300 ימים אחרי: אוהדי חיפה עוד עמוק בטראומה

קו 300 של הירוקים. מאז ה-15 במאי 2010, אוהדי מכבי חיפה לא מצליחים להרים את הראש. מה שהתחיל בבוקר שבת חמים, והיה אמור להסתיים עם חגיגות אליפות, הסתיים במפח נפש גדול, ודאבל אדום. אם תרצו אליפות הקיזוז, אליפות עם כוכבית, אבל אליפות. 

עזיבתם של ג'ורג' טשיירה, דקל קינן, בירם כיאל ושלומי ארבייטמן, והדחה משפילה במוקדמות הליגה האירופית לדינמו מינסק מבלארוס עם שער בדקה ה-90, היו המשך ישיר לכל מה שקרה באותה שבת בבלומפילד, אותו 1:1 עם בני יהודה מול אצטדיון מלא בירוקים.

300 ימים עברו מאז אותו משחק, זמן מספיק ארוך כדי להתאושש מטראומה ספורטיבית, בטח עבור אוהדים שאיבדו אליפות לגילי לנדאו במחזור הסיום, ראו את מכבי ת"א חוגגת בזכות יחס שערים, סבלו מפקס שלא נקרא ומנע מפגש עם ליברפול, מהפסקת חשמל מול רוזנבורג, ואפילו 2:2 מתסכל מול מאלמו בדקות הסיום.

אבל, ואיכשהו תמיד יש אבל, משהו במשחק הזה לא מצליח להשתחרר לאוהדי חיפה מהראש. אולי זו העובדה שהם הגיעו למשחק כשהכל תלוי בהם, אולי זה אירועי השבת שקדמה למשחק, עם התיקו בדרבי והשער של דקל קינן מול בית"ר בדקה ה-87, ואולי בגלל שהפועל לקחה אליפות בדקה ה-92, בזכות החלטת ההתאחדות להפעיל שיטת קיזוז.

בשבוע כזה, שבו הפועל חוזרת לטדי ומפסידה (ובחיפה שואלים: לא הייתם יכולים לעשות את זה קודם?), בשבוע שבו הדרבי החיפאי דופק על דלתות הכרמל, ומזכיר לאוהדים הירוקים את ה-0:0 במחזור ה-30 שהחל את העקיפה האדומה בדרך לאליפות, אין טוב יותר להיזכר מאותם רגעים בתום העונה הקודמת.

"קמנו ליום חג, זה היה פסטיבל יהירות של כל אוהד ואוהד"
התיקו עם הפועל חיפה בסיום העונה הסדירה, ההפסד הביתי להפועל ת"א בפלייאוף, ההדחה מהגביע, ועונה שהסתיימה עם 0-0-0 (ניצחונות, נקודות, שערים) בליגת האלופות, כל אלה היו נחלת העבר עבור אוהדי מכבי חיפה ברגע שדקל קינן כבש בדקות הסיום נגד בית"ר ירושלים, והדרבי של ת"א הסתיים ב-0:0 (איך שמחתם בתיקו..).

אוהדי חיפה בדרכם למשחק. "היינו בטוחים שבאנו לחגוג" (עמית מצפה)

באותו רגע, למרות תקופה לא טובה, למרות הקיזוז, למרות הכל, מכבי חיפה היתה במקום הראשון, ותלויה רק בעצמה במחזור הסיום נגד בני יהודה בבלומפילד. ב-8 במאי, עוד לפני שהשבת הספיקה לעבור לראשון, נחטפו כל הכרטיסים למשחק, והאוהדים בירוק הבינו שהם בדרך לשבוע שכולו חגיגה.

אלי אגמי, אוהד חיפה ותיק שמחזיק מנוי מאז 1992, הולך לכל משחק חוץ וטס עם הקבוצה פעמים רבות ללחו"ל, מספר על אותה שבת זכורה לרעה: "האמת? אף אחד לא לקח בחשבון שלא ננצח. האוהדים כבר דיברו על החגיגות, התעניינו מי בא לחיפה בלילה לחגוג, היתה ממש תחושה שהמשחק היה שולי".

