יש הכרעה והיא דרמטית. המוסד לבוררות קבע אתמול (שלישי) כי מור בוסקילה לא יכול להירשם בהפועל תל אביב. הבורר אמיר זלוטי קבע שהשחקן איננו ראשי לעבור להפועל ת”א מהפועל רמת גן ללא אישור של הרמת גנים, והוא יישאר רשום בר”ג עד לסוף העונה. את הפועל ת”א ייצג עו”ד רועי רוזן ולצד בוסקילה עו”ד טל שגב, את הפועל ר”ג ייצג עו”ד ניר ענבר ואסף גופר.
כזכור, השבועות האחרונים היו מתוחים מאוד בעניינו של בוסקילה, בעוד דבר המחלוקת היה כזה: בהפועל ת”א טענו כי מדובר בשחקן חופשי, ועל כן יש לשלם רק דמי השבחה, בעוד ברמת גן היו משוכנעים שבוסקילה חתום על חוזה מחייב ולכן כל משא ומתן חייב להתנהל מול המועדון ובאישורו. בנוסף, הפועל ר”ג תדרוש מהשחקן להתייצב לאימונים.
המועדון האדום מת”א ישא גם בשכר הבורר: “הנתבעים יישאו, בחלקים שווים אלא אם יוסכם אחרת ביניהם, באגרת הבוררות ובהוצאות נוספות, וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 6,000 שקלים + מע"מ ובהוצאות הקלטת הדיון מיום 16 ביולי 2025. על הנתבעים לשלם את התשלומים שנפסקו תוך 30 יום ממועד פסק הדין. תשלום שלא ישולם במועד יישא הפרשי הצמדה וריבית על פי דין”.
מור בוסקילה (ראובן שוורץ)החלק המרכזי בהכרעה
“אני מקבל את טענת התובעת כי ההסכם השני היה ונותר תקף. למעשה, די היה בכך כדי לקבל את תביעת התובעת, משום שאם השחקן מצוי "תחת הסכם", הוא מנוע, גם חוזית, ולא רק תקנונית מלעבור לקבוצה אחרת בתקופת ההסכם. עם זאת, בהתחשב בעובדה שלא התקיים כאן דיון ראייתי כהלכתו, מצאתי לנכון לבחון גם את ההיבט התקנוני של המעבר.
הנתבעים לא חסכו מאמץ ומלל על מנת לתקוף את סעיף 12ב2(5)(א), את פרשנותו, את משמעותו ואת עמדתה המוסרית של התובעת בהקשר זה. עם זאת, גם לאחר ששקלתי בכובד ראש את כל טיעוניהם לעניין זה (לרבות נסיונות תל - אביב להראות את האופן השרירותי בו יוחל הסעיף, ביחס לשחקנים שגילם צעיר יותר או מבוגר יותר מגילו של השחקן, ולטעון כי אוכלוסיות מוחלשות עלולות להיפגע יותר מהחלתו, משום שסביר להניח כי הם יתקשו להגן על זכויותיהם מלכתחילה) לא מצאתי בסיס משפטי שיאפשר לי לקרוא לתוך הסעיף את שאין בו, לאיין אותו או להתעלם ממנו”.
מור בוסקילה בהפועל ר"ג (חגי מיכאלי)הנימוקים המלאים מהכרעת הבורר זלוטי
“בראשית הדברים יוזכר כי עקב דחיפות העניין לכל הצדדים, ונוכח ההסכם הדיוני בין הצדדים, לא הוגשו בדיון זה תצהירים (זולת תצהירו של מר אמיר חמיאס, הבעלים של התובעת, שצורף לבקשה למתן סעד זמני), ולא נשמעו עדויות. כן, למעט ההסכמים שצורפו לכתב התביעה, תכתובת בין באי־כוח הצדדים (שתחילתה ב־25 ביוני 2025) ותדפיסים מאתר/פורטל ההתאחדות – לא צורפו מסמכים נוספים שיש בהם כדי לשפוך אור על מערכת היחסים בין הצדדים. אי לכך, ככל שנדרש קביעת ממצאים עובדתיים במקרה זה, היא תיעשה בזהירות הראויה. עם זאת, מצאתי לנכון לקבוע עמדה בעיקר בטענות עובדתיות שהועלו בכתבי הטענות, ובלבד שלאחר הגשת ההליך התרחשו אירועים שאין להם חשיבות להכרעה כאן.
