בושה, חרפה וכלימה

כל כך רע, כל כך מעיק. קרוב לשעתיים של צפייה מייסרת בעוד משחק כדורסל גרוע של נבחרת ישראל, שניים כאלה בתוך 24 שעות. גם אוהבי כדורסל מובהקים וסניגורים גמורים כמוני לא יכולים שלא לצאת מהכלים. צביקה שרף, בעצמו מאמן לאומי במשך שנים, היה ודאי מפטיר כמנהגו: בושה, חרפה וכלימה.

ההפסד מול אוקראינה אפילו גרוע מאשר נגד בריטניה, כי למרות שהאוקראינים עדיפים על הבריטים ומציגים שחקנים טובים כמו גלאדיר או קרבצב, אחרי ההפסד במשחק הפתיחה כל אחד מהשחקנים והמאמנים בנבחרת ישראל היה צריך להפיק מעצמו 100 אחוז וזה שוב לא קרה.

היו יותר ניסיונות ללחוץ, יותר מהלכים של הקרבה, ניסיונות לעורר אנשים ולעשות שינויים בחמישייה, אבל ההגנה עדיין נרפית מאוד, אחוזי הקליעה נמוכים מדי ושיבק מנהל פסקי זמן באותם טונים בפלוס שתי נקודות ובמינוס עשר. ולא פחות חשוב, עומרי כספי לא בתמונה.

לפני האליפות, ועל סמך משחקי ההכנה, אפשר היה לחשוב שכספי ייתן את 15-16 הנקודות שלו נגד כל יריבה גם אם יתהפך העולם. כרגע הוא עומד על 18% מהשדה. לאורך השנים ישראל ידעה להפיק יכולת אישית גבוהה מהכוכבים שלה, מימי תנחום כהן-מינץ, דרך מיקי ברקוביץ' ועד מאיר טפירו. כספי משחק כמו רוקי בן 19 ולא כמו שחקן שמופיע ב-NBA כבר מספר שנים. אני לא יודע אם זה איבוד ביטחון וכדור שלג שהתגלגל עליו ודרס אותו, או חוסר אונים ומבוכה מאחוזי הקליעה הנמוכים, או העובדה שהוא צריך להוביל נבחרת באליפות אירופה ומעולם לא עשה זאת. בפועל, שיבק יוצא למלחמה מבלי שהוא יודע מי ייתן לו מה. נכון להיום, הוא גם לא יודע איך לעורר ולהעמיד נכון את הכלים שיש לו.

נבחרת ישראל הפסידה לשני מאמנים שהסביבה הטבעית שלהם היא NBA. יש משהו בברנז'ת המאמנים המקומית שנוטה לזלזל במאמנים האלה, כאלו שאינם מחוברים לכדורסל האירופי, אינם מבינים, כביכול, את הלך הרוח שלו ואת המהלכים הקטנים שעושים ניצחונות בכדורסל הזה. אחרי שני ההפסדים לנבחרות שפעם לא הפסדנו להם, יכול להיות שהדבר הבא הוא בכלל מאמן עם רקע NBA, ולאו דווקא עוד אחד שמכיר את השחקנים שלנו מגיל 16.

פראטלו. אולי גם אנחנו צריכים מאמן עם רקע בליגה הטובה בעולם (GettyImages)

אבל למה להתפלא ולהתרגז? ליגת העל מוצפת זרים מדי עונה וכבר מזמן איבדנו את הזהות, את הזיקה ולפעמים גם את העניין. הגופים האחראים לניהול הכדורסל, כולל מרבית המאמנים בעצמם, דוחפים את הזרים לפני הישראלים מחשש לבעיטה בישבנם ולפיטורים. קבוצות לא מצליחות לגדל מחליפים לקוז'יקרו וגרין שיחד נושקים את ה-70. מתאזרחים מקבלים כאן מעמד של מלכים, ובפסק הזמן שיבק מדבר באנגלית בשביל אלכס טיוס הפצוע והחלש, במקום שטיוס ילמד עברית ברגע שנודע לו שהוא מוזמן לנבחרת. יותר מאשר הבנה והתחשבות של שיבק המנומס והאלגנטי, זה בעיקר עוד סימן מייצג להתבטלות של הכדורסל הישראלי בפני הזרים והמתאזרחים למיניהם.

אחרי משחקים כאלה אין אלא להסכים: צריך להחליף אנשים, צריך להחליף כלים, ובעיקר – צריך להחליף את ההכרה, הן בנבחרת והן בציבור, שאנחנו טובים יותר מכל נבחרת שפעם ניצחנו ביתר קלות.