מהמגרש לקו האש: סיפורו של איתן וליש ז"ל

מי חשב אז בשנות השישים לעשות משהו רק לטובת עצמו. לטפח את הכישרון שחבוי בו, להתקדם ולא לחשוב על האחר. בימים שלפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, באופוריה המשוגעת שאחרי מלחמת ששת הימים, חשבו רק איך לפתח את המדינה והיישובים הקטנים שהלכו וצמחו.

וכך עשה גם איתן וליש ז"ל. מנהיג מלידה, איש מוכשר וחברותי, מדריך בתנועת הנוער העובד והלומד, רב-סרן במילואים, רכז משק ומי שהקים את קבוצת הכדורעף של הפועל גינוסר, זו שסללה את הדרך ושברה את ההגמוניה התרבותית הבין-קיבוצית. הוא נולד בקיבוץ עין גב על שפת הכנרת, קיבל דירה בקו הראשון לחוף, התחתן על שפת המים ונקבר בבית העלמין של קיבוץ גינוסר המשקיף על האגם שכל כך אהב.

איתן היה אדם מצליח שקירב בין אנשי גינוסר, על אף שנולד בקיבוץ הסמוך בשנת 1942. בסביבה הזו הוא נתן את כל כולו ובלט באופן מיוחד עם חיוך כובש ויכולות פיזיות שהיו למעטים. כבר בגיל צעיר קיבל מבנה גוף של ספורטאי אמיתי. כשהיה בבית הספר נקרא על ידי מחנכו אברהם סלוצקי להשתתף באליפות ישראל באתלטיקה לנוער והביא הישגים נאים ברמה הארצית.

"בשנות השישים זה היה די נדיר לראות אדם בכושר כזה", סיפר אחיו הגדול, עוזי. "הוא היה אלוף קרב חמש הלא-רשמי, כי הוא מעולם לא התחרה, אבל התוצאות שלו ודאי היו מזכות אותו במקום הראשון בארץ. יום אחד, כשהיה ילד, הוא התחרה סתם בשביל הכיף מול הקופץ במוט הכי טוב באזור, שעשה בשיאו תוצאות סביב 3.70 מטר. אח שלי קפץ 2.80 בפעם הראשונה ובלי להתאמן בכלל. אי אפשר לתאר את זה, היה לו כישרון בלתי רגיל והייתה לו יכולת ניתור מרשימה".

בזכות הניתור המיוחד שלו איתן התחבר לכדורעף ויחד עם האלוף במיל' אורי שמחוני ובני קיבוץ נוספים הקים את קבוצת הפועל גינוסר ששיחקה בליגה הארצית. "הכדורעף תמיד היה בקיבוצי השומר הצעיר ופתאום בגינוסר נוצרה גם קבוצה", ציין דודי כפרי, ששיחק באותם ימים בקיבוץ שריד והופתע מהמהלך. "זה היה די יוצא דופן וכשהיינו משחקים מולם זו הייתה ממש אטרקציה. הם איימו על ההגמוניה שלנו. וליש היה דמות דומיננטית מאוד, הוא היה שחקן מדהים, נחוש, אמיץ ומנחית בצורה חכמה. היה ברור לכולם שהוא אחד מעמודי התווך, הלב והרוח החיה של הכדורעף בעמק הירדן".

איתן וליש, משמאל, בקיבוץ (אלבום משפחתי)

מהר מאוד הקבוצה הפכה לשם דבר בענף וההתעניינות בשירותיו של איתן גברה גם היא. "הקיבוצים היו חזקים בכדורעף ומהר מאוד כל קבוצות הליגה הלאומית חיזרו אחריו", העיד אחיו, שהיה קרוב אליו. "קבוצות רצו שיצטרף אליהן לנסיעות לחו"ל אבל הוא סירב. הקבוצה של גינוסר הייתה עם תנאים פרימיטיביים מימי הביניים, אבל הוא סחב אותה על הגב והיה אישיות נקייה מבחינה ספורטיבית. הוא נשאר בארצית כמאמן ושחקן ראשי, כי איתן תמיד חשב על הקבוצה ולא על עצמו, כמו מנהיג אמיתי. מאוחר יותר הוא אפילו קיבל זימון לנבחרת ישראל, בלי שהתאמן באופן מסודר. הכושר והאינטליגנציה שלו הספיקו".

