בגיל 34 ו-94 ימים סטף קרי הפך ל-MVP השישי הכי מבוגר, אחרי מייקל ג'ורדן (פעמיים בגילא 34 ו-35), ווילט צ'מברליין (35), לברון ג'יימס (35) וכרים עבדול ג'באר (38). איזו רשימה. אז חברים, אם פקפקתם בסטף, תתביישו לכם. השנה הוא לקח על עצמו יותר מאי פעם, בהמשך ישיר לשנה שעברה בה הצליח לסחוב את החבורה האפורה ששיחקה לצידו לפליי-אין. יותר מאי פעם, זו הייתה הקבוצה שלו. ושלו בלבד. בלי סופרסטארים של ממש לצידו. את משחק מספר 6 הוא סיים כמו גדול עם 34 נקודות, בדרך ל-90:103 ו-2:4 על בוסטון בסדרת גמר שענתה על כל הציפיות.
גולדן סטייט זכתה באליפות רביעית בעידן קרי, קליי תומפסון, דריימונד גרין, אנדרה איגודלה, המאמן סטיב קר והג'נרל מנג'ר בוב מאיירס. מדובר בהישג ענק בהתחשב בעובדה שחלק מהקבוצות הגדולות של העבר, הסתפקו בשלוש אליפויות ולא שמרו על יציבות ארוכה כל כך של 8 שנים ואולי אף יותר. אחרי הכל, סטף בשיאו, קליי ימשיך את השיפור שלו ויהיה טוב יותר בעונה הבאה. וגם הצעירים אמורים להמשיך להשתלב ולצבור נסיון בבית הספר הכי טוב לכדורסל.
ללא ספק, מדובר בשושלת שיכולה בקלות להיכנס לטופ 3 בהיסטוריה, איפשהו בין שיקגו של ג'ורדן, הלייקרס של מג'יק ג'ונסון או שאקובי, בוסטון של שנות השישים והשמונים, או אפילו סן אנטוניו של טים דאנקן והחבר'ה. בזמנים שקשה להשאיר סגלים באופן יציב לתקופה ארוכה בגלל תקרת השכר, זה לא דבר מובן מאליו ובוב מאיירס הצליח איפה שאחרים נכשלו. גם אחרי שכולם הספידו אותם וסגרו עליהם את הגולל אחרי ההפסד לטורונטו ב-2019, גולדן סטייט קמה מהעפר והחזירה לעצמה את הכתר דווקא בעונה שבתחילתה, אף אחד לא ממש ספר אותם.
סטף קרי חוגג עם הגביע (רויטרס)1. ככה מנצחים בסטייל
לא ברור מה עבר על הסלטיקס, אבל אחרי פתיחה מצוינת הגיעה ריצת 0:21 מטורפת של גולדן סטייט בסוף הרבע הראשון ותחילת השני. הריצה הכי גדולה בתולדות משחקי הגמר, שבעצם גמרה את המשחק. באותו פרק זמן ג'יילן בראון איבד שלושה כדורים ובוסטון פשוט איבדה את הראש. עד להפסקה וקצת אחריה הדאבס רצו ל-25:55 בעוד בוסטון רשמה את כמות האיבודים הגבוהה ביותר למחצית עבור כל קבוצה בפלייאוף (12). ככה אי אפשר לנצח.
סטף הרגיש בלתי עציר כבר אז, לא דווקא מבחינת הקליעה. הוא פשוט הקשה על ההגנה של בוסטון, שניסתה ולא תמיד הצליחה לשים עליו שמירה כפולה. הוא היה זריז כמו תמיד ולא הכריח את עצמו לזרוק בכל הזדמנות אחרי משחק 5 החלש כל כך מבחינתו. כשצריך הוא ידע למסור ולמצוא את החברים שלו במצבי קליעה. את מרבית הנקודות שלו הוא עוד יקלע בהמשך. דריימונד הזכיר את עצמו סופסוף, ולאורך זמן. במחצית הראשונה הוא כבר עמד על 5 נק', 5 ריב' ולא פחות מ-7 אסיסטים (סיים עם 12, 8 ו-12). וההגנה, אוי ההגנה. פעם על טייטום, פעם על בראון. שלא לדבר על מרכוס סמארט שנעלם.
