עוד סיפור אחד של אהבה: הרגעים בהם התאהבנו

כמדי שנה, חוגגים היום (שלישי) ברחבי העולם את יום האהבה. בעוד עבור כלל האוכלוסייה מדובר ביום חד פעמי, לאוהדי הספורט זהו אירוע כמעט יום יומי. הרי ליונל מסי וכריסטיאנו רונאלדו משחקים בממוצע פעמיים בשבוע, ולא צריך סיבה מיוחדת כדי לחגוג את האהבה שלנו אליהם. אלא שהפעם לא ברונאלדו או במסי עסקינן.

אנשי ONE יצאו למסע אל נבכי הזיכרון וסיפרו על האהבה הראשונה שלהם מבחינה ספורטיבית, על הרגע בו ליבם יצא אל הספורטאי שעל המרקע או מולם במגרש, על הדמות ששינתה אצלם תפיסה ועל מי שנחקק אצלם בלב לעד. הפעם הראשונה שאלסנדרו דל פיירו ליהטט על המגרש, הניו יורק ניקס ואלן יוסטון בימים הגדולים, אנדז'יי קוביקה ואפילו הבכי של דינג ג'ונהוי. כל אחד והאהבה שלו, וכמובן שנשמח לשמוע גם על האהבות שלכם בטוקבקים. יום אהבה שמח.

אל תבכה עבורי, דינג ג'ונהוי (אליסף דעואל) 
כוכב הסנוקר, רוני אוסאליבן הגיע חד במיוחד לגמר המאסטרס ב-2007, הוא השחיל כדור אחרי כדור במיומנות מרשימה אך מצלמות הטלוויזיה לא התמקדו בו אלא דווקא ביריבו הסיני הצעיר, דינג ג'ונהוי. בגיל 19 המטאור הצעיר, הדהים כשהעפיל לטורניר עם "ווילד קארד" והדיח כוכב אחרי כוכב עד לגמר הגדול, אלא ששם הוא כבר לא ממש היווה יריב לאוסאליבן הנהדר.

דינג נאלץ לחוות את התיסכול האיום שבישיבה על כיסא ההמתנה בזמן שיריבו פשוט מסרב להחמיץ. ואז הוא נשבר, הסיני שידוע בסבב בתור שחקן קפוא הבעה, אחד שלא מחייך לאחר ניצחונות לא יכל לשאת יותר את הייאוש של ההפסד העתיד לבוא ופרץ בבכי מר.

עם הדמעה הראשונה שנזלה מעיניו ריסק ג'ונהוי את כל חומת הניכור של הספורט האנגלו-סקסי המעונב, לפתע נזכרנו כי הכוכבים הללו שאנחנו סוגדים לרגליהם הם לפעמים בסך הכול ילדים קטנים עם נשמה רכה ופגיעה. בגיל 22, לראשונה בחיי ככל הנראה חשתי מהו האינסטינקט האבהי, הבנתי מדוע אימי אמרה לי שהייתה מכסה את עיניה כשהייתה צופה בי מושלך למזרן בתחרויות ג'ודו בילדותי. כל שרציתי באותם רגעים היה לפרוץ מבעד למסך הטלוויזיה, לחבק את הילד הסיני המקסים הזה ולהגיד לו שהוא ענק בעיניי. אוסאליבן עשה זאת במקומי מיד עם סיום המשחק וכל שנותר לי היה לכסות את העיניים בעצב, בדיוק כמו אמא שלי.

דינג ג´ונהוי באותו רגע עצוב. רק לחבק את הילד המקסים הזה (GettyImages)

חלומות על קוביקה (שלום לוי)
לפני פחות מ-14 שנה הגיע למכבי תל אביב חלוץ פולני העונה לשם אנדז'יי קוביקה וכבר בגיל 14 הבנתי איזה שחקן הגיע לכאן. מבחינתי ואני מאמין שעוד הרבה יסכימו איתי, קוביקה הוא מהזרים היותר טובים שנחתו בישראל. 21 שערים מ-30 משחקים, זה היה המאזן של החלוץ בעונה הראשונה שלו במכבי. הוא היה כובש בראש וברגל, משחק עם הגב לשער בצורה מדהימה ובעל עוצמות וכח. באותה תקופה הלכתי לאימון פתוח של הקבוצה כדי לראות את השחקנים החדשים שהגיעו, לאסוף חתימות וגם להצטלם.

