הדרבי של מילאנו יגיע מחר (ראשון) ב-21:45 בשידור חי בערוץ ONE2, אחרי שבוע שבו הכדורגל האיטלקי קיבל סטירה מצלצלת: תבוסה 4:1 לנורבגיה בבית, בסן סירו, לא רק ששלחה את האזורי לפלייאוף, אלא גם חשפה לעיני כל את עומק המשבר האיטלקי. ארלינג הולאנד הודה לפני המשחק שהוא בכלל שמע על פיו אספוזיטו, מי שגם מכונה ״התקווה הגדולה של איטליה״, ואף על פי שהצעיר מאינטר כבש מול נורבגיה, הנבחרת קרסה סביבו בדרך לעוד שפל. פעם איטלקים היו הסטנדרט העולמי בענף הפופולרי בעולם, אבל היום הם חידה גם לכוכבים הכי גדולים של הכדורגל.
ודווקא מהמקום הזה, ובטיימינג שאולי נקבע מלמעלה, דבר אחד מתחיל להתבהר: מי שיכולות לשנות את המסלול של הכדורגל האיטלקי הן שתי היריבות הגדולות של עיר האופנה - אינטר ומילאן. הן אמנם ה-יריבות, יש שם את כל מה שצריך לשנאה ספורטיבית טהורה, אך על הגב שלהן מונחת אחריות משותפת שמעטים מדברים עליה – המורשת והמסורת של הכדורגל האיטלקי.
אינטר – השריר החזק של איטליה
אינטר היא העוגן המקצועי של הסרייה א’ בזמן שהנבחרת מקרטעת. כמעט חצי מהרכב האזורי מול נורבגיה היה של אינטר: באסטוני, פראטזי, בארלה, דימרקו ואספוזיטו. כל שחקני המפתח האלה הם גם העוגן של כריסטיאן קיבו.
כריסטיאן קיבו (IMAGO)זה לא מקרי. בשנים שבהן אינטר, הרבה בזכות בפה מארוטה, הפכה לקבוצה החשובה באיטליה עם ניהול ברמה עולמית, בניית סגל עמוק, תרבות מקצועית, והבנה עמוקה של איך בונים DNA מנצח. אינטר היא כמעט היחידה שמראה עדיין מודל איטלקי תקין. מארוטה הוא האיש הכי חשוב שיש לכדורגל האיטלקי כיום, ואת זה יגידו בכאב אנשי יובנטוס.
מילאן – התקווה לשינוי תודעתי
מסימילאנו אלגרי הגיע הקיץ למילאן עם רזומה מרשים אבל מוניטין מרוסק: משעמם, לא מוטיבטור כמו קונטה ואינזאגי, לא התקדם לכדורגל המודרני. אבל דווקא הוא היה הראשון להזיז משהו העונה בקיבעון של מילאן בפרט והליגה האיטלקית בכלל. שינוי מערך ל-3-5-2, כן, כמו אינטר, אבל עם התאמות שהן ההבדל בין קבוצה שהולכת לאיבוד לבין קבוצה עם שורשים חזקים: פאבלוביץ’ כבלם שנכנס פנימה לרחבה, ריצ’י וראביו שיודעים ללחוץ באגפים, פוליסיק שמשחק חופשי ומשחרר את לאאו. זו לא רק טקטיקה. זו גישה חדשה לגמרי של מאמן העל הזה, שמצא את עצמו כאחד המושמצים באירופה.
מסימילאנו אלגרי (IMAGO)מילאן של אלגרי מייצרת בכוח כדורגל מודרני, פחות תלות בכוכב אחד, יותר אחריות קולקטיבית. שם מבינים שלא צריך שהולאנד יכיר את גאביה או ריצ׳י. להם יש שיטה ברורה ומאסטרו אחד בשם לוקה מודריץ׳, הוא כבר ידאג להראות לכולם שאפשר להיות יצירתיים גם עם אלגרי על הקווים.
הדשא של השכן הוא אותו הדשא
יריבות הדרבי של מילאנו היא משהו עמוק ומושרש אצל האוהד האיטלקי. אבל בעשורים האחרונים היא הפכה גם למחזור דם משותף. העברות ישירות, מסיידורף, פירלו, ויירי, קסאנו ועד לצ’להאנולו בימינו אנו. אותו אצטדיון, זה שהתבוסה לנורבגיה עוד מהדהדת בו, הסן סירו, שבקרוב יהפוך רשמית לנכס החדש של מילאן ואינטר שירכשו אותו מעיריית מילאנו בעבור 197 מיליון אירו, במטרת על איטלקית: שדרוג הפיל הגדול של המדינה למתקן מודרני וראוי לאירוח יורו 2032.
אוהדי אינטר בסן סירו (רויטרס)ואם היה חסר דמיון באסטרטגיה, גם כאן יש יישור קו: הקונים הזרים הגיעו גם אליהן עם רדבירד מהצד האדום-שחור, ואוקטרי וברוקפילד מהצד של אינטר. אותה תלות בכסף גדול כדי להישאר תחרותיות. אותה עין של אירופה שמסתכלת ואומרת שגם באיטליה יש שינויים שמזכירים את הלה ליגה והפרמייר ליג.
האינטרסים שלהן כביכול שונים, אבל אם אינטר ומילאן שוקעות, הכדורגל האיטלקי כולו קורס איתן. אם הן מתרוממות, איטליה מקבלת סוף סוף כיוון.
לא רק 3 נקודות, אלא עתיד
הדרבי הקרוב הוא הרבה מעבר ליריבות ואפילו חשוב יותר מהקרב על המקום הראשון. זה מפגש שמטיל על שתי הקבוצות אחריות לאומית, לא במובן הפטריוטי, אלא במובן התרבותי: שתיהן מחזיקות את הרף של מהו מועדון איטלקי גדול. שתיהן יכולות להחזיר את הליגה למקום שבו שוב מדברים עליה בכבוד, ושתיהן יצרו מודל, כל אחת בדרכה, שמדגים איך אפשר להתחדש בזמן שערכו של הכדורגלן האיטלקי מדשדש.
לוקה מודריץ' (IMAGO)אינטר נותנת את הכוח, מילאן את החשיבה. משתיהן הכדורגל האיטלקי יכול לחזור להיות שיחת היום. בימים שבהם הנבחרת לא מצליחה להיות הפנים של איטליה ויובנטוס במשבר זהות מתמשך, הדרבי של מילאנו הופך להיות חלון הראווה של הליגה האיטלקית. דרבי של יריבות ישנה, עם שותפות גורל אחת.