צוות ONE מציג: איך (כמעט) נגענו בתהילה

לכל אחד מאיתנו יש בעברו רגע ספורטיבי אחד שבו הוא נזכר בערגה. צוות ONE אסף את מיטב הרגעים שלו. אתם חושבים שהזכרון שלכם פאתטי? אין לכם מושג

עידן עמיאל | 09/11/2007 19:00

לכל אחד יש חלומות, חלקם ברי השגה וחלקם יישארו לנצח בגדר פנטזיות לא ממומשות. באגף השני, זה של הפנטזיות, יש בדרך כלל לפחות אחת שקשורה בכדור, מגרש, קהל של רבבות ושעון עצר שמתקתק לאחור.

הבעיה היא שרובנו המאוד מכריע, לא מגשים את אותן פנטזיות ואנו נאלצים להסתפק ברגעים קטנים בהרבה, לפחות בכל מה שקשור למציאות. כבר מגיל קטן אנחנו נוהגים 'לקריין' את המהלכים המבריקים שלנו בחצר בית הספר, להקנות נופך דרמטי לכל זריקה לסל בהפסקה ולהאדיר עד מאוד את חשיבותו של הדרבי הגדול של שכבת כיתות "ג" בביה"ס 'ארזים' באור יהודה.

עם הזמן אנחנו גדלים, מבינים שאת החלומות לככב בצ'מפיונס ליג או ב-NBA כבר לא נגשים ופונים לכיוון אחר בחיים. משהו בלי קהל או מעריצים, אבל עם ביטחון כלכלי. הפנטזיות נשארות איתנו כפי שהן, אבל חוץ מזה אין לנו הרבה. כדרכם של בני אדם, אנחנו משלימים עם אובדן החלום וממשיכים הלאה.

כל ההקדמה הזאת נכונה לגבי 99.9% מהאוכלוסיה, להוציא שתי קבוצות. האחת: המיעוט המובחר שזוכה לחיות את החלומות הללו. אנחנו מכנים אותם "ספורטאים", מריעים להם, הופכים אותם לגיבורי התרבות שלנו, מעריצים אותם ומקנאים בהם ובמקומם.

הקבוצה השניה, האומללה והפאטתית בהרבה היא מה שמכונה "עיתונאי ספורט". אנשים אלו, בדומה למבקרי סרטים או מוזיקה, הבינו בשלב מסוים שהם לא מספיק מוכשרים כדי להגשים את הפנטזיות שלהם, אז הם בחרו בפשרת ביניים אפורה ומקאברית כאחד.

לפעמים חלומות מתגשמים
הם בחרו לחיות בשולי עולם החלומות. ממש כמו משה על פסגת הר נבו, הם מביטים באופן תדיר אל הארץ המובטחת מתוך ידיעה שהם לעולם לא יזכו להיכנס פנימה. כל חייהם המקצועיים עוסקים בדיווח על קורותיהם של אחרים, סיקור השערים שהם לעולם לא יבקיעו, הסלים שהם לעולם לא יקלעו והתהילה שלעולם לא תהיה מנת חלקם.

האבסורד הגדול הוא שעם הזמן עיתונאי הספורט הופכים, ככל בעל מקצוע, למיומנים וטובים יותר במלאכתם. הדיווחים והתאורים הופכים למלאים יותר אך כמו בטרגדיה יוונית מנוסחת היטב, הם לעולם לא יזכו להפעיל את כישוריהם ולדווח באותה מיומנות על ההישגים שלהם. או שמה כן?

אנדי וורהול אמר פעם ש"לכל אחד מגיעות 15 דקות של תהילה" אז בשם הגשמת חזונו של האמן המנוח צוות ONE מגיש לכם תיאור יסודי ומפורט של הרגעים הספורטיביים הגדולים ביותר של....אנשי הצוות.

אנו סמוכים ובטוחים שבנוסף להנאה שתפיקו מהנוסטלגיה המשתפכת מכל אחד מהקטעים שלפניכם, תוכלו גם למצוא מידה לא קטנה של הזדהות בהם. אחרי הכול, גם לכם בוודאי היו רגעים כאלו, ואם לא, תמיד תוכלו להנות מצחוק בריא על חשבוננו.

לדרבי יש חוקים משלו (ליעד לנדאו)
היתה זו עונת 92/3 בליגת ילדים מיוחד מחוז דרום, החודש כמדומני היה אפריל וסימנים ראשונים של קיץ הגיעו בדמותן של קרני שמש לוהטות. כ-100 צופים, בעיקר הורים, גדשו את הטריבונות הרעועות וצבאו על הפחונים שהפרידו בין היציעים לכר הדשא. הכל היה מוכן לדרבי הגדול של השנה – הפועל ת"א מול מכבי "דרום" ת"א.