אוהדי חיפה מחוייכים לפני פתיחת המשחק מול בני יהודה (דרור עינב)

עדו וקנין, בן 15 בלבד, אבל זוכר כל רגע מאותה שבת: "למרות שזה היה משחק חוץ, כל בלומפילד היה צבוע בירוק, היתה הרגשה של יותר ממשחק בית. הייתי בטוח שאני מגיע למשחק השמח ביותר שאהיה בו, אבל זה הפך לעצוב ביותר".

איציק עוזר מוסיף: "הייתי בנופש בים המלח באותו סופ"ש, קמנו ליום של חג. שני הילדים הגדולים שלי (בני 11 ו-9) התרגשו. אין לי זיכרון טוב, אבל אני זוכר כל רגע ורגע מהיום הזה. הגענו לבלומפילד, רק כדי לחגוג, משחק חוץ, דבר שהילדים לא רגילים אליו, ועוד בשביל לחגוג תואר. היתה תחושה של היי, הכל זז בהילוך איטי".

איציק עם הילד הגדול בבלמופילד ב-1:1 עם בני יהודה

אגמי מנסה לשחזר: "ככל שאני חושב על זה, רגע טראומתי כזה לא זכור לי, ועברתי הרבה כאוהד. זאת טרגדיה, ולא רק במונחים ספורטיביים. ברגע שטשיירה השווה הייתי בטוח שנצליח להפוך את התוצאה ולזכות באליפות, אבל כלום. שם טירוף. אי אפשר לעכל את זה. זה לא גמר גביע, אפילו לא ההפסד של באיירן למנצ'סטר ב-99. זה עונה שלמה במשחק אחד. משהו בלתי נתפס".

גלעד פלד מספר: “ממש לא נעים לחזור ליום ההוא. זה היה יום של פסטיבל יהירות, מצידי ומצד כל אוהד. הרצנו לעצמנו תסריט בראש, אלכוהול משעות הצהריים, דיברנו על הגרלת הבתים של ליגת האלופות. אף אחד לא חשב שמשהו לא יסתדר".

על המשחק עצמו הם לא ממש רוצים לדבר. "זה נכון שהיה לנו סגל חסר", אומר אגמי, "זה נכון שרק לפני שבוע היינו על גג העולם, נכון שהפסדנו להפועל, שיש קיזוז, הכל נכון, אבל עדיין הכל היה תלוי בנו. היה נראה שההכנה היתה לקויה. לעולם לא קיללתי את אלישע, אבל אני חושב שהוא אשם בגדול". עוזר נותן את הזווית שלו: " ברגע שחטפנו את השער הבנתי שזה לא הולך לכיוון הנכון, משהו לא עבד. ישבתי כמו פעם, עם הרדיו, ואיפשהו לקראת הסוף אתה יודע שתשמע שהפועל ניצחו. ואז זה קרה, ופתאום הלב ברגליים, ואתה מחזיק שני ילדים, וצריך להראות להם שזה רק כדורגל. לך תסביר להם. ובסוף יצא שהם חיזקו אותי, כי אני הייתי גמור. למזלי בגיל שלהם הם עדיין לא הבינו לגמרי".

"שום דבר לא ישכיח, יותר כואב מ-86'. הלם, שוק, טראומה"
גם וקנין הצעיר, זוכר כל רגע ורגע במשחק: "שלטנו, לחצנו, אבל בסופו של דבר נקלענו לפיגור משער של צעירי. כשטשיירה השווה הייתי בטוח שנצליח לנצח ולזכות באליפות. בשלב מסוים כבר רק קיוויתי שהפועל לא תכבוש, כי אנחנו לא הצלחנו".

אוהדי חיפה חוגגים אחרי השער של טשיירה (דרור עינב)

אגמי נזכר ברגעי הסיום: "מידי פעם אני מדמיין את הפרצוף שלי ברגע שזה נגמר, הפנים שאמרו הכל. השחקנים על הדשא, התקווה שנגמרה ברגע. שום דבר כבר לא ישכיח את זה, זה שם תמיד, יישאר לעד". עוזר חוזר עד 1986 והשער של גילי לנדאו: "גם אז הייתי בבלומפילד, גם אז זה כאב, אבל לא ככה. אולי הייתי צעיר יותר, וככל שעוברות השנים האהבה רק גדלה, אבל עדיין, ה-15 במאי היה גרוע בהרבה. הדרך חזרה היתה מהארוכות בחיי".

