תסירו את הכובע ותגידו שלום: פאבל נדבד פרש

בתור עיתונאי, עורך או כל מישהו אחר שכותב, אתה נאלץ לעיתים לכתוב על שחקנים, קבוצות או כל נושא אחר שקשור לספורט (כן, חייבים להודות, לפעמים צריך לכתוב גם על נבחרת הריתמיקה של גיאורגיה) שלאו דווקא מעניינים אותך במיוחד.

אבל לפעמים, מזדמן לך להביע את דעתך גם על נושאים חשובים או אפילו יותר טוב, כאלה שאתה באמת אוהב. אני אוהב את פאבל נדבד.

למה? יש הרבה מאוד סיבות. הראשונה, דור הזהב של נבחרת צ'כיה שבה את ליבי באותו יורו אדיר שלהם ב-96' שכמעט הפתיע את הגרמנים הארורים. השניה, אני אוהד את יובנטוס ונדבד היה אחד השחקנים הגדולים שדרכו במועדון הזה. למרות שחי בצילם של ענקים כמו זידאן ודל פיירו, הוא היה לא פחות משפיע מהם בהצלחה הגדולה של המועדון בעשור האחרון.

השלישית והחשובה באמת, מי לא נשאר מוקסם מול הרעמה הבלונדינית והלא אופנתית והכריזמה האפרורית והמזרח אירופאית, שרצה מצד לצד של המגרש כמו סקודה ביום קנייתה.

הכל התחיל באותו קיץ של שנת 1996, אני סיימתי את כיתה ט', הערוץ הראשון שידר את המשחקים מאנגליה והנבחרת של טרי ונבלס היתה נראית בדרך הבטוחה לזכיה מול הקהל הביתי, שלושים שנה לאחר הזכיה במונדיאל באותו אי חובב פיש אנד צ'יפס.

זכרונותיי מיורו 96'
רק תזכרו בשמות הקדומים, דייויד סימן עם הקוקו, טוני אדמס הקוקני, סטיב מקמנמן המוכשר, פול אינס המנוע, רובי פאולר המסוכן ומעל כולם, האיש והשריטה, פול גסקווין.

נדבד במדי צ´כיה. יורו 96´ (GettyImages)

אנגליה, בלוזריות האופיינית הודחה בפנדלים בחצי הגמר על ידי גרמניה (החטאה של סאות'גייט שכנראה רודפת אותו עד היום) ואני נותרתי עם תקווה אחת, שצ'כיה המפתיעה תיקח לחבורה הגרמנית את הגביע.

ברגר, שכבש בדקה ה-59 מהנקודה הלבנה הוציא ממני שאגות של שמחה. צמד של בירהאוף, שעלה כמחליף, החזיר אותי למציאות העגומה והותיר אותו עם שתי תבונות: גרמניה לעולם לא מפסידה (אבל את זה כולם יודעים) וצ'כיה היא נבחרת מגניבה.

למרות שפובורסקי (עם גול אדיר ברבע הגמר) וברגר הוירטואוזים תפסו את רוב תשומת הלב, אני התחברתי לפאבל. הוא כבש את השער הראשון של הצ'כים בטורניר מול איטליה ודחף את הנבחרת הזו קדימה מכל כיוון אפשרי.

אתם יודעים איך זה בסוף נגמר... (GettyImages)

למזלי, גם ראשי לאציו לא התעלמו מנדבד הצעיר. הם רכשו אותו מספרטה פראג והוא הפך לאיש המרכזי שלהם לצד שחקנים כמו סינסה מיכאלוביץ', מרסלו סאלאס, ורון ונסטה כמובן. הקבוצה מרומא סיימה בצמרת ואף זכתה באליפות מפתיעה בשנת 2000.

נדבד היה שם גם כאשר הקבוצה הניפה את גביע אירופה האחרון למחזיקות גביע כשכבש את השער בניצחון 1:2 על מיורקה בגמר (אח שלי היה באותו גמר וגם הוא התפעל מהצ'כי, זה כנראה משהו תורשתי).

