הגאון הארגנטיני ייפרד מהנבחרת בגמר גביע העולם בגיל 39, והוא היה שוב הגיבור הגדול בקאמבק מול אנגליה הפחדנית שלא ניסתה לנצל את האיכויות שלה
ההימור של ליאו מסי היה עצום. איך שלא תסתכלו על זה, בחירתו הייתה חריגה באופן קיצוני ביותר. הנה לכם כוכב בן 35 שזכה זה עתה בגביע העולם. הוא כבר פרש בעבר מהנבחרת אחרי שלא עמד בלחץ הציפיות, אבל חזר והגשים את כל החלומות והמטרות. הוא זכה בקופה אמריקה, ואז גם במונדיאל בניסיון החמישי בחייו. כל התארים החשובים כבר היו בארונו. זה היה הזמן המושלם לעזוב את הבמה על תקן אלוף עולם. אבל מסי המשיך. הוא זכה בקופה אמריקה פעם נוספת, ואז התעקש להגיע למונדיאל השישי שלו, במהלכו חגג יום הולדת 39.
למה, בעצם? מה הטעם להסתכן בהפסד כאשר האפשרות להיפרד כמנצח הגדול הייתה כה קורצת? ובכן, עכשיו אנחנו יודעים למה. מעשיו של מסי במונדיאל 2026 שידרגו את המורשת המופלאה שלו עוד יותר. הוא לא רק הפך לכובש המצטיין בגביע העולם בכל הזמנים, ומלך הבישולים של הטורניר אי פעם. הוא לקח את ארגנטינה לגמר שני ברציפות, ויהיה השחקן השני בלבד בהיסטוריה שמשחק בשלושה גמרים. קאפו היה הראשון, ולזכות המגן הברזילאי המיתולוגי שתי זכיות. ביום ראשון ינסה מסי להניף את הגביע בפעם השנייה. וגם אם זה לא יעלה בידו, בקרב הישיר הפיקנטי מול לאמין ימאל שירש את החולצה מספר 10 בברצלונה, משחקו האחרון במדי הנבחרת יהיה גמר. בגילו, זה לא פחות ממדהים.
והוא שם כשחקן המצטיין בכל שלב ושלב. שלושער מול אלג'יריה במשחק הראשון. צמד מול אוסטריה במשחק השני. שער כמחליף במפגש חסר חשיבות מול ירדן. שער מול כף ורדה בקרב הדרמטי והסנסציוני בשלב הנוקאאוט הראשון. בישול ושער מול מצרים בשמינית הגמר, כאשר הכל כבר נראה כמעט אבוד בפיגור 2:0 בדקה ה-79. בישול נגד שווייץ ברבע הגמר. ניתן לטעון, כמובן, שהדרך הזו לחצי הגמר הייתה קלה יחסית, ללא יריבות עוצמתיות באמת. אז אתמול (רביעי) הגיעה יריבה עוצמתית. אנגליה היא היריבה האירופית הכי שנואה של ארגנטינה, עם מטען רגשי והיסטורי קריטי. תקראו בעצמכם. והיא הובילה בדרכה לניצחון, אבל מסי סירב להיכנע. הוא היה חתום על מהפך נוסף.
בדקות ההכרעה, הלך מסי ימינה. זו המשבצת שהתפנתה כאשר ג'וליאנו סימאונה הוחלף, ושם ניתן היה לבוא לידי ביטוי. סימאונה ג'וניור, בנו של צ'ולו שהיה חתום על הניצחון הבלתי נשכח על אנגליה בשמינית הגמר ב-1998, לא היה רחוק מלכבוש אתמול באטלנטה בתחילת המחצית השנייה כאשר הוא דהר לכיוון השער, אבל ג'ד ספנס הגיח מאחור במהירות מסחררת, הרחיק את הכדור וחגג עם המון רגש את מה שהסתמן כתיקול היפה והחשוב של הטורניר. ספנס הפגין יכולת משובחת, ומאמן אנגליה תומאס טוכל שלח לעזרתו מגן נוסף בדמותו של ניקו או’ריילי. ובכל זאת, היה שם מרחב פעולה עבור הגאון הארגנטינאי. כך הוא הרגיש, ומשם הוא הינדס את המהפך.
תחילה הוא הסיט את הכדור לכיוונו של אנסו פרננדס. המנוע של צ'לסי יודע להבקיע שערים דרמטיים, כפי שהודגם כאשר קבע בנגיחה 2:3 מול מצרים והשלים את הקאמבק החריג. שניות ספורות קודם לכן הוא כבר סחט הצלה מג'ורדן פיקפורד שעשה את המקסימום בין הקורות של אנגליה. אלא שהפעם היה השוער חסר אונים, בין היתר כי מסי בחר את הרגע האידיאלי למסור כאשר איש לא שמר על הקשר על שפת הרחבה. הזינוק של ג'וד בלינגהאם היה מאוחר מדי.