קליי תומפסון מול ג'יילן בראון (רויטרס)בוסטון הייתה שם לאורך רוב הסדרה, אבל הפעם הלכה ואיבדה את הביטחון מול חבורה ותיקה, לוחמת ורעבה הרבה יותר. אימה יודוקה יוכל לקחת הרבה מהמסע של קבוצתו בפלייאוף, אבל גם בעונת רוקי חלומית מבחינתו, הוא לא יכול היה מול קר והצוות שלו, שמצאו פתרונות יצירתיים והשתמשו נכון בסגל שלהם. בכל פעם שהחברים מבין טאון עשו רעש של קאמבק, הגיע פסק זמן שייצב את השורות גם כשהפער היה דו-ספרתי והסיכוי למהפך היה קטן.
2. הדלק שמניע את החבורה מהמפרץ
אל הורפורד, שסיפק סדרה גדולה מבחינתו, היה היחיד שניסה לשמור את הקבוצה שלו בעניינים, אבל בכל פעם שהוא קלע שלשה חשובה, קרי החזיר מיד עם אחת משלו. באמצע הרבע השלישי סטף סיים שלוש התקפות רצופות עם שלוש שלשות וסימן על האצבע את הטבעת הרביעית. הרגעים האלה היו בדיוק הרגעים שהזכירו לכולם מי זה סטף ולמה כולם אוהבים אותו. הפער עמד על 22 נקודות ולמרות ריצה בוסטונית נוספת, הבור פשוט היה עמוק מדי עבור בוסטון, והיריבה עקשנית מדי.
אל הורפורד בטירוף (רויטרס)אחרי הכל, מדובר בחבורה שיודעת לחפש ולמצוא בכל פעם דלק שידליק אותה מחדש. קרי, שבכה בסיום, גם צעק בחדר ההלבשה: "מה הם הולכים להגיד עכשיו?" כשנשאל מאוחר יותר מדוע האליפות הזו הייתה כל כך מיוחדת, הוא ענה: "דיברו עלינו הרבה. אמרו שאנחנו מעבר לשיא. אמרו שאנחנו פצועים. היינו צריכים לעבור את דנבר, את ממפיס, את דאלאס. ובסוף הגענו לאן שהגענו. סחבנו איתנו מטען כבד מאז משחק 6 של גמר 2019. לא יודע כמה קבוצות היו מסוגלות לסחוב את זה איתן".
הסיפור של תומפסון היווה גם הוא סיבה מספקת לרצות ולהביא עוד תואר. המשיך את אותו קו: "זה הרג אותי לראות את הפלייאוף מהבית", נזכר קליי. "היו תקופות קשות ולא יכולתי לנהוג. אני אוהב לזוז וביקשו ממני להיות סבלני. היו הרבה ימים רעים, הרבה דמעות. החבר'ה תמיד דאגו לדבר ולעודד אותי. למזלנו, פתחנו את העונה טוב ושחקנים כמו וויגינס ופול הפכו את זה לקל עבורנו. ידעתי שיש מצב שזה יכול לקרות, אבל לראות את זה קורה זה משהו מיוחד. אלוהים. הסיסמה שלנו, 'החוזק במספרים' חיה וקיימת. כולם אחראים לזה באותה מידה".
סטף קרי ואנדרה איגודלה מאושרים (רויטרס)קליי המשיך וסיפר על מה שהניע אותו ואת חבריו: "היו הרבה שפקפקו בנו, אבל אתה שם את זה במיכל הדלק שלך וממשיך. אני זוכר שחקן בגריזליס שצייץ כמה פעמים הם ניצחו אותנו במהלך העונה, וזה הרגיז אותי כל כך. אני לא יכול לחכות לצייץ את זה מחדש". גרין הוסיף: "כמה עוד אליפויות אנחנו רוצים? יש תמיד את אלה שאומרים שהם רוצים חמש או שש. אנחנו נמשיך להיאבק על כל תואר, כל שנה עד שהגלגלים שלנו יפלו". דלק חברים. זה כל מה שצריך לפעמים.