לאציו ונדבד חוגגים. היסטוריה ללאציו (GettyImages)

נכנס לנעליים גדולות. מאוד גדולות
ב-2001, הגברת הזקנה ואהובתי הצעירה החליטה לפתוח את הכיסים ולשלוף 40 מיליון יורו על נדבד שהגיע כמחליף לזידאן ונכנס לנעליים הכי גדולות בדל אלפי. הוא כמובן לא איכזב. הבלונדיני זכה ב-4 אליפויות רצופות והצליח להשכיח את זידאן (שאגב, זכה רק ב-2) אבל הרגע שכנראה הכי זכור מאותה תקופה הוא המסע המופלא בצ'מפיונס ב-2003. הבינקונרי עברו ברבע הגמר ובחצי הגמר את שתי המפלצות מספרד, ריאל מדריד וברצלונה, כשהם מפגינים כדורגל ענק מול הבלאנקוס בניצוחו של מי אם לא, הקטר הצ'כי.

ואז זה קרה. אני זוכר את זה כמו היום. עשר דקות לסיום, נדבד ירד לגליץ' כמו שהוא כל כך אוהב והוריד את מקמנמן לדשא. הכרטיס הצהוב נשלף. באינסטינקט, הוא ירד על הברכיים ותפס את פניו כשהוא מבין שאת הגמר הוא יראה רק מהיציע. עם שריקת הסיום, הוא התרסק על כר הדשא ולא הצליח לעצור את דמעותיו.  

יובה, כמובן, הפסידה בגמר. אך לפחות, הדינמו הבלונדיני הסתפק בתואר האישי החשוב ביותר באותה שנה, כדורגלן השנה באירופה.

נדבד בוכה מול ריאל. איך אפשר לשכוח? (GettyImages)

כוכבי הדור הקסום של צ'כיה הלכו ובאו, קמו ונפלו ורק הוא היה שם תמיד. הוא זומן לנבחרת במשחקי הפלייאוף נגד נורבגיה והפך למשיח מקומי כשהעלה את הנבחרת למונדיאל. אחרי הכשלון במונדיאל 2006, גם נדבד כבר לא יכל יותר להמשיך. הוא ארז את חפציו והחליט על פרישה מהנבחרת בסיומו של המשחק נגד סרביה.

בסיום, הוא לא עצר את התרגשותו ואמר: “עליתי לכר הדשא וראיתי את כל הקריירה חולפת מול עיני מהרגע הראשון ששיחקתי עבור הנבחרת. לא יכלתי להתרכז במשחק מרוב התרגשות. אני גאה לשחק בנבחרת הלאומית". פטריוט.

תודה על קריירה מופלאה
למרות הפרישה ממדיה של הנבחרת, הוא המשיך ללבוש את המדים השחורים לבנים של הגברת הזקנה והמשיך להיות בורג מרכזי במועדון. ב-3 השנים האחרונות, הוא כבש 22 שערים ב-97 משחקים ואוהדי יובנטוס יזכרו לו תמיד את העובדה כי נשאר בקבוצה גם כשהורדה לליגה השניה בעקבות פרשת השחיתות באיטליה.

נדבד. נכנס לנעליים של זידאן ויצא גדול (GettyImages)

נדבד ביחד עם דל פיירו ובופון הפכו לסמלים בטורינו בעקבות עובדה זו. אך בשונה מהשניים האחרים, הוא אינו איטלקי וזה רק מוכיח את גדולתו ואהדתו ביציע.

למרות גלי השמועות, הפרישה היתה צפויה וב-31 למאי, כשיובה פגשה את לאציו, קבוצתו לשעבר, הוא הוחלף 6 דקות לסיום, זכה לחיבוק מכל שחקני הקבוצה ועשה סיבוב של כבוד באולימפיקו ברומא. “זה יום קשה מאוד עבורי אך גם נפלא. הרגשתי את האהבה מכולם מסביבי, עשינו דברים גדולים ביחד", נדבד אמר עם דמעות בעיניו.

דווקא עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים, הוא קיבל את החותמת הסופית ואת הכבוד הראוי להיותו אחד הכדורגלנים הגדולים של זמננו. למרות גילו ולנוכח העובדה שהוא כבר בשלהי הקריירה, האלופה אינטר התעניינה בו ורצתה לצרף אותו דווקא עכשיו.

אוהדי יובנטוס. לא יכל לבגוד בהם (GettyImages)

נדבד, כמו בכל הקריירה שלו, הוכיח כי הוא נאמן והצהיר: “לא איכפת לי מהמועדון עצמו אלא מהאוהדים. אני לא מוכן להיחשב בוגד בעיניהם של אוהדי יובנטוס”.
אז תודה לך נדבד, על קריירה נפלאה ואל תדאג, גם אנחנו לא נבגוד בך.