. הוא חילק 51 מסירות לחבריו, הכי הרבה בנבחרת, ב-84 אחוזי דיוק. נתון אחוזי הדיוק מקבל משנה תוקף כאשר רואים ש-41 מהמסירות היו מסירות התקפיות, קרי מסירות שהלכו קדימה, (33 מוצלחות), 17 לתוך השליש האחרון של המגרש (12 מוצלחות) ו-6 לתוך הרחבה (4 מוצלחות). כשהקשר שמוביל את רוב ההתקפות שלך דוחף כך קדימה, ועוד באחוזי דיוק כאלה, מצבך טוב, והבישול הוא החותמת הסופית לכך.
ביברס נאתכו מודה לקהל בסיום (איציק בלניצקי)4. במשחק מול סקוטלנד, השחקן ההתקפי ביותר מבחינת פעולות ומיקום על המגרש פרט לדאבור היה טאלב טוואטחה. הפעם, היה זה אלי דסה מהאגף הימני שהיה הקדמי מבין השניים במיקום הממוצע שלו על המגרש, וגם ביצע מספר פעולות התקפיות מרשים במיוחד. המשמעותי מכולם, ארבע מסירות מפתח מהאגף הימני, שלוש מהן הגיעו ליעדם ויצרו הזדמנויות (מסירות מפתח – מסירות שחותכות לפחות שני שחקני הגנה או כאלו שהציבו שחקן במצב לכיבוש). הכי הרבה בנבחרת. בכלל, הוא סיפק 87 אחוזי דיוק במסירותיו, הוסיף שלושה דריבלים מוצלחים מארבעה ניסיונות והוכיח כי המערך הזה פשוט תפור עליו.
5. נעבור קצת לחלק האחורי, ושם הזרקור מופנה אוטומטית לשרן ייני. הבלם של מכבי תל אביב זכה לחיבוק גדול מהרצוג בסיום, ובצדק. הוא סיפק שישה תיקולים מוצלח (ב-66 אחוזי הצלחה), הכי הרבה בנבחרת ופשוט “הרג” כל שחקן שבא מולו. הוא האחראי העיקרי לנעילת הצד הימני של הנבחרת, ולכך אפשר להוסיף גם אחריות במסירה (23 מסירות מדויקות מ-30 ניסיונות), ומיעוד איבודים (רק אחד בחצי המגרש הישראלי).
ביברס נאתכו, שרן ייני ואיתן טיבי עם אריאל הרוש (רדאד ג'בארה)6. בירם כיאל היה השחקן ההתקפי ביותר מתוך שלישיית הקשרים במרכז. הדבר התבטא במיקומו הממוצע, מעט מאחורי דאבור ולמעשה ליד חמד, וכן באופי המסירות שסיפק, כשמתוך 22 פעמים שמסר את הכדור, 10 מסירות הלכו לעבר מונס דאבור. ארבעה דריבלים התקפיים (שלושה מתוכם מוצלחים) מחזקים אף יותר את הטענה.
7. במשחק נגד סקוטלנד הייתה טענה, מוצדקת למדי, כלפי דיא סבע על אנוכיותו. הפעם, הוא למד את הלקח. רק בעיטה אחת הוא סיפק לעבר השער, זו שנכנסה לרשת. בשאר הזמן, בעיקר חיפש את חבריו לנבחרת. 9 מתוך 12 הפעולות המוצלחות שלו בחלק הקדמי היו מסירות, ובנוסף שתי מסירות מפתח שלא הסתיימו במצב ולכן לא נספרות בסטטיסטיקה זו.
דיא סבע חוגג (רדאד ג'בארה)8. אי אפשר בלי לסיים עם איש המשחק, אריאל הרוש. בסטטיסטיקה יש מונח שנקרא “סופר סייב”, (הצלה גדולה בתרגום חופשי). כאלו, היו להרוש ארבע במהלך המשחק. בסך הכל היו לו שבע הצלות, שלוש מטווח של פחות מעשרה מטרים, שתיים נוספות מטווח בינוני (בין 10 ל-20 מ׳) ושתיים מטווח רחוק. מבחינת משחק הרגל, הוא דייק בכל המסירות הקצרות יחסית שביצע (פחות מ-40 מטר) וגם בארוכות הכדורים שלו הגיעו ברובם ליעד (15 מ-22), כולל כמובן הבישול הנהדר לתומר חמד.