אחרי שהצטלמתי עם קוביקה הוא פשוט לקח לי את המצלמה והתחיל לצלם סתם ככה את שאר השחקנים. בנוסף לזה שהוא היה חלוץ גדול, גם חוש הומור לא היה חסר לו וזה עוד משהו שעזר לי ולשאר האוהדים להתחבר אליו בכזו קלות. היום? אני רק יכול לחלום על חלוץ זר כזה שיגיע לקבוצה שלי. יודעים מה? לפעמים גם לחלום זה טוב.

קוביקה במדי מכבי. מתגעגע

בשבילך, אלן יוסטון, אשן גם ברחוב (שי לוי)
לא היה קל לגדול כאוהד הניקס בשנות ה-90. כשהתחלתי לעקוב אחרי ה-NBA, קצת לפני הבר מצווה, נמשכתי אוטומטית לקבוצה המפורסמת מהעיר שמכילה הכי הרבה יהודים בארה"ב ובעולם כולו. אומנם היו לי ולשאר אוהדי הניקס מספר רגעים משמחים בשני העשורים האחרונים אך לכל אורך השנים חווינו בעיקר אכזבות והפסדים כואבים בשלבים המכריעים כשהחוגגים על ראשינו זוכים לתהילת עולם.

הרגע שבו הבנתי שאני מאוהב בקבוצה מהתפוח הגדול היה גם הפעם הראשונה שבה נזרקתי מהבית. זה קרה ב-16 למאי 1999, במשחק החמישי והמכריע של הסיבוב הראשון של הפלייאוף, נגד מיאמי היט. הקבוצה של ג'ף ואן גנדי נאלצה להתמודד מול הקבוצה החזקה במזרח שגם החזיקה כמובן ביתרון הביתיות אלא שהניקס שמרו על הבית וגררו את הסדרה למשחק חמישי ומכריע במיאמי.

אלן יוסטון במדי הניקס. איזה שחקן (רויטרס)

חמש שניות לסיום, במצב של 76:77 להיט הגיע הכדור לאלן יוסטון שקיבל אותו על קו השלוש, בכדרור קטן הגיע עד לאיזור העונשין וקבר סל ניצחון גדול בשניית הסיום שגרם לי לשאוג ולצהול משמחה. לצערי, המהלך המנצח של יוסטון גרם לכך שאת סופו של הלילה נאלצתי לעשות ברחוב כי את אימא שלי לא ממש עניין שנקמנו בהיט על ההפסד מ-97'.

בשלבים הבאים הניקס המשיכו להפתיע והיו קרובים להיות הסינדרלה המושלמת באותה שנה אך שוב הותירו אותי מאוכזב כשהפסידו בגמר לסן אנטוניו ספרס. מאז הניקס לא חזרו לגמר והאכזבות נמשכות עד היום אבל אמשיך להאמין שיום אחד זה עוד יגיע ואזכה לראות במו עיניי את קבוצתי האהובה זוכה באליפות. בינתיים אסתפק בכך שלפחות סגרתי מעגל מבחינה אישית כשפגשתי וראיינתי את אלן יוסטון כשהוא הגיע לישראל. וכן, סיפרתי לו שבגללו נזרקתי מהבית.

עם הגיבור שלי. שי לוי ואלן יוסטון

איזה קוקו היה לך, רוברטו באג'יו (מור רכס)
את הרגע הראשון בו התאהבתי ברוברטו באג'יו קשה לי לשכוח עד היום. הייתי יחיד סגולה שבחר ללכת נגד הזרם כאשר בחרתי לאהוד נבחרת אפורה כמו איטליה כששאר חבריי לכיתה בחרו כמובן את ברזיל כמושא אהבתם. השנה היתה 1994 והמונדיאל נערך בפעם הראשונה בארצות הברית. נבחרת הסלסאו הגיעה לטורניר היוקרתי עם שלל כוכבים כמו רומאריו, בבטו ומאזיניו ובחירת ליבי, "האזורי" הגיעה עם שחקן אחד עם קוקו קדוש.