רגע לפני שנצלול אל תאור המשחק, קצת רקע. שנתיים קודם לכן קיבלתי את ההחלטה המשמעותית הראשונה שעולל בן 7 יכול לקבל בחייו הקצרים, הלכתי לתחנת האוטובוס הקרובה לביתי ורכשתי מנוי חופשי-חודשי לקו 18 שמסלולו מסתיים בגבול יפו-בת-ים. לאחר 5 דקות של נסיעה דרך איזור המצבה המיושן בעיר הגעתי ל"מכה" של מגרשי הכדורגל לילדים דאז - המגרש בגבעת העליה ביפו, ששימש כביתה של מחלקת הילדים של הפועל ת"א.

שייע פייגנבאום. כיכב על המגרש בגבעת העליה

המגרש המדובר, איך נאמר, לא היה מהמשובחים שבארצנו הקטנה – המשטח שעליו שיחקו היה מעין שילוב בין אדמת חמרה, חול ומיני חרקים ומזיקים. גם שזרועים תכופים וחוות דעת מאלף ואחד מומחים לא הולידו את הנוסחה לגידול דשא במקום הארור ההוא.

לזכותו של המגרש הציורי נזקפת העובדה כי הוא היווה חממת גידול לגדולי השחקנים במועדון ובישראל – שייע פיינגנבוים, משה סיני ורבים וטובים אחרים עשו שם את צעדיהם הראשונים בכדורגל. מה לעשות, איתרע מזלי ולא זכיתי לכישרון לו זכו השמות הנ"ל, למרות שניחנתי בטכניקה סבירה ובעיטת פצצה ברגל שמאל. כמה קילוגרמים עודפים ועצלנות גרמו לכך שאהיה שחקן בינוני ותו לא.

הקבוצה של ילידי 83' לא נחשבה כאחת מהמשובחות שייצרה מחלקת הנוער של האדומים והיחידים שהצליחו לשרוד ממנה עד לרמות הגבוהות הם שחקן הקבוצה הבוגרת של הפועל ת"א, שי אבוטבול והשוער, גל ניר. הדרבי הלך והתקרב, לא היתה לו משמעות מבחינה סטטיסטית – לא השחקנים, לא המאמן ולא מנהל הקבוצה ידעו מהו מיקומה של הקבוצה בטבלה והאם יש אחת כזאת בכלל.

משה סיני. זוכר את הימים בנערים של הפועל?

מכבי "דרום" היתה הקבוצה המובילה של המועדון הצהוב ונחשבה אולי לחזקה בליגה, אני שהייתי בפורמה טובה ואף כבשתי שער בבלומפילד כמה שבועות קודם לכן, בניצחון 1:5 על צפרירים חולון, ועוד אל מול עיניו של אבי מדושן העונג, פתחתי כהרגלי בהרכב (באותה עונה עברנו לשחק 7 על 7) ועל אף יכולת טובה שהפגנתי, הכושר הגופני הלקוי היה לי לרועץ והוחלפתי כעבור רבע שעה.

מאמן הקבוצה החליט לתת לי צ'אנס נוסף והחזיר אותי למגרש כ-10 דקות לסיום, במצב של פיגור 2:1. הדקות הלכו ואזלו והמשחק נראה כהופך לאבוד, אבל אז הגיע הרגע הגדול שלי, כשבעיטת שוער צהובה נתקלה באחת מיני רבות מהגבשושיות על המשטח בגבעת עליה, הכדור התגלגל לו באיטיות לעברי ואז, רגל שמאל הקטלנית הונפה והוציאה ממרחק של 20 מטרים בעיטת תותח, בעוצמה שרק רוברטו קרלוס בימיו הטובים היה מסוגל להנפיק. הכדור פגע בעמוד וניתז אל הרשת - שער! 2:2.

בהמשך, בעוד פרץ לא מובן של גאונות, מצאתי בכדור עומק נהדר את שי אבוטבול, שהקשית מעל השוער ופנימה בכדי לקבוע תיקו 6:6 בסיכום הכללי. לא נלאה אתכם בפרטים הטכניים של סיכום התוצאה ואיך בכלל הגענו ל-6:6 ורק נציין שהקריירה שלי ככדורגלן הסתיימה שלוש שנים אחר כך. דאגתי להשתמש באותו תירוץ שבו משתמש כל כדורגלן כושל בגיל הנוער ("אני מעדיף להתרכז בלימודים") והמשכתי הלאה. חבל, לפי איך שהפועל נראית היום, דווקא חסר לה קשר שמאלי עם בעיטת פצצה ויכולת מסירה לטווח ארוך.