3. אחד הגדולים אי פעם
קרי שלט בסדרה הזו ביד רמה. שליטה שהזכירה את זו של שאקיל אוניל, ווילט צ'מברליין או אפילו ג'ורדן בימיהם. לא פחות. הוא הוכיח שהוא לבטח אחד מעשרת השחקנים הטובים בהיסטוריה, ובדומה ליחידי סגולה וגדולים באמת - הוא גם שינה את המשחק. ואולי המורשת שלו תימדד כחשובה הרבה יותר בזכות זה. זריזות הקליעה וחוסר הפחד לקחת אחת כזאת מכל פינה במגרש, תמיד הקשו על כל הגנה שזרקו עליו. הוא פשוט פיצח את הנוסחה, וכיום, אחרי קריירה של 13 שנים, הוא מושא לחיקוי. כל שחקן צעיר שחולם על קריירת NBA, יודע שהוא לא תוכל להיכנס ללוטרי מבלי שיידע לקלוע ל-3. זה פשוט בסיסי.
סטף קרי וקליי תומפסון (רויטרס)במשחק הנוכחי קיבלנו לכך עדות נוספת, אחרי שקרי בסופו של דבר נכנס לקצב. למרות שלפני יומיים הוא סיים משחק של 0 מ-9 מהשלוש, בסטטיסטיקה המתקדמת, סטף שמר לאורך כל הסדרה על ממוצע נקודות גבוה לזריקה (1.3 לעומת ממוצע של 1.1 עבור כל היתר). מדובר בממוצע שמזכיר את זה של שאקיל מתחילת המילניום, כשכל מה שהוא עשה זה לעמוד מתחת לסל ולהשפיל את כל מי שניסה לשמור עליו. בסדרה הזו, קרי עשה פחות או יותר אותו דבר, רק מאזורים הרבה יותר רחוקים.
ה-MVP היה שלו מהתחלה, אחרי שבעבר זכו בו רק חבריו לקבוצה, איגודלה וקווין דוראנט. כשנשאל המאמן סטיב קר, האם זה היה התואר היחיד שהיה חסר לקרי כדי להמחיש עד כמה הוא גדול, קר ענה בצחוק: "לא, חסרה לו מדליה אולימפית. אני תומך בו שיילך לשחק שם ב-2024. אבל ברצינות, הקריירה שלו היא כל כך מדהימה, אז כנראה שהיה צריך לחפש משהו שהיה חסר לו". קר גם הודה לא פעם במהלך הסדרה, שהכוכב שלו משאיר אותו חסר מילים לפעמים.
סטיב קר (רויטרס)"מה שהוא עושה בגודל שלו, זה כל כך שונה ממה שעשו השחקנים הכי טובים בליגה עשו. הוא מזכיר לי את טים דאנקן מהבחינה האנושית”, הרחיב קר. “הוא צנוע ובטוח בעצמו באותו זמן. גורם לכולם לרצות לנצח עבורו. בלעדיו, כל זה לא היה קורה. מבלי לקחת שום דבר מאף אחד, כולל הבעלים וההנהלה. בסופו של דבר, סטף הוא הסיבה לשושלת הזו. בדיוק כמו טימי בסן אנטוניו ועבורי זה היהלום שבכתר מבחינת ההישגים שלו".
4. שר הטבעות
ב-2014 נכנס סטיב קר לנעליים של מארק ג'קסון. גולדן סטייט נחשבה לקבוצה כשרונית, אבל התקשתה לעשות את קפיצת המדרגה הנדרשת בפלייאוף. מדובר היה במועדון שתמיד היה חסר את הגרוש ללירה, עם תרבות תבוסתנית. כל זה הלך להשתנות ברגע שהאיש שנולד בביירות לקח את הקבוצה. קר שימש כג'נרל מנג'ר בפיניקס, אבל רצה לאמן ולכולם היה ברור למה. האיש ששיחק תחת שניים מהמאמנים הגדולים בהיסטוריה - גרג פופוביץ' ופיל ג'קסון - הצטרף אליהם כאחד מהטובים אי פעם. כמו שהוא עצמו סיכם: "כשאתה מסתובב ליד סופרסטארים, דברים טובים קורים".