בשלב הבתים ממנו העפילה איטליה בקושי, באג'יו לא שיחק. למזלי המשחק הראשון שהגאון הראה את ניצוצותיו היה שמינית הגמר מול ניגריה. הנבחרת האפריקאית שהייתה עד שלב זה ההפתעה הגדולה של המונדיאל פשוט עשתה קרקס לאיטלקים והובילה עד לדקה ה-88.

בדיוק בשנייה שאיבדתי תקווה והתחלתי להכין רשימת תירוצים לאימי כדי לחמוק מביה"ס ולהימנע מאוהדי הסלסאו המעצבנים הגיע אדון באגי'ו, עבר את השוער, ומזווית בלתי אפשרית גלגל פנימה את השיוויון תוך כדי נפילה. קשה לי לתאר את התפרצות הרגשות שעברתי באותו שער, אך ללא ספק היה זה הרגע בו התאהבתי בשחקן האגדי שגם לקח את נבחרתו האפורה עד לגמר מול ברזיל, החטיא את הפנדל המכריע אך נכנס לליבי, לתמיד.

רוברטו באג´יו ברגע בלתי נשכח. למרות זאת הוא בליבי (GettyImages)

בימים בהם הכל עוד היה תמים, הפועל צפת (שלום אלבז)
מספרים שאין תחליף לאהבה הראשונה, בימים שהכל כל כך תמים ואמיתי וחסר אינטרסים, ההצלחות מתקבלות בפרצי התרגשות אדירות והאכזבות? זורקות אותך לקרשים. לפני 15 שנה, כשגילי היה עדיין חד ספרתי הגעתי, לראשונה לאולם הכדורסל בעיר הולדתי - צפת. עיר קטנה בפריפריה שבה הצלחות ספורטיביות נחשבות לנדירות. למרות גילי הצעיר הבחנתי בלב הענק שעטף את הקבוצה נטולת המשאבים ופשוט התאהבתי.

אחרי הקבוצה נסעתי ברחבי הארץ וחגיגות העלייה ההיסטורית לליגת העל ב-95' היוו את החותם הרשמי לאהבה הראשונה במגרשי הכדורסל. בהמשך, העתיד ניבא שחורות. החובות הכספיים שכל כך אופייניים לקבוצה פריפריאלית הגיעו וחוסר תמיכת העירייה הוביל לסגירת הקבוצה. אך אהבת אמת לעולם לא נעלמת, הנוסטלגיה והזיכרונות עוטפים כל פעם מחדש. מה בעתיד? מאמין ומקווה שייפתחו העיניים למי שצריך ויחזירו לנו את האהבה שכל כך חסרה ללב וחסרונה מתעצם עם השנים.

הפועל צפת. אהבת אמת לא נעלמת

גם נסיכים בוכים, דל פיירו (ליאור טימור)
בדומה להרבה סמלים, אלסנדרו דל פיירו היה מי שהפך את יובנטוס לקבוצה האירופית הראשונה והיחידה האהודה עלי. מעבר לכל הסופרלטיבים שכבר קיבל על היותו משתייך לאחד מ-125 הכדורגלנים הטובים בעולם בכל הזמנים לטענתו של פלה, דווקא ארבע שנים אחרי שהכרתי אותו, הבנתי מה הופך את "הנסיך" לכוכב ענק.

בתום עונת 1999/2000 שהייתה נוראית מבחינת יובה, כשהיה נראה שדל פיירו כבר רגל וחצי מחוץ לקבוצה וגם מחוץ לנבחרת איטליה, כשהקהל בדלה אלפי משמיע לעברו קריאות בוז צורמות, הוא סתם לכולם את הפה (נכון יהיה לומר חנק את הגרון מדמעות), אחרי שכבש שער מול בארי, רץ לחבק את חברו הטוב ג'אנלוקה פסוטו כשהוא ממרר בבכי וכל חבריו עוטפים אותו בדמעות שלהם.