שי אבוטבול. קולגה שהגיעה רחוק

איך הפלתי את אורן סמדג'ה (מאיה מינץ)
אני עדיין זוכרת את ריחו של המזרון הכחול (והמסריח) בבריכה העירונית של חולון. בתור ילדת החוגים האולטימטיבית, לצד החוג לציור, דרמה, פיסול, קראטה, בלט ונראה לי שגם גלגיליות, גם חוג הג'ודו לא נפקד מהלו"ז שלי, שהיה העמוס ביותר בכל העולם המערבי, לפחות ביחס לילדים בני 6.

עם החליפה הלבנה והחדשה שלי למדתי איך ליפול נכון, איך לאחוז בחגורת היריב ואיך לא לפחד מניסים בן ה-8 (שהיה ידוע גם כיוקוזונה הקטן), עד מהרה הפכתי לג'ודוקא ומיותר לציין שגם שם הייתי הבת היחידה.

בפעם הראשונה התמדתי באיזשהו ספורט ופשוט התמכרתי, בכיתי מהתרגשות כשפגשתי את האלילה שלי - יעל ארד. אורן סמדג'ה הגיע לביקור ואפילו נתן לי להפיל אותו באיפון, מה נגיד ומה נאמר - הרגשתי על גג העולם. הכל הלך כמו שצריך בדרך לחלום, אלופה אולימפית תצא ממני, לא פחות.

אורן סמדג'ה. לא היווה יריב שקול

אבל לפני סידני, התחנה הראשונה היתה אליפות ישראל לילדים שנערכה בוינגיט. עברתי את הסיבוב הראשון בקלות רבה, כבר אחרי דקה הצלחתי להפיל את המתמודדת הגדולה ממני בגיל באיפון מרשים והנה אני כבר בסיבוב הבא. גם היריבה הבאה לא הצליחה להתמודד עם היכולות שלי וטעם המדליה כבר עלה בפי.

אבל בדיוק אז - טרגדיה. איבדתי ריכוז, נפלתי על המזרון ברעש גדול והפסדתי באיפון את ההזדמנות לתפוס את אחד משני המקומות הראשונים. לא נורא, זאת אליפות ראשונה ויש עוד מדלית ארד - גם אורן לא ויתר אחרי ההפסד בברצלונה (ככה זה בין הקולגות, משתמשים בשמות פרטיים) וגם אני לא אוותר.

לעיני יציעים מלאים (כ-15 הורים מתלהבים) עליתי לקרב על מדלית הארד. ראיתי את הדקות הולכות ונעלמות, המשכנו להילחם כמו נמרות, אפילו ספגנו עונש על פאסיביות ואז הגיע הרגע שכולם ציפו לו (כלומר אני), מצאתי פירצה, אחזתי בחליפה של יריבתי המכובדת, ביצעתי איפון מושלם והארד היה שלי!

יעל ארד. אלמלא הפציעה, אני הייתי הדור הבא

כבר הספקתי לעיין במספר הצעות של ספונסרים ולהתראיין לביטאון הג'ודו של קרית שרת לפני שפציעה בכתף אילצה אותי לפרוש בגיל 11. את הקריטריון האולימפי אני כבר לא אשיג, אבל אני לא מציעה לאף אחת לנסות לחתוך אותי בתור לקופה בסופר. בכל זאת - פעם ג'ודוקא, תמיד ג'ודוקא!

התפוח מזנק רחוק מהעץ (אמיר קרביץ)
שבת בבוקר, הפועל נווה-גולן יפו פוגשת את מכבי ת"א. אפשר להגדיר את המשחק כנערים ג', אבל האמת היא שהקבוצה היפואית כ"כ ענייה שהיא משלבת במשחק שלל גילאים, ככה זה שמשפחות צעירות זה מצרך נדיר באזור. ילדי בר-מצווה עולים לכדורי גובה עם דרדקים שמגיעים להם לברך.

במכבי ת"א הכל מסודר פיקס. יש בגדים, יש כשרונות, יש הורים שצופים. בנווה גולן הצליחו לסדר כמה חולצות שיתאימו למכנסיים, כשרון בטח אין ואפילו ההורים לא מטריחים עצמם למשחק, רוב הסיכויים הם שוטפים את הרצפה של ההורים של שחקני מכבי ת"א, בזמן שאלו צופים במשחק.

ההורים של ילדי מכבי הגיעו, ההורים של ילדי נווה גולן עובדים

לשוער של נווה גולן קוראים אמיר קרביץ, כישרון צעיר ועולה. זה לא התפקיד המקורי שלו, אבל זה מה יש. מבלי לפרט יותר מדי (הזכרונות עדיין כואבים) נגיע לשורה התחתונה - זה נגמר 0:13 למכבי ת"א וזה יום הפרישה ממשחק פעיל של אמיר קרביץ, בנו של ירחמיאל קרביץ ז"ל, שוער נבחרת הנוער, שפרש בגלל סיבה רפואית ושיחק לאחר מכן בקבוצה הזויה בשם הפועל 'בבלי' ת"א.