ואז הגיע שער הניצחון. לארגנטינה אין בעיה עקרונית עם הארכות. היא כבר הדיחה כך את כף ורדה ואת שווייץ. ובכל זאת, הרבה יותר טוב לא להזדקק ל-30 דקות נוספות של קרב פיזי קשה מאוד, בערב עמוס בעבירות. מסי, שביצע קילומטרז' גדול מדי במונחים שלו, היה מותש. הוא ידע שכדאי ללחוץ על הדוושה כאשר האנגלים עוד לא התאוששו מנטלית מהשוויון המאוחר, והוא שלח ברגלו הימנית "החלשה" הגבהה מושלמת לכיוונו של לאוטרו מרטינס. הכדור חלף מעל ראשו של ג'ון סטונס, והסקורר של אינטר מצא את עצמו חופשי ומאושר מול הרשת. אי אפשר היה להחמיץ משם. 12 בישולים יש כעת למסי בגביע העולם. 10 מהם הגיעו בשלבי הנוקאאוט.
כאשר נכנס לאוטרו בדקה ה-81, במקומו של המגן השמאלי ניקולאס טגליאפיקו, הייתה תחושה שמאמן ארגנטינה ליאונל סקאלוני פעל קצת מאוחר מדי. בפועל, זה דווקא היה העיתוי הנכון. לא הגיוני לפקפק באיש שפוגע בינגו בחילופים שלו באופן קבוע. המחליפים, כולל לאוטרו, היו דומיננטיים מאוד ברבע הגמר מול השווייצרים. אתמול הבקיע מרטינס במשחק שני ברציפות, והוא ממש לא מרגיש מקופח מתפקידו כג'וקר. חוליאן אלברס מועדף על פניו, וזה בסדר. לכל אחד משימות משלו.
אגב, אלברס היה חתום אתמול על איום ראשון על המסגרת, וזה קרה אחרי ההפסקה כי המחצית הראשונה הייתה מחפירה מבחינת שתי הנבחרות. אחרי שפיקפורד עצר את העכביש, נזכרו גם האנגלים שאפשר לנסות להבקיע, ומורגן רוג'רס בישל במסירה אופיינית לאנתוני גורדון, שחקן שיודע להגיע לרחבה בתזמון הנכון ועשוי להיות תוספת כוח מעניינת מאוד עבור ברצלונה בעונה הקרובה. המהלך הראה עד כמה העורף של ארגנטינה עלול להיות פגיע, ולאנגלים היו כלים מעולים להמשיך ולאתגר אותו כמה שיותר. ואולם, בלינגהאם והארי קיין היו עסוקים בעיקר במשימות הגנתיות, וטוכל עבר לשמור על היתרון בסוג של בונקר.
ככל שעברו הדקות, כך הייתה השליטה של ארגנטינה גדולה יותר. אזרי קונסה נשלח למערכה במקום גורדון בדקה ה-72, והאנגלים עברו למערך עם 5 שחקני הגנה, במהלך שכבר הוגדר בתקשורת הבריטית כפיאסקו מוחלט. קל להבין את קו המחשבה של המאמן הגרמני, ולו הייתה אנגליה מחזיקה מעמד היו רואים אותו אחרת, אבל המחדל הפסיכולוגי היה גדול אפילו יותר מהמחדל הטקטי. במקום לנסות להכריע סופית את המאבק, אנגליה שידרה חולשה. היא הפכה לאנדרדוג בעיני עצמה, ומול אלופת עולם שלא נשברת זו הייתה גישה בעייתית מאוד. היא בעייתית אפילו יותר כאשר לוקחים בחשבון את מסי.
לא לחינם ביקשו הארגנטינים לשחק בחולצות הכחולות. הם רצו לחוש עליונות ולהיות מחוברים להיסטוריה. זה היה הצבע כאשר דייגו מראדונה הכניע ב-1986 את האנגלים בשני השערים השונים שנכנסו לפנתיאון, כל אחד מסיבותיו. זה היה הצבע גם כאשר סימאונה גרם להרחקה של דייויד בקהאם ב-1998. ועכשיו זה גם הצבע שעזר לפרעוש להשלים מהפך מופלא נוסף.
על סמך מאזן הכוחות על הדשא, זה הגיע לארגנטינה. ועוד איך הגיע. המזל לא היה לצידה כאשר כדורים פגעו בעמוד ופיקפורד התעופף לכל עבר, אבל הצדק נעשה בסופו של דבר. סקאלוני גבר על טוכל, והוא המאמן הראוי יותר להמשיך לגמר. שם הוא יפגוש מאמן אדיר בדמותו של לואיס דה לה פואנטה, וקרב המוחות ביניהם יהיה מרתק ביותר. זה גם יהיה המאבק בין העבר להווה של בארסה בגמר גביע העולם. וגם הגמר הראשון בגביע העולם שנערך בין אלופת אירופה לאלופת דרום אמריקה. במובנים רבים, זה הגמר הנכון.