אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי

מדינת ישראל קמה אמנם רק ב-14 במאי 1948, אך הכדורגל בארץ ישראל פרח כבר שנים ארוכות קודם כן.

למכבי תל אביב, למשל, היו לא פחות משבע אליפויות בשעה שדוד בן גוריון קרא את מגילת העצמאות, להפועל תל אביב היו חמש. גם פרעות ומלחמות לא מנעו מהקבוצות לשחק מול יציעים מלאים ואפילו הנבחרת הארץ ישראלית השתתפה במוקדמות המונדיאל. לצד משחקים בלתי נשכחים וביצועים מרהיבים, הענף החובבני היה רווי באירועים דרמטיים ובסיפורים מוזרים.

כל ההתחלות קשות, גם המגרש
למרות שההתאחדות לכדורגל נוסדה ב-1928, מועדוני כדורגל קמו בארץ החל מתחילת המאה ומשחקים רשמיים נערכו עוד כאשר הטורקים שלטו בארץ. כך, למשל, באפריל 1912 נערכו בחגיגות רחובות תרגילי התעמלות ומשחקי כדורגל.

במאמרו על ראשית הכדורגל בארץ ישראל מצטט ד"ר חיים קאופמן את עמנואל גור אריה, שתיאר את אחד המשחקים: "קבוצת הכדורגל שלנו השתתפה בחגיגות רחובות ושיחקה נגד קבוצת הגימנסיה הרצליה, התוצאות היו 0:0".

"יש לציין כי שחקני הגימנסיה היו טובים יותר, כי הם היו מתאמנים תקופה יותר ארוכה מאשר חברי ה"מכבי" וכן עמד לרשותם מגרש לאימון שאדמתו היתה קשה ומתאימה יותר לאימונים מאשר חולות חוף הים שעליהם התאמנו המכבים".

אך עם כל הכבוד לחגיגות הרחובותיות ולהתארגנויות מקומיות אחרות, מי שנתן את התנופה לכדורגל בציון היו הבריטים, שכבשו את הארץ מידי הטורקים במלחמת העולם הראשונה. ב-1923 הם ייסדו את גביע ארץ ישראל, שהיה ככל הידוע המפעל הארצי הראשון.

דיון בהתאחדות. הוקמה ב-1928 (עמית מצפה)

למשחקים נרשמה רק קבוצה יהודית אחת, מכבי תל אביב, ששיחקה מול קבוצות של חיילים מיחידות בריטיות. לא ברור מי זכתה בגביע – הסקוודרון ה-14 של המעופפים מלוד או מפקדת הצבא הבריטי מרבת עמון, אך מה שברור הוא שהצהובים הפסידו בסיבוב הראשון לקבוצה שייצגה את מחנה סרפנד (צריפין). לאחר שתי תוצאות תיקו (2:2 ו-4:4), מכבי ת"א הובסה 9:2 וסיימה את חלקה במפעל.

הצהובים הסתפקו באליפות הליגה המחוזית, שהוקמה בתל אביב ושנחשבת בארכיונים אחדים לעונה הראשונה של הליגות בארץ ישראל, לאחר שניצחו ב-12 מ-13 המשחקים שקיימו והקדימו את איילה תל אביב ומכבי נס ציונה בהפרש שערים.

אגב, הקבוצה היהודית שהגיעה לשלב הגבוה ביותר במשחקי הגביע היתה הפועל חיפה, שטיפסה ב-1927 עד לחצי הגמר והפסידה למפקדה מרבת עמון.

מכבי ת"א לאחר שזכתה בגביע א"י ב-46' (עיתון "הגלגל" שהופיע ב-1 באוגוסט)

יאללה הפועל
עם יציאתם של מרבית החיילים הבריטיים מארץ ישראל, הוקמה ב-1928 ההתאחדות לכדורגל ובאותה שנה נוסד מחדש גם הגביע הארץ ישראלי, שכלל שש קבוצות יהודיות, חמש בריטיות ואחת ערבית.