גדי לנצר, בן כיתתו, תיאר את צורת המשחק שלו והיכולות הוירטואוזיות שלו: "הוא היה מתרומם להנחתה ומגיע לגובה עצום, כך שהוא היה מנחית מעל החוסמים", הדגיש. "בכל פעם שהוא היה מגיע לרשת, הוא היה עושה את הנקודות. ממש אימת ההגנה של היריבה".

במסגרת התכנסויות הנבחרת וליש פגש שוב את כפרי והיחסים ביניהם פרחו, למרות התחרות הספורטיבית ששררה אז בין הקיבוצים. "בנבחרת שיתפנו פעולה על סמך ההיכרות המוקדמת בנינו והוא היה אדם נפלא", הוסיף כפרי. "כשחזרנו לשחק בגינוסר, וליש תמיד היה אומר בסוף המשחק 'בואו לאכול', מזמין אותנו לחדר האוכל ומארח אותנו. כשהתגייס לקרבי בצבא חשבתי שהלך לנו לאיבוד שחקן מוכשר".

וליש ז"ל. "כישרון בלתי רגיל" (ארכיון)

איתן רצה ללכת בעקבות אחיו, עוזי, ששירת בשייטת. גם הקרבה לים וגם העובדה שאביו, חנן, עסק בדייג משכו אותנו לשם. באוגוסט 1961 הוא גויס לצה"ל אך דרכו ליחידה המובחרת נחסמה עקב פרופיל נמוך מהמקובל. למרות זאת איתן לא ויתר על שירות ביחידה קרבית, עבר קורס מפקדי טנקים וקורס קצינים ומהר מאוד בלט גם בצבא. הוא גילה יכולת פיקודית יוצאת דופן, מונה לסגן מפקד גדוד בחטיבת השריון, לחם במלחמת ששת הימים בחצי האי סיני ושוחרר בדרגת רב-סרן.

כשסיים את שירותו הצבאי, חזר לקיבוץ וניהל את משק הדיג של אביו. מרכז חייו היה בקיבוץ גינוסר, שם התחתן עם איטי באוקטובר 1972, על שפת הכנרת שאותה אהב לא פחות. לשניים נולדה בת.

איתן וליש על ספינת הדייג (אלבום משפחתי)

ואז הגיעה מלחמת יום הכיפורים. איתן גויס למילואים יום לפני תקיפת צבאות ערב ובבוקר שלמחרת יצא לחזית מול המצרים עם חטיבת המילואים הראשונה שנשלחה לסיני, על מנת לעזור לכוחות הסדיר ששהו בגזרה. כבר עם הגעתם לאזור, הופתעו הלוחמים על ידי פלוגת קומנדו מצרית שלא הפסיקה לירות לעברם טילי נ"ט ורקטות ממתחם "אביריק" שבמזרח סיני. צה"ל חיסל את הכוח המצרי והשתלט על השטח.

יממה לאחר מכן החטיבה הסתערה קדימה והגיעה לאזור גשר פירדאן, שהופצץ על ידי חיל האוויר וידע קרבות עזים. כוח השריון הישראלי פתח במתקפת נגד בגדה המזרחית, במטרה לפרוץ את הקו המצרי שעבר את התעלה ולגרום לנסיגת כוחות האויב. אלא שכוחותינו נתקלו במארב קשה בין שתי ארמיות מצריות שהפציצו את הגדודים של צה"ל, הרגו ולקחו קצינים בשבי. 

משפחת וליש לא ידעה מה עלה בגורלו של איתן. באותם ימים אחיו עוזי שירת באותו האזור יחד עם לוחמי השייטת ששמרו על הגשרים שבתעלה מתקיפות הקומנדו הימי המצרי וגם הוא לא יצר קשר במשך ימים רבים. אלא שאשתו של איתן, איטי, סיפרה בסרט "איתן לתמיד" שצולם לזכרו, כי הרגישה שמשהו קרה לבעלה. "אחרי שבועיים פשוט אמרתי את זה ואמא שלו אמרה לי 'גם אחרי ששת הימים לא שמענו ממנו'. אמרתי לה 'כן אבל הפעם זה שונה, משהו לא בסדר'".