הצדדים הרחיבו לא פעם בהתייחסותם לתקנון בקרת תקציבים, להנחיות FIFA, לעקרונות בשיטת המשפט ועוד כהנה וכהנה. שקלתי כמובן את כל הטענות שהועלו בפני, ואף התייחסתי אליהן. אולם הן מפאת דחיפות העניין והן מפאת שיקולים ענייניים, לא מצאתי לנכון להתייחס בפירוט לכל טענה וטענה, והתמקדתי בטענות שנראו לי רלוונטיות ונדרשות לצורך הכרעה כאן.
עובדתית, אין חולק כי השחקן היה רשום בשורות התובעת מאז ינואר 2022 ולכל הפחות עד תום עונת 24/25. מן המסמכים שהוצגו בפני עולה, לכאורה, כי בין התובעת לשחקן נחתמו הסכמים שתוקפם עד לתום עונת 25/26. (ולעניין זה איני מקבל את טענת השחקן כי ההסכם השני אינו מסוים; אמנם ההסכם לקוני, אך קבוע בו שכרו וכל יתר תנאי ההתקשרות לעונה זו).
הנתבעים לא הציגו כל ראיה או טענה עובדתית הסותרת את גרסת התובעת. אמנם אין להלין על תל אביב שלא הייתה צד להתקשרות זו, אולם גם השחקן – שחתימתו מופיעה על ההסכמים – בחר שלא להציג גרסה עובדתית משלו (לא כל שכן ראיות), ובמרבית המקרים נקט בלשון הכחשה גורפת ללא פירוט.
טענות הנתבעים לעניין ההסכמים שהציגה התובעת מתמקדות בשלושה היבטים: (1) סתירות נטענות בין ההסכם הראשון להסכם הבקרה הראשון; (2) העובדה שההסכם השני לא הוגש לרשות לבקרת תקציבים; (3) העובדה שהסכם הבקרה השני לא התייחס במלואו לתקופת ההסכם השני, אלא נחתם תוך 14 ימים ממועד חתימתו.
באשר להיבט הראשון – טענות הנתבעים אינן רלוונטיות להליך כאן. אין תביעה מצד השחקן לתשלומי חסר או להרעת תנאים לעונות 22/23 או 23/24.
לעניין ההיבטים השני והשלישי – איני סבור שיש לייחס לטענות הנתבעים משקל של ממש בהליך זה. תקנון בקרת תקציבים וחשיבותו במקומם מונחים, אולם ההליך שלפני אינו עוסק בכך באופן ישיר.
הוראות תקנון בקרת תקציבים נועדו להבטיח כי הקבוצות ימסרו דיווחי אמת באשר לשכרם של השחקנים ובעלי התפקידים, ולא יקיימו "חשבונאות כפולה". סעיף 5 לתקנון קובע כי ההסכם כפי שהוגש לרשות ואושר על ידה – יהיה ההסכם היחידי המחייב בין הצדדים. כל הסכם אחר שלא אושר יהיה בטל ומבוטל.
לא פעם נדרשו בוררי המוסד לבוררות ולגישור להליכים בהם שחקן או בעל תפקיד תבע שכר שהובטח לו אך לא אושר על ידי הרשות לבקרת תקציבים.
עם זאת, במקרה כאן אין מדובר בתביעת שכר. השכר המובטח לשחקן בהסכם השני הוא שכר "חיילים" בסכום מועט ביותר, והשלכתו התקציבית על ההליך כאן היא שולית. עניינו של ההליך אינו בשכר אלא ברישום.