לגמר העפילו הפועל ת"א, שהדיחה את קבוצת בתי החולים הצבאיים ואת "המעופפים" עזה, ומכבי חשמונאי ירושלים, שניצחה את מכבי ת"א והפועל חיפה. 5,000 צופים חזו במשחק שנערך ביפו והסתיים ב-0:2 להפועל, אלא שלאחר שהתברר שהאדומים שיתפו את משה מאייר בניגוד לחוק הוחלט לחלק את התואר בין שתי הקבוצות וכל אחת מהן אחזה בו במשך חצי שנה.

באותן שנים נערכו גם מסעות של קבוצות יהודיות לקהילות שונות בחו"ל, אבל הסיפור המרכזי היה ביקורה של הקבוצה היהודית הכח וינה בארץ. הכח, גילגולה הראשון של הכח ת"א, שהפכה להכח ר"ג, שהגיעה לפלסטינה שנה לפני שזכתה באליפות הליגה האוסטרית, היתה אחת הקבוצות הטובות באירופה. היא שיחקה כאן מול מכבי ת"א ומול שתי קבוצות בריטיות.

הכח וינה. הקבוצה האוסטרית היתה אחת הטובות באירופה

שנה לאחר מכן, הכח ביקרה שוב וריגשה את אוהדי הכדורגל ואת העיתונאים, אך מסתבר שלא כולם אהבו את הקבוצה היהודית המצליחה. קאופמן מציין ששנים לפני שבן גוריון אסר על הגעתם של הביטלס לארץ מחשש להשחתת הנוער, נכתב ב"הארץ" ש"כבוד ה'פוט בול' במקומו מונח. ואף כבודם של אנשי הספורט למיניהם... אבל לעשות את ה'פוט בול' לעגל ולהשתחוות לו, לעשות את הספורט ל'תורה' ואף להאמין בה — זוהי עבודה זרה. על הדרך הזאת לא תהיה תפארתנו".

2,000 ליש"ט לא הספיקו
הבריטים הציעו למרכזי הספורט היהודיים להקים נבחרת, שתצא למסע משחקים באנגליה, ואפילו היקצו לשם כך לא פחות מ-2,000 ליש"ט. ההצעה התקבלה תחילה בהתלהבות והמרכזים קיימו טורניר מיוחד בין ארבע הקבוצות הטובות בארץ – מכבי והפועל ת"א, מכבי חשמונאי ירושלים והפועל חיפה – על מנת לבחון את איכות השחקנים, אך לאחר לא מעט ויכוחים וסכסוכים הם החליטו לדחות בשנה את הנסיעה בטענה שרמת הכדורגל נמוכה מדי ועלולה לבזות את הספורט העברי.

שנה חלפה ועוד שנה ורק לאחר חמש שנים הוקמה מחדש הנבחרת לקראת משחקי מוקדמות מונדיאל 1934. המשחק הבינלאומי הראשון היה בקהיר מול נבחרת מצרים והסתיים ב-7:1 מביך למצרים, שהוכיח שראשי המרכזים ידעו על מה הם מדברים. משחק הגומלין נערך בתל אביב ובו נבחרת ארץ ישראל הפסידה "רק" 4:1 ולא העפילה לטורניר הגמר. ארבע שנים מאוחר יותר, ארץ ישראל פגשה את מיודעתנו יוון וקיוותה לתקן את הרושם הבינלאומי, אבל היוונים הגיעו לתל אביב וניצחו 1:3 והוסיפו 0:1 קטן בגומלין באתונה רק על מנת לספוג תבוסה 11:1 מהונגריה בסיבוב המוקדמות השני.

קרבות ביציעים
כשהרמה על הפנים והמגרשים מלאים בעיקר בחול, עיקר העניין עבר ליציעים. שנות ה-20 וה-30 היו רוויות במאבקים פוליטיים בין התנועות היהודיות השונות ולא פעם הם מצאו את ביטויים במשחקי הכדורגל.