איתן וליש ז"ל (אלבום משפחתי)

המלחמה פרצה ב-6 באוקטובר 1973, איתן וליש נפל בשדה הקרב יומיים לאחר מכן במתקפת הנגד. תחילה הוכרז כנעדר ובמשך שבועות ארוכים נערכו החיפושים אחריו. בחיפושים לקח חלק גם אחיו, שלמעשה היה זה שגילה את גופתו.

"אלמלא הייתי מצליח להשיג אישור להצטרף לחוליות שחיפשו אחריו אחרי יום כיפור, עד היום הוא כנראה היה בחזקת נעדר", אמר עוזי, שחזר לסיני לאחר המלחמה. "היה הסכם עם המצרים שאנחנו יכולים להיכנס ולחפש נעדרים. באופן חריג קיבלתי אישור להצטרף לחוליית החיפושים על אף שזה היה כנגד שתי פקודות ברורות שאומרות שאסור לאח לחפש את אחיו ואסור לאח להיכנס לשטח אויב אחרי שאחיו נהרג במלחמה".

בהתחלה החיפושים לא העלו דבר. אמנם הטנק שלו נמצא וכך גם החיילים שנלחמו לצידו, אבל איתן היה חסר. מהסיפורים שסופרו להם הבינו במשפחת וליש שהטנק שלו חטף פגיעת טיל, שהעיפה ממנו את איתן. הקצינים המצריים ששהו במקום לא עזרו במיוחד לעוזי, שבאקט של ייאוש החל לחפור מסביב לטנק עם את חפירה. ככל שחפר יותר לעומק, התגבר ריח הריקבון באוויר. וכך, ב-5 בפברואר 1974, בשעת צהריים, התגלו למול עיניו של עוזי חלקי גופה.

איתן וליש עם הכדור תמיד צמוד ליד (אלבום משפחתי)

עוזי היה בטוח שמדובר באחיו. "באותו הרגע הרגשתי שאני מתאדה באוויר. בשארית כוחותיי הזמנתי את קצין הרבנות ואמרתי לו שזה הקבר של איתן. היו שם רק שאריות של כמה עצמות קטנות והרבה שערות שחורות חלקות, אבל לי זה היה ברור לחלוטין שזה הקבר של אחי, בלי שום צל של ספק. כל יום חיכינו לדפיקה בדלת ובשבילי, כאדם חזק יחסית, זה היה דבר קשה. משפחות התפרקו מזה. ואני מצאתי את אחי, באמצע החולות של סיני".

המשפחה המתינה לממצאי הבדיקה של אנשי הרבנות הצבאית. יחד עם חלקי גופות נוספות שנמסרו לצה"ל ממצרים זוהתה גופתו של איתן וליש באופן וודאי. ב-17 באפריל התקבל הטלפון בבית משפחת וליש שאישר זאת, ב-23 באפריל נערכה הלווייתו על שפת הכנרת. בן 31 היה במותו.

איתן וליש ז"ל במדי צבא (אלבום משפחתי)

יותר ממחצית הדיונים בוועדת אגרנט שהתכנסה לאחר המלחמה התמקדו בקרב בו איתן וליש נהרג ורבות דובר על מתקפת הנגד של צה"ל בסיני ביום השני ללחימה. "הלכו עם אוגדה דלילה ובלי סיוע ומודיעין לתקוף ארמיה מוגברת", הסביר בפירוט עוזי וליש. "זה היה בלתי נתפס בכלל איך שלחו ככה אנשים למות, פשוטו כמשמעו. ברגע שאחי נפגע, שני הגדודים שהיו שם נסוגו לאחור כך שאני די בטוח שמותו של אחי הציל את שאר החטיבה מכיליון מוחלט. קשה להבין מה היה שם, אבל כולם היו בהלם וכנראה שאיתן ננטש בשדה הקרב. זה סיפור עצוב, חלל שלא מתמלא".