חם, קר ומתחמם: על הפער בין אנגליה לגרמניה

אם יש משהו שהאנגלים אוהבים לעשות - זה השוואות ואם כבר מדובר בכדורגל, אז בכלל מדובר בחגיגה. האצטדיון בברלין ילבש הערב (שבת) חג כאשר הבחורים של רוי הודג'סון יפגשו את אלופת העולם לקרב אירופי מלא בהיסטוריה. האמת היא שקשה יהיה לקרוא למפגש בין שתיים מהיריבות הגדולות ביותר חגיגה, כי הן יעשו זאת בצורה מאופקת בשל מתקפות הטרור וטרגדית יוהאן קרויף.

ואם כבר באנגלים עסקינן, אז מעבר לרצון שלהם להשוות - קיים הרצון לנפח למימדים אדירים את ההישגים של הנבחרת שלהם רגע לפני טורניר גדול. כבר יותר מ-40 שנה שבממלכה חולמים על הצלחה בטורניר משמעותי, יורו או מונדיאל - זה באמת לא משנה אבל כמו בכל פעם זה הסתיים בפיאסקו. בין אם זו יכולת דלה והרגלים מזעזעים של הכוכבים או מחטף בדמות השער החוקי של פרנק למפארד. אז לפני הישורת האחרונה לפני הטורניר בצרפת, גם האנגלים רוצים לדעת כמה הם קרובים לגרמניה (הערב ב-22:45).

ג´רארד ולמפארד. אצלם זה נגמר בפיאסקו (רויטרס)

אם בעבר בממלכה דאגו לייחצן את הכוכבים שלהם באותיות של זהב, עיינו ערך דיויד בקהאם, סטיבן ג'רארד, וויין רוני ואלו המוכשרים שהרוויחו מעט מהמחמאות - הדבר המאפיין ביותר של הדור הנוכחי היא הצניעות. אפילו הפרשנים התפכחו ותיארו את התהליך שלהם ככזה שידרוש עוד עשור כדי לכפות על הפער מהיריבה שממתינה להם בברלין, הפעם אפילו לא אחד מעז לדבר על זכייה בקיץ הקרוב, שלא לדבר על פייט אמיתי לבחורים של לב.

העובדה היא שלאנגלים סוף סוף יש כישרון ועומק אך העובדה שהקפטן והמנהיג נמצא בעונה רעה לא מאיימת עליהם, להפך היא רק מכניסה אנרגיות ואמון כי הטורניר בצרפת יכול להוות כנקודת התפנית בתור האנדרדוג. באופן מפתיע,

לפני המשחק מול המאנשאפט אמר הודג'סון: "הפער הגדול שלנו מול הגרמנים הוא קודם כל בניסיון. הם עשו את זה בטורנירים גדולים ואנחנו עדיין לא שם אבל אנחנו בדרך". הדברים של המאמן האנגלי מדוייקים להפליא. תחת יואכים לב גרמניה שברה שנים ארוכות של בצורת והעבודה המתודית של ההתאחדות בנבחרות הצעירות גרמה לה להפוך לבית חרושת לשחקנים. תוסיפו לזה את השיפור המשמעותי במחלקות הנוער של הקבוצות וקיבלתם מתכון לזכייה במונדיאל וכל זה ללא תלות מוחלטת בכוכב כזה או אחר.

שחקני גרמניה. פער של עשור או יותר מזה? (רויטרס)

למען האמת, בממלכה כבר מכירים מקרוב את תחושת ההחמצה מול הגרמנים. הם הגיעו מלאי אנרגיות למינכן ב-2002, הלמו בבחורים של רודי פלר 1:5 עם הצגה של אמיל הסקי ומייקל אואן אך כולם יודעים איך זה נגמר. דיויד סימן יצא למרפסת ושלח את סוון גוראן אריקסון הביתה. הגרמנים הגיעו עד הגמר, נכנעו לברזיל אך הבינו כי עליהם לחולל שינוי תודעתי, שהביא אותם לתור הזהב הנוכחי.

אז איפה נמצא הפער? לכריס סמולינג, פיל ג'ונס, קייל ווקר, הארי קיין, אריק דייר, ג'יימי ורדי, דלה אלי, רוס בארקלי, ג'ון סטונס ושאר הצעירים בסגל יש את ניסיון מהליגה האנגלית אך בכל מה שקשור לבמות הגדולות מדובר בבחורים מלאי בוסר. כל זאת בזמן שחלק משמעותי מהסגל של לב כבר הופיע לפחות פעם אחת בגמר ליגת האלופות, גמר המונדיאל ואפילו היה בגמר היורו הקודם. כוחות? תלוי את מי שואלים. הודג'סון עצמו לא מתרגש: "הדרך היחידה שהשחקנים שלי יקבלו ניסיון היא דרך דקות משחק. שיחקנו כבר נגד ספרד וצרפת, עכשיו נתמודד מול גרמניה כדי לעשות את המיטב ולנצח".

קיין ורוני. זה שצונח וזה שנוסק

המפגש הערב עשוי לקבל תפנית חיובית עבור הנבחרת שלא הפסידה משחק אחד בטורניר המוקדמות עם רצף בלתי נתפס של 15 ניצחונות מ-16 המשחקים האחרונים בכל המסגרות כולל משחקי ידידות והוכיחה שהחיים ללא ג'רארד ולמפארד עשויים להיות טובים יותר ואפילו מלאי סגנון.

המשחקים הבאים מול הולנד, טורקיה, אוסטרליה ואפילו פורטוגל לא באמת יעידו על שינוי משמעותי אלא דווקא הקרב מול גרמניה, בתקווה שהוא לא יוציא את האוויר מהבלון שנבנה בסבלנות ומדבר על הטווח הרחוק. אז רגע לפני שעוד "תור זהב" מתקלקל, האנגלים זקוקים למעט השראה כדי לנסות ולשחזר את החגיגה מ-1966, ואם לא הפעם אז לפחות עד בטורניר הגדול הבא.