ז`בוטינסקי. קרא את ה"צפון" לפני השבת

המשחקים הנפיצים ביותר היו כמובן משחקי הדרבי בתל אביב ובחיפה ולא אחת פוצצו משחקים. הדרבי החיפני ב-1926, למשל, הסתיים לאחר ש"הקהל שרובו היה פועלים התפרץ אל המגרש והפריע את המשחק שנפסק כ-10 רגעים לפני הגמר. אחדים מחברי 'הצבי' והשופט הוכו באגרופים ובמקלות ונפצעו פצעים קשים וקלים. יתר חברי 'הצבי' נמלטו אל נפשם".

השבועון הרביזיוניסטי "הצפון" תיאר ש"אין לך שבת שלא תקרנה מהומות על מגרש 'הפועל'. אין לך שבת שלא ירגישו חובבי הספורט האמיתיים בחרפה המעטה על הספורט העברי על ידי התנהגותם הבלתי חוקית של המשחקים. הגיע הדבר כמעט לידי פוגרום.

שוטרים רוכבים מצאו להם הזדמנות לפרוץ בין הקהל הסוער ולהלום במקלותיהם על ימין ועל שמאל... על ידי התנהגות מעין זו יהפוך הספורט לשדה קטל או זה גרוע יותר לפוגרום של ממש. ואופייניות במקרה זה הן קריאות הקהל העברי בשעת המשחק ... "פצע אותו", "הרוג אותו" וכל זה כמובן בשפת מוסקבה הקדושה".

למרות העמדה האנטי-פועלית הברורה, שבאה לידי ביטוי בקטע הזה, דווקא שחקני הפועל חיפה נפלו קורבן לשערורייה של גמר הגביע ב-1932. “ב-7 במאי 1932 נערך משחק גמר גביע ארץ-ישראל בכדורגל בין הפועל חיפה לנבחרת המשטרה הבריטית הארץ-ישראלית”, נכתב בעיתון שסיקר את המשחק, “המשחק הופסק לאחר שהשחקנים מחיפה לא קיבלו את החלטת השופט האנגלי.

הנהלת ההתאחדות פסקה על ניצחון לקבוצה האנגלית והענישה שחקן חיפאי בהרחקה של שנה מפעילות. אנשי 'הפועל' טענו לקיפוחם, והאשימו את אנשי 'מכבי' בהתאחדות שלא עמדו לצדם. מרכז 'הפועל' פנה למועצה לתרבות גופנית בתקווה כי לאור החלטות הישיבה כמה שבועות לפני כן יוכיחו אנשי 'מכבי', 'אם באמת הם נושאים את לבם לעבודה משותפת'.

החלטת המועצה שלא להביע תמיכה חד-משמעית ב'הפועל' גרמה להם למפח נפש; ומכתב הבהרה ששלחה הנרייטה סאלד ב-31 במאי 1932 למרכז 'הפועל' לא היה בו כדי להרגיע את הרוחות”.

12 מי יודע?
לאחר שהמשטרה הבריטית זכתה בדאבל של 1932, הפועל ת"א הפכה כעבור שנתיים לקבוצה היהודית הראשונה שזכתה באליפות. באותה העונה שחקני הפועל גם הניפו את הגביע לאחר ניצחון 2:3 על מכבי ת"א במשחק הגמר.

המשטרה הבריטית. הסבים שלהם זכו בדאבל ב-32` (רויטרס)

הצהובים גמלו להפועל עם זכיה באליפות של 1935 ו-1936 ובהמשך שתי הקבוצות התחלקו בתארים בעונות שבהן הליגות הגיעו לסיומן (ברוב השנים סכסוכים ועימותים מנעו את סיום המשחקים).