סטף קרי ודריימונד גרין חוגגים (רויטרס)אז בסך הכל זו האליפות התשיעית שלו, 5 כשחקן ו-4 כמאמן, אבל מבחינתו "זו הייתה אולי האליפות הכי פחות צפויה". אז עוד מעט ייגמרו לו האצבעות ולא יישאר מקום לטבעות. "היו לנו הרבה פציעות. קליי לא פתח את העונה ודריימונד נפצע לתקופה ארוכה. לא ידענו איך הם יחזרו מהפציעות, לא ידענו איך יגיבו השחקנים שזה הפלייאוף הראשון שלהם, אבל היה כיף לראות את תהליך ההתבגרות של וויגינס, פול ולוני. זו היתה חבורה נהדרת שעשתה את העבודה".
יש שטוענים שזו הקבוצה האלופה החלשה ביותר שהציגה גולדן סטייט בתקופת שושלת קר, אבל אולי גם המאומנת ביותר וזו שהצליחה להוציא ממנו את הטוב ביותר. "זו הייתה החבורה הכי פחות כשרונית שגולדן סטייט העמידה בתקופה הזו", טען ג'ף ואן גנדי. כשהתבקש קר להשוות, הוא אמר: "בעבר היה לנו את קווין דוראנט והקבוצות ההן היו בלתי נשכחות, אבל זו קבוצה יותר דומה לזו מהאליפות הראשונה, אבל בסופו של דבר, הכל צריך להיות יחסי. ההגנה שלנו היתה פנטסטית, בעיקר בשלושת המשחקים האחרונים. להוציא את היכולת הפנומנלית של סטף, ההגנה עשתה את ההבדל ולא ראיתי קבוצה זוכה באליפות בלי לעשות את זה".
סטף קרי (רויטרס)5. לבוסטון יש עתיד טוב יותר?
העתיד של גולדן סטייט נראה מבטיח, למרות הגיל של השלישייה הגדולה. איגודלה הכין את עצמו לקריירה של מאמן, והמשיך לייעץ ולהטיף לשחקנים הצעירים כמו פול, אבל גם לגארי פייטון הבלתי מנוסה. בסופו של דבר - כשאיגי חזר - גם האליפות חזרה. לפייטון האב אגב, חבר בהיכל התהילה למי ששכח, לקחו 16 שנות קריירה עד שהוא זכה באליפות בגיל 38. בנו לא נבחר בדראפט ועבר הרבה עד שחתם על חוזה מובטח בקבוצת NBA, אבל בגיל 29 גם לו יש טבעת. סחתיין.
מדובר בצמד החמישי בלבד של אב ובן שזכו באליפות. חברו לקבוצה קליי תומפסון ואביו מייקל הם צמד נוסף וגם וויגינס היה קרוב להישג, אחרי ששמע על איך אביו הפסיד עם יוסטון לאותה בוסטון בגמר 1985. לפחות 'מייפל ג'ורדן' סידר בשביל אביו נקמה קטנה. אבל אחרי הכל, בוסטון היא זו שכבר לא יכולה לחכות לעתיד מבטיח במיוחד. יודוקה והקבוצה הצעירה שלו, קיבלו נסיון פלייאוף חשוב ודיברו כולם על כך שזה חלק מתהליך הלמידה שלהם.
הדיבורים על ניסיון אפשרי להחתים את בראדלי ביל אולי יעזור, אבל גם בלי סופרסטאר נוסף, מדובר בחבורה שרק תלך ותשתפר. "אני מחכה לראות את רוברט וויליאמס בשנה הבאה", הצהיר מארק ג'קסון. "עד עכשיו הוא עושה את מה שהוא עושה כשהוא לא כשיר. תארו לכם מה הוא יוכל לעשות כשהוא בריא". דברים ברוח דומה אפשר לומר גם על שחקנים אחרים. בראון רק בן 25 וטייטום, שממשיך להתקדם בכל עונה ומפגין כבר עכשיו יכולות של שחקן על, כולל מנהיגות מתגבשת, הוא בסך הכל בן 24. רוב וויל גם הוא בן 24 ואפילו מרכוס סמארט "הוותיק" הוא בן 28 ועדיין נמצא לפני השיא. בקיצור, יש למה לצפות.
