חי בסרט. מה דעתנו על הסרט על מראדונה?

מה קורה כאשר טיטאן כדורגל כמו דייגו מראדונה פוגש יוצר סרטים כמו אמיר קוסטריצה? מפץ של אגו, לא פחות, אבל לא יותר מדי רגש. 

כבר עם פתיחת הסרט ברור מה קוסטריצה חושב על עצמו. הוא בטוח שהוא מראדונה, לפחות ברמת עשיית הסרטים שלו. קוסטריצה, האיש שהביא לעולם את "שעת הצוענים", "חתול שחור חתול לבן", "החיים הם נס" ועוד, הוא גם בעל להקה. רוצים לדעת איך מקבלים את פניו בהופעות? "קבלו את המראדונה של הקולנוע", מכריזים והוא שם. אמיר לא ממש מתנגד להגדרה הזו שלו.

לא בכדי הוא מכניס את ההכרזה חסרת הפשרות הזו בפתיחה, כך הוא גם רואה עצמו. מספר 10 של הקולנוע. לא עשירי, 10 כמו שמראדונה היה 10 ולמעשה כולם יודעים שהוא היה מספר 1.

הציפיה היא שהיצירה הקולנועית של מי שמציג עצמו "מראדונה של הקולנוע", תנער אותנו רגשית. בפועל, מדובר בסרט שיכול היה בקלות לשמש את מראדונה כקמפיין בחירות במפלגה המהפכנית שהוא יכול בקלות להקים ולהצטרף לציר של הוגו צ'אבס ואיוו מוראלס.

אלא שהמלך הארגנטיני מכריז קבל עם ועדה שפוליטיקה זה חרא: "לא רוצה להצטרף לפוליטיקה כי אני לא רוצה לשדוד את העם", הוא טוען. מראדונה לא ייגע בפוליטיקה ישירות. אז אם לא קמפיין בחירות, אז לפחות סרט של "אל סם". אל תקחו סמים. "תאר לך איזה שחקן יכולתי להיות אם לא הייתי לוקח סמים.." מראדונה שואל בכאב את קוסטריצה.

כשחקן, הוא היה אל, כשנפל בסמים, הוא טוען, "נפלתי כמו כל אחד". זה הסלוגן למעשה. הסמים עושים אותך קטן כמו כולם.

קוסטריצה כאוהד
אפשר רק לדמיין איזה שחקן דייגו יכול היה להיות בלי שורות הקוקאין שנשאבו לתוכו. אנחנו ראינו את הגרסה המסוממת, וגם זו שמאשימה. עבור קוסטריצה, מראדונה הוא "קורבן הקוקאין". קורבן.

מראדונה. ההערצה של קוסטריצה ניכרת (רויטרס)

קוסטריצה יודע שמראדונה רוצה להיות אחד העם (לראיה, הצורה בה הוא מעודד במשחקים של בוקה – ללא חולצה, מאושר, תלוי מהיציע בו הוא מעודד, בישראל הקבוצה עוד היתה מקבלת על כך עונש אירוח ללא קהל). מצד שני, הוא מורם מעם. קוסטריצה הופך לצלם פפראצי כדי לעקוב אחריו. הבמאי הדגול מודה שהוא הפך להיות אותם צלמים חטטניים אותם הוא שונא. אבל בשביל מפגש עם דייגו, ההתרפשות הזו שווה לו.

אמיר קוסטריצה מצטלם לעיתים עם דייגו כמו אחרון האוהדים. הוא מנצל את ההזדמנות להפגיש את ילדיו עם האיש. האמת, הייתי נוהג בדיוק כמוהו אם היתה לי האפשרות.

קדוש, קדוש
מראדונה הוא קדוש, קוסטריצה בטוח. הוא מעל האדם הרגיל. הוא בדרגה רוחנית גבוהה הרבה יותר. ההוכחה לכך היא הקיום של "כנסיית מראדונה", כנסייה בה התפילות והטקסים מוקדשים למראדונה.

תאמינו או לא – מי שרוצה להצטרף לאותה כנסייה צריך לשחזר את שער "יד האלוהים". מרימים לו כדור, הוא מנחית, והולך לביתו חבר בכניסייה של מספר 10. באירופה מנסים לשחזר את בריאת העולם ע"י מאיץ חלקיקים, בארגנטינה משחזרים את יד האל דייגו.

חתונה בכנסיית מראדונה. הזוי (רויטרס)

החתונה הזויה עוד יותר. לאחר קידוש של כדור, הכלה בועטת אותו לעבר האורחים, בדיוק כמו שבעולם המערבי משליכים את הזר לאחר הקידוש. בחתונה הזו, אגב, הזוג נשבע שמראדונה היה ויהיה לנצח השחקן הטוב בעולם. הם נשבעו, אז כנראה שזה נכון.

כבר כשהיה ילד, והצילומים מוכיחים זאת, אחיו מכריז שלא ינסה להיות כמו אחיו. למה? "כי אחי איש מאדים", מסביר האח המעריץ. העוני היא תמונת ילדותו של דייגו וגם היא מעלה אותו לדרגת קדושה. אם הצליח לשם משם כפי שהצליח, ברור שיש בו משהו אלוהי. קוסטריצה לא מסתיר את הערצתו ואת תפקיד העוני ביצירת אל בשר ודם. "יש אריסטוקרטיה בעוני", טוען הבמאי הסרבי.

יום למחרת הפגישה עם מראדונה, אמו של קוסטריצה הלכה אל עולמה. גם עובדה זו מצוינת בסרט וגם היא מכוונת לאותו מקום: דייגו הוא קדוש, אולי כזה שגואל את פשוטי העם מיסוריהם.