קבוצה נוספת שהציגה כדורגל יוצא דופן באותם ימים היתה בית"ר תל אביב, שזכתה בכמה גביעים כולל אחד ב-1942 לאחר ניצחון 1:12 על מכבי חיפה, שהיתה אז בליגה השניה. הירוקים דווקא הובילו במשחק הגמר, אבל נכנעו בהמשך לשחקני בית"ר בראשותו של אליעזר שפיגל, אביו של גיורא, שכבש חמישייה במשחק.

ה-1:12 לא היה האירוע יוצא הדופן היחיד של אותה תקופה. ב-1945, למשל, הופסק משחק הליגה בין הפועל פ"ת למכבי ת"א לאחר שהמלאבסים נשארו בשישה שחקנים. "בזה אחרי זה יצאו משורת הפועל השוער, אלי קרוסהר, שנפצע והובל לבית החולים.

המגן, דוב כהן, נפגע בהתנגשות ראש בראש וגם הוא עבר לבית החולים. אחריו יצא מירמן משורת הרצים משום שרגלו, נקעה, וכך קרה גם ל-י.כהן (מקשר ימני) ולקיצוני הימני א.פרגר נשברה רגלו”, נכתב במוזיאון המקוון של הפועל פ”ת, שפיגרה, אגב, 2:1 כשהמשחק הופסק בדקה ה-78.

הצד הפלסטיני
אחד האיצטדיונים האהובים בארץ הוא איצטדיון בלומפילד ביפו, שאירח ביוני 1945 את לא אחר מאשר משחק גמר אליפות פלסטין בין מועדון הספורט האיסלאמי יפו לבין האיחוד האורתודוקסי ירושלים. לאיצטדיון, שנקרא אז עוד באסה, זרמו עשרת אלפים אוהדים שחזו במשחק שנעל את האליפות הראשונה והאחרונה של הליגה הערבית, שבה השתתפו קבוצות מערים ומכפרים פלסטיניים.

אצטדיון באסה מלא, רגע לפני דרבי תל אביבי

הליגה הוקמה כחלק מהתפתחות מואצת של הספורט הערבי הפלסטיני וכתוצאה מהקמתה של התאחדות הספורט הפלסטינית הכללית, שנוסדה בעקבות לחץ גדול ברחוב הפלסטיני ולאחר שהמועדונים הערבים פרשו עשור קודם לכן מההתאחדות לכדורגל בטענה שהיא ציונית מדי.

תחילתו של הסיפור הוא עם צירופם של המועדונים הערבים להתאחדות הארץ-ישראלית כשהסיבה המרכזית היתה לרצות את מוסדות פיפ"א, שלא הכירו בהתאחדויות שייצגו רק חלק מהאוכלוסייה. זו, אגב, גם הסיבה לכך שההתאחדות הפלסטינית לא זכתה למעמד רשמי במוסדות פיפ"א. במשחק הגמר בבאסה, אגב, ניצחה הקבוצה מיפו 0:2.

בלומפילד הפך ברבות השנים לאיצטדיון חדיש ובסוף השבוע, 64 שנים לאחר אותו גמר היסטורי, עשתה קבוצה אחרת מיפו, מכבי קביליו, את הצעד ההיסטורי הקטן שלה כשהבטיחה את עלייתה לליגה ב' לעיני 8,000 צופים.

מכבי קביליו יפו חוגגת עליה. עשתה את ההיסטוריה שלה (אמיר לוי)

גם איצטדיונים אחרים הלכו ופרחו, אחרים נותרו אי שם בשנות ה-40 וה-50 והמשחק הפך למקצועני. עם זאת ובמיוחד העונה, יש לנו נטייה לזלזל באיכות הליגה, במשחקים האיטיים ובמיעוט השערים.

אך נדמה שבכל פעם שאנחנו מתבכיינים על מר גורלנו, כדאי להיזכר בכך שפעם היה הרבה יותר גרוע. ואולי לא?