דל פיירו. כוכב גדול, לא רק על המגרש (GettyImages)

במסיבת העיתונאים לאחר המשחק, כשסיפר דל פיירו לראשונה אחרי מות אביו על העובדה שבמשך עונה שלמה ליווה אותו בבית החולים בזמן שהאב נלחם בסרטן והבן נמצא שם בשבילו - מה שפוגע בתיפקודו על המגרש, התקשו העיתונאים לשמור על ארשת פנים אדישה. ברגע הזה היה ברור שיש גם כדורגלנים שמעבר לתהילה נשארים בני אדם ויודעים להעריך את החיים שמעבר להיותך כוכב. גם ביובנטוס ידעו להעריך זאת ולא סתם נותר "הנסיך" הכוכב הבלתי מעורער עד היום, רגע לפני שיעזוב את הגברת הזקנה.

בחדר ההלבשה עם עידן מימון (דין אלמס)
ב-2001 עוד לא חגגתי את יום הולדתי ה-11 ובמקרה הגעתי למשחק הכדוריד הראשון בחיי - נבחרת ישראל מול הולנד בקרב על העלייה לפלייאוף. בתום משחק הפכפך למדי הכחול-לבן ניצח (הנבחרת הצליחה לנצח בפלייאוף את מקדוניה ועלתה לאליפות אירופה). גיבור המשחק היה איך לא אגדת הכדוריד, עידן מימון, אדם אחד שגרם לי להתאהב בענף שלם. באותו יום אדם עם קשרים הכניס אותי לחדר ההלבשה החוגג ובו חלום התגשם לי בתוך פחות מחצי שעה - תמונה עם מימון, שם נרדף לאגדה עבורי.

עידן מימון בטירוף. האגדה שלי (יניב גונן)

במשך שישים דקות הוא נראה כמו חיה אבל בתור אחד שהכיר ומכיר אותו מחוץ לאולמות אני מבין את הקסם שלו. מדובר באדם עם ביקורת עצמית שלא הייתה מביישת את ממשלת ישראל. בשבוע שעבר הזכרתי לו זאת במקרה ולא באשמתו הוא אמר לי "דין, אני לא זוכר אבל זה מרגש מאוד". המשפט הזה מאכלס את האדם הזה שמציג תמיד לוחמה בלי פשרות וצניעות יוצאת דופן על אף שהוא בין הספורטאים ההישגיים ביותר בהיסטוריית הספורט הישראלי. כולי תקווה שהקריירה המפוארת המפוארת שלו תסתיים בהנפת צלחת מפוארת.

אני ואתה, בוני גינצבורג, כל הדרך (פלג בויום)
תמיד הייתי חייב להיות שונה, מעולם לא אהבתי קונצנזוס. 'בכוחות' שהיו עושים במגרש בבית ספר מעולם לא היו בוחרים אותי להיות שחקן התקפה, זה שיכניס את שער הניצחון ויזכה לתהילה. במקום זאת בחרתי להיות במקום שאף אחד לא רצה להיות - בשער.

המלבן הקדוש בין הקורות היו המקום שבו הרגשתי הכי טוב עם עצמי. לראות שחקן מתוסכל שזה עתה ניסה להבקיע, אך כמובן לא הצליח, מילא אותי בכמויות אדירות של אושר ואדרנלין. כאשר שחקן מהקבוצה שלי רצה להיכנס במקומי לשער על מנת לאגור קצת כוחות, סירבתי. מה אעשה שם בחוץ?

בוני גינצבורג בכושר הרבה אחרי הפרישה. מושא הערצתי (שי לוי)

והכל בזכות אדם אחד. כשכולם בכיתה העריצו את ברקוביץ' ועטר, אני הסתכלתי בהערצה אל עבר שוער נבחרת ישראל - בוני גינצבורג. לא יודע בדיוק מה צד את עיני באותם ימים תמימים, לא נחרט בראשי משחק יוצא דופן של בוני, אבל זכור לי במיוחד המשחק מול פולין במוקדמות יורו 1996. ישראל ניצחה 1:2, במה שהיה הקמפיין האחרון של בוני במדי הנבחרת. אומנם יש יאמרו שהוא לא היה אחד מגדולי שוערי ישראל, אבל בשבילי הוא היה "האוטסיידר" המושלם, בדיוק כמוני.