באשר לטענה כי ההסכם השני לא התייחס לעונת 25/26 ולכן בוטל – טענה זו מעוררת את השאלה האם על קבוצה שחתמה עם שחקן על הסכם רב־שנתי לעגן את כל תנאי ההסכם במסגרת "הסכם בקרה" אחד, או שמא עליה להגיש בכל שנה מחדש הסכם בקרה לעונה הקרובה בלבד.
מן הפסיקה (עניין רשת שוקן) עולה כי בחינת תקציבה של קבוצת כדורגל נעשית על בסיס עונתי בלבד. אין משמעות להתחייבות לשלם לשחקן שכר בעתיד, מעבר לעונה הנבדקת, שכן הדבר תלוי גם בזהות שאר השחקנים ובאיזו ליגה תשחק הקבוצה בעונה עתידית.
לא התעלמתי מהתייחסות השחקן לסעיף 13(ח) לתקנון בקרת תקציבים, הקובע כי משאושר תקציב לעונה מסוימת, הרשות תאשר גם הסכם שהוגש לה קודם לכן המהווה חלק מהסכם רב־שנתי. אולם איני סבור כי מכאן עולה חובה להגיש את ההסכם הרב־שנתי כמכלול ולא לפרוס אותו לשנים בודדות.
מסקנתי היא כי התובעת הייתה רשאית, לכל הפחות, לכלול את תנאי ההתקשרות עם השחקן לעונת 25/26 ב"הסכם בקרה" אותו הייתה רשאית להגיש לרשות בהתאם לרישא לסעיף 5 לתקנון בקרת תקציבים.
לאמיתו של דבר, "הסכם בקרה" בין התובעת לשחקן לעונת 25/26 לא הוגש, מן הטעם הפשוט שהשחקן לא חתם עליו, בשונה מן האופן בו נהג עם תל אביב ביום 25 ביוני 2026 או סמוך לכך. בנסיבות אלו, בין אם נחיל את חובת תום הלב הטרום־חוזית או החוזית, ובין אם נקיש מהוראות חוק החוזים (חלק כללי), איני סבור כי השחקן, וכנגזרת מכך תל אביב, יכולים להישמע בטענה כי "אין הסכם תקף" לעונה זו.
משמעותו ואת פרשנותו של סעיף 12(ב)(2)(5)(א) לתקנון הרישום – הנתבעים לא חסכו מאמץ ומלל על מנת לתקוף את עמדת התובעת בהקשר זה. עם זאת, גם לאחר ששקלתי בכובד ראש את כל טיעוניהם, לא מצאתי בסיס משפטי שיאפשר לי לקרוא לתוך הסעיף את שאין בו, לאיין אותו או להתעלם ממנו.
על פניו, סעיף 12 לתקנון הרישום בונה "תרשים זרימה" מפורט המשתרע על פני 11 עמודים. תרשים זה מתאר את מעמדו הרישומי של שחקן שמבקש לעבור מקבוצה בה הוא רשום ("הקבוצה המעבירה") לקבוצה אחרת ("הקבוצה הקולטת"). תרשים זה קובע מקרים בהם מדובר בהעברה מקצוענית, מקרים בהם מדובר בהעברה שלא בהסכמה, ומקרים בהם קיימת זכאות לפיצוי.
מקומו של סעיף 12(ב)(2)(5)(א) לתקנון הרישום הוא בדיוק בפיצול זה שבין העברה בהסכמה לקבוצה מקצוענית לבין העברה שלא בהסכמה. הסעיף מחלק את המקרים לפי גיל השחקן בתום העונה האחרונה להסכם – בני 17–21, בני 21–24, ומעל 24.
הגם שההסדרים השונים שבתוך סעיף 12, רובם ככולם, אינם נוגעים ישירות למקרה כאן, מצאתי לנכון לפרטם בקצרה, משום שניתן להבין מהם כי הסעיף אינו עומד בפני עצמו אלא מהווה חלק אינטגרלי מהסדר מקיף, חוקי ותקנוני, שנועד להסדיר מעבר שחקנים בכל שכבת גיל, באופן המאזן בין טובת השחקן, טובת הקבוצה המעבירה וטובת הקבוצה הקולטת.