אני מהפכן
מראדונה זכור כמספר 1 גם בגלל שהוא מעולם לא הסתיר את דעותיו הפוליטיות ובכך סחף אחריו מיליונים. בכל מקום אליו הגיע. כבר ב-86', אחרי שעשה צחוק מאנגליה הוא הכריז עם זיכרון הקרב בפוקלנד: "ייצגנו את ההרוגים. אני מרגיש כאילו גנבתי ארנק של אנגלי".

לא נלחם בדולרים, משחק עבורם (רויטרס)

תארו לכם את דייויד בקהאם משתתף בהפגנה של צ'אבס נגד הדולרים האמריקנים כמו דייגו. ממש לא, קינג דייויד הרי משחק עבור אותם דולרים בלוס אנג'לס. האם רונאלדו של מנצ'סטר יונייטד ייפגש עם פידל קסטרו, מנהיג קובה ומעוז אדום אחרון? ממש לא. מראדונה עשה זאת. והוא עדיין עושה זאת. הוא כוכב הפגנות.

החולצה האהובה על דייגו היא חולצת "עצרו את בוש". מראדונה, קטן הקומה, מזדהה תמיד עם החלשים והקטנים מול אימפריות רשע.

ויוה קובה בבריכה
מראדונה, איש בוקה ונבחרת ארגנטינה, הוא גם האדם שעזר לנאפולי לקחת אליפות מאותם רשעים בצפון איטליה כמו יובנטוס. גם היום, כשהוא חוזר לעיר הסיציליאנית, מראדונה הוא חצי אל חצי כוכב רוק.

אלא שגם הסתירה לא מוסתרת. למרות היותו מהפכן סוציאלי, מראדונה יכול לצעוק: "ויוה קובה" ולקפוץ לבריכה הפרטית בביתו. אותם דולרים או כל מטבע מערבי אחר, גם אפשרו לו חיים של הוללות.

מראדונה. ידע גם חיים יפים (רויטרס)

את העוני של היום, שהפך עני יותר בבואנוס איירס, מראדונה כבר יתקשה לראות. קוסטריצה מודה בזה. הכל כדי לשמר את תדמית העוני המקסים שיש לו.
אם כבר קמפיין פוליטי עבור מראדונה, קוסטריצה לא יכול להתאפק ומשלב כמעט כל כמה דקות את אותו שער נגד אנגליה שמראדונה פרפר בו אומה שלמה. אותו שער שעזר לו "לגנוב ארנק של אנגלי". שוב ושוב השער מוקרן עם הכיתובית: "שער המאה". בסדר, הבנו, לא צריך לשטוף את המוח בצורה אקסטרימית כזו.

את המהפכנים והקטנים שמעיזים להרים ראש, עוצרים ע"י שחיתות. מראדונה בטוח בכך. הוא יודע שלא יתכן שרק הוא לקח סמים במונדיאל של 90'. "חוץ ממני וקאניג'ה, אף אחד לא לקח אפילו אקמול, נכון?, הוא שואל שאלה רטורית שמצחיקה את כולם.

הסמים אשמים
מראדונה מודה שהוא כבר מת בעבר. קרישים של דם עטפו אותו ונכרכו סביבו. זה קרה באפיזודות הקשות של אשפוזו. והכל בגלל מה? סמים כמובן. הם שאשמים, לא מראדונה עצמו ולא מי שדחף לו אותם. שוב, הוא קורבן של הקוקאין.

הוא מספר את סיפור תחייתו המוזרה, וקוסטריצה מציג את סצינת התחיה מ"חתול שחור, חתול לבן". מראדונה בהחלט יכול היה להשתלב בסרטים של הסרבי. הוא מוזר בדיוק כמו דמויותיו וסיפור חייו וכנראה גם מותו שהיה או לא היה.

מראדונה עם מוראלס. מגיע לכל הפגנה (רויטרס)

"מראדונה הפך למכור לסמים כי היה מוקדם לו להיות קדוש", מסביר קוסטריצה את ההתמכרות.

הסמים גרמו למראדונה לא לחיות את השנים הכי טובות שלו. אלו עם השנים המוקדמות של בנותיו. אוי הסמים האלו, הם תמיד אשמים.

אם כבר ההשוואה בין מראדונה ופלה, דייגו מושך את ההמונים לא רק כי הוא איש של מאבק נגד שחיתות, אלא גם כי הוא ילד עד עצם היום הזה. מעודד את בוקה, נוסע ברחובות בלגראד ועושה שיגועים כאילו היה הוא יהודה ברקן. הוא עדיין מקפיץ במיומנות.

עדיין בנקודת ההתחלה
במועדון החשפנות האוהב על דייגו, הגברים בוהים ומזילים ריר כשהם רואים את שעריו של מראדונה מוקרנים. ברקע שתי יפיפיות פושטות בגדיהן, אך הגברים צופים שוב ביד האלוהים. אני לא בטוח ששער של בקהאם היה עדיף על שתי חשפניות משובחות.

קוסטריצה עם מראדונה. עדיין בנקודת ההתחלה (רויטרס)

בסופו של דבר, עם כל קמפיין המהפכנות ואנטי סמים לכאורה, אפשר לסכם שהסרט לא מרגש. אפשר לומר שעבור סרט ספורט, אפילו "בית"ר פרובנס" העלה לי לחלוחית לעין. באותה לחלוחית חסרה, הסרט של קוסטריצה נכשל. כי סרט ספורט צריך לגלות לנו דברים חדשים ובעיקר לרגש.

קוסטריצה עצמו מודה בסרט שלאחר שנתיים של עבודה הוא בנקודת ההתחלה. גם אני. לא למדתי על מראדונה יותר ממה שידעתי כשראיתי אותו בשנות ה-80 מול נבחרת ישראל. לא יותר מזה.