וקנין לא יישכח לעולם את ה-SMS הגורלי: "גול להפועל", היה כתוב והבנתי שזה נגמר. ישבתי ביציע עם דמעות בעיניים ופשוט היה שקט. אף אחד לא הבין איך יכול להיות שלא זכינו, אני שואל את זה עד היום ולדעתי אני לא אשכח את זה אף פעם".

"לקחתי אחרי אותה שבת כמה ימים של חופש מהרדיו, מהטלוויזיה. לא שמעתי חדשות, לא ראיתי. את השער של ערן זהבי לדוגמא, עדיין לא ראיתי. סוג של הדחה למקרה. השנה, למרות ה-4:1 הכואב, מיד נכנסתי לאינטרנט לקרוא", מספר עוזר על הימים שאחרי. אגמי מוסיף: "למזלי טסתי למונדיאל כחודש וחצי לאחר מכן. זה היה מה שהחזיק אותי. רק חיכיתי לכדורגל אחר, שמשהו ישתנה, יכניס בי רוח חדשה".

על שריקת הסיום אמר פלד: “נגמר. הלם, שוק, הכל. שקט מהול בבכי. היה קשה לפתוח את הפה ולהבין את גודל הפספוס, את עוצמת הטראומה".

האוהדים בטוחים ששום דבר כבר לא ישכיח את האליפות שנעלמה לה. "אליפות תמזער מעט את הכאב, תיתן טעם טוב, אבל לא תשכיח", אומר עוזר ומחדד את טענתו: "כלום לא ישכיח את הכאב, את תחושת הסבל. אבל למרות הסבל, לא הייתי מוותר על האהדה לחיפה, ועל הכדורגל. כדי ליהנות צריך לסבול כנראה". הדעה של אגמי ברורה: "אני הפסקתי לחגוג. גם 5 הפרש, אליפות ביד, הכל. רק אם אראה ששרקו לסיום, וזכינו, ארשה לעצמי. ולמרות זאת, גם אליפות לא תשכיח את הטראומה. אולי התרסקות של הפועל, שהכל יתפוצץ להם בפנים, תיתן רגעים קטנים של אושר".

אוהדי מכבי חיפה המומים. "כלום לא ישכיח את הטראומה" (עמית מצפה)

ויש גם מי שחושב אחרת - סוגולוף: "עוד יום בהיסטוריה"
למרות התחושות הקשות של איציק, אלי ועדו, יש גם אוהדים שחשים אחרת, אוהדים שלא נתנו ליום הזה להרוס את חייהם. יהב סוגולוף, קיבוצניק בעבר ותל-אביבי בהווה מסביר: "גם אני כמו כולם הרגשתי את האווירה המטורפת, תכננתי את החגיגות שלאחר המשחק, לא היה רגע במשחק שלא האמנתי שניקח אליפות, עד אותה שריקת סיום בשני המגרשים".

"אני בעיקר התאכזבתי מהקהל, שהיה בשוק ונדם מיד אחרי השער של צעירי, במקום להוציא את הקבוצה מהבוץ", הוסיף סוגולוף.

יהב סוגולוף. נשאר אופטימי

גם גלעד פלד, למרות העצב הגדול, כבר התאושש: “לא אשכח את אותו יום אף פעם, אבל לא אשקע בדיכאון. אסתכל על היום הזה כיום שמחכה לסגירת מעגל, לתיקון".

על הימים שלאחר ההפסד, ועל העתיד, חושב סוגולוף הצעיר רק דברים טובים: "לא חלמתי על ההפסד, אבל כן, הייתי מדוכא יומיים-שלושה. כמו שברון לב אמיתי, והתחושה הזאת נבעה בעיקר בגלל הדרך, הקיזוז הידוע לשמצה. במבט לעתיד? אני כבר לא זוכר את המשחק, וחושב קדימה. זה עוד יום בהיסטוריה. אני מאמין בקבוצה, בדרך של יענק'לה שחר, בהכל. אנחנו המועדון הראוי היחיד בארץ. פה ושם צצות הפועל, מכבי עם שניידר או גולדהאר, בית"ר עם ארקדי, אבל כולן קפריזות חולפות".