מטבע הדברים, כל חלוקה המבוססת על תאריכים או גילאים היא חדה ו"בינארית", ולעיתים עלולה להיראות שרירותית. כך הוא הדין גם כאן – כמו בחלוקות אחרות בדין (גיל נישואין, זכות בחירה, גיל ההסכמה, התיישנות פלילית ואזרחית וכד').
הסעיף קובע כי אם לא הגיעו הצדדים להסכמה בדבר תנאי העברתו של השחקן, והשחקן לא פעל לפי ההוראות בדבר הגשת טופס הסגר, והיה גילו בתום העונה האחרונה מעל 17 שנה אך לא מעל 21 – יישאר השחקן רשום בקבוצה המעבירה עד שיושג הסכם עימו או עם קבוצה קולטת לגבי גובה הפיצוי.
גם לאחר קריאה מדוקדקת של טענות הנתבעים, לא מצאתי דרך או סיבה להוציא את הסעיף מפשוטו, או ליתן לו פרשנות מצמצמת ביותר שתביא לאיונו.
אכן, תוצאת הסעיף, כפי שמצאתי לפרשו מלה במלה, פוגעת בהתקדמותו הספורטיבית של השחקן, גורמת לו עוול בעיני הנתבעים, ומונעת מתל אביב להפיק תועלת מכישוריו. אין לכחד כי בכך נפגע חופש העיסוק של השחקן. אולם אין בכך כדי לגבור על ההסדר המפורט שנקבע בתקנון הרישום ובחוק הספורט, שמטרתו לאזן בין אינטרסים שונים – של השחקנים מצד אחד ושל הקבוצות מצד שני.
אני שב ומפנה לפסק הבורר בת.ב 15/3–16/3, אליו הפניתי בהחלטתי בבקשה לסעד זמני. כבר שם נקבע כי סעיף 12 לתקנון הרישום הוא המסגרת המחייבת, גם אם קיימות הקלות מסוימות שהותקנו לאורך השנים, ואלה אינן נועדו לסטות מהכלל אלא לאפשר חריגים מוגדרים.
טענת השחקן כי עקרונות־על של חופש העיסוק והזכות לכבוד גוברים על הקבוע בחוק הספורט ובתקנוני ההתאחדות – אין בה כדי לשחררו מהמסגרת המחייבת שנקבעה בחוק ובתקנונים. המחוקק עצמו בחן את הסוגיה ותיקן את החוק לפני כשלוש שנים, תוך קיצור תקופת ההסגר, אך הותיר את מנגנון ההסגר כמנגנון מחייב.
כידוע, חופש העיסוק אינו זכות מוחלטת, וניתן להגביל אותו מטעמים שונים. כך גם בהקשר של "כרטיס השחקן": ניתן להכיר בתקופה מוגבלת בה שחקן אינו יכול להתחרות במסגרת אחרת, בדיוק כפי שניתן להגביל עובד בחוזה עבודה מלפעול כנגד מעבידו לתקופה מסוימת.
בענף הכדורגל, הקבוצות משקיעות משאבים רבים בפיתוח שחקנים. מנגנון ההסגר מבטיח לקבוצות תמורה בעבור השקעתן, לצד יצירת הזדמנויות לשחקנים. לפיכך, גם אם מדובר במגבלה, זוהי מגבלה סבירה ומאוזנת, שאין הצדקה לבטלה.
בצד המחלוקת העזה בין הצדדים לא נשמעה כל טענה כי עד לתום עונת 24/25 התובעת נהגה בשחקן שלא כהלכה – הדירה אותו ממשחקים, מנעה ממנו להתאמן או פגעה בו בדרך אחרת. לא נשמעו גם טענות מצד התובעת לגבי התנהלותו האישית או הספורטיבית של השחקן עד תום עונה זו”.