אז איפה האליפות הזו מדורגת בשושלת של הדאבס?
4. 2015
אי אפשר לשכוח את סדרת הגמר של דייויד בלאט וקליבלנד. זו הייתה האליפות הראשונה בעידן קר והגמר הראשון בו שני מאמנים רוקי'ס עומדים על הקווים.. החמישייה כללה מלבד שלושת הכוכבים הגדולים, את האריסון בארנס ואנדרה איגודלה, שגם לקח את תואר ה-MVP. איגי היה כוכב שהסכים לקחת על עצמו תפקיד של שחקן משלים, ובכך בעצם החל בבנייה של כל מה שהשושלת הזו מייצגת.
אבל צריך לזכור, לדאבס הייתה רוטציה קצרה יחסית עם שחקנים כמו שון ליבינגסטון, לאנדרו ברבוסה ו… פסטוס אזילי. מולם גם עמדה קבוצה פצועה וחבולה, שהגיעה לגמר ללא קיירי אירווינג וקווין לאב הפצועים. אפילו בגמר המערב היא עלולה היתה להפסיד אלמלא פציעה אחת של קוואי לנארד. בשנה שלאחר מכן אגב, למרות עונה רגילה שוברת שיאים, אותה קבוצה הפסידה בסדרת גמר בלתי נשכחת, לאותה קליבלנד - אבל בריאה הרבה יותר.
ג'ייסון טייטום (רויטרס)3. 2022
הקבוצה הנוכחית של גולדן סטייט כללה בדרך כלל בחמישייה את קוואן לוני ואנדרו וויגינס. השילוב הזה של וויגז ככוכב הרביעי של הקבוצה, לצד כמה חלקים חשובים נוספים, הופך את הסגל הזה לחזק הרבה יותר ממה שהוא נראה. בנוסף, השלישייה הגדולה הפכה מנוסה ואולי אפילו קשה יותר לפיצוח. בטח בכל מה שקשור לאופי. גם קרי הרים את עצמו לגבהים חדשים עם מנהיגות, חכמה ויכולת שיא בהגנה. מהספסל עולים שחקנים משלימים מצוינים כמו ג'ורדן פול, פייטון ואוטו פורטר. כוחות צעירים בדמות ג'ונתן קומינגה וג'יימס וייסמן עוד אמורים להיכנס לעניינים באיטיות ומבטיחים הרבה. אלופה בזכות.
2. 2018
קווין דוראנט בעונתו השנייה בקבוצה, אמנם היה קווין דוראנט, אבל סימנים ראשונים של מחלוקת בינו לבין אנשים מסוימים במועדון כבר החלו לצוץ. הדאבס טיילו שוב, הפעם ל-0:4 קליל מול לברון שהחזיק את הקבוצה שלו לבד על הכתפיים. אבל הגמר האמיתי התרחש בסדרה שקדמה לגמר, מול יוסטון, שהיתה רחוקה משחק אחד מעלייה. שוב, הייתה זו פציעה של הכוכב שמנגד - כריס פול - שעבדה לטובת סטיב קר. בשנה העוקבת אגב, המזל התהפך והפציעות החלו לצוץ דווקא אצלם…
1. 2017
במעבר שנוי במחלוקת כשחקן חופשי, דוראנט הצטרף לקבוצה שהייתה אדירה גם בלעדיו. לא כוחות כמו שאומרים בשכונה. ולעתים היה נדמה שגולדן סטייט יכולה הייתה לסיים את העונה הסדירה בלי הפסד אם רק הייתה רוצה. גם בפלייאוף היא נפנפה את כולם, עשתה סוויפ לפורטלנד, יוטה וסן אנטוניו ובעצם הפסידה רק פעם אחת, בגמר, לקליבנד. לא פייר עבור כל היתר. בגמר KD שהיה רעב לאליפות ראשונה בקריירה, קלע 38, 33, 31, 35 ו-39 עם כמה סלים לפנתיאון בסדרה מול לברון ג'יימס וחבריו. פשוט בלתי עצירים.
והנה כמה ציוצים של אוהדי בוסטון במהלך הסדרה, כי באמת שאין כמו הקהל בבין טאון.