האמת, לא אבידה גדולה כי קבוצת הבוגרים של נווה גולן עדיין בליגה ג' מחוז ת"א, ככה שאין ממש לאן לשאוף. אפילו לתלות את הנעליים קרביץ הצעיר לא יכול, כי הן לא שלו, בשבת הבאה כבר ילבש אותן שוער אחר, שיספוג מספר שערים דומה ממועדון כזה או אחר.

הסיבה לעליבות היא שנווה גולן זו קבוצת הנערים היחידה שלא עלה כסף להיות חלק ממנה. לא דמי חבר, לא כסף לחוגים, כלום. אבל יש גבול, 13:0 מול מכבי ת"א, בלי בגדים, נעליים ובלי הורה ביציע. עד כאן - אמיר קרביץ החליט שמספיק לו.

אחרי הפרישה, הגיעה קריירת שיפוט מבטיחה

לאחר הפרישה, מחלת הספורט המשיכה לפעם בעורקיו של קרביץ הצעיר. ועד מהרה הגיעה ההחלטה להפוך לשופט כדורגל – האיש שההחלטות שלו הן הכי חשובות. קרביץ אחז במשרוקית מגיל 16 עד גיל 18 ואפילו הצליח לנהל כמה משחקי ליגה ג' של בוגרים, כולל את הדרבי הבדוואי בין רהט לאל-אוזייל (שיעור בדמוגרפיה: מדובר במשחק בין שני שבטים יריבים).

הגמלים ליחכו את הרשתות ולאוהדים היו רובים שירו במחצית. הגיוס לצה"ל קטע את הקריירה המבטיחה - קרביץ כבר לא יהיה רמי בן-יצחק או ערן פרוסט, למרות שכולם סיימו את קורס השופטים ביחד. נו מילא.

כך נותרתי עם האהבה הכי חבויה שלי: כתיבת הספורט. לא נורא, כעבור קצת פחות מ-20 שנים זכיתי לכתוב על הקריירה שלי קטע נורא יפה - ועוד בגוף שלישי. גם זה משהו.

מי זה בכלל אנדי רם? (טל אהרון)
את קריירת הטניס המפוארת שלי התחלתי אי שם בגיל 8, לאחר נסיונות שיכנוע קצרים מאחי, גם הוא טניסאי מדופלם בפני עצמו. את 7 השנים הבאות, עד לפרישה המדוברת והמתוקשרת שלי, העברתי באימונים במרכזי הטניס השונים שנמצאים בחלקה הצפוני של ת"א, כשלרוב התאמנתי עם קבוצת גיל גדולה יותר בשל כישרוני הרב.

אנדי רם. לא ידע מה מצפה לו

כשהייתי בן 10, התחלתי בעצת מאמניי להשתתף בטורנירים הארציים, הבנויים ממוקדמות לפי אזורים וטורנירי גמר בחלקים שונים של הארץ, כל פעם בעיר אחרת.

פסגת הקריירה שלי, כך ניתן לקבוע בדיעבד, התרחשה אי שם בשנת 1993, בטורניר גמר שהתקיים ברמת השרון. לטורניר הגעתי כמדורג מס' 14 בארץ לגילי ובסיבוב השני של הטורניר התברר לי כי יריבי הוא המדורג מס' 1 בארץ לאותו גיל, עוד ילד בגיל ההתבגרות. אולי שמעתם עליו - קוראים לו אנדי רם.

אז עוד ללא יוני ארליך לצדו, ילד הפלא של הטניס הישראלי עמד לפגוש במדורג מס' 14 האנונימי יחסית. "עוד משוכה קלה בדרך לתואר", הוא בוודאי חשב לעצמו ולא היה לו מושג כמה שהוא צדק. מארגני התחרות "צ'יפרו" אותנו בגלל הדירוג של אנדי (כבר הבהירו לכם את הקטע עם שמות פרטיים, נכון?) ושיבצו אותנו למגרש המרכזי ברמת השרון. המשחק התנהל לעיני צופה אחד ומשולהב (שוב אח שלי) תחת השמש הקופחת של חודש יולי.

אז אפילו יוני ארליך לא היה איתו

אני זוכר כי בחימום אמרתי לעצמי כי השד אינו נורא כל כך, וכי אם אשמור על קור רוח וסבלנות אוכל לחולל סנסציה - אין ספק כי ההתדרדרות לקלישאות כבר בשלב הזה חשפה כי בעורקי זורם דם של ספורטאי אמיתי. המשחק התחיל מצוין מבחינתי. במשחקון הראשון ניצלתי את העובדה שאנדי היה עדיין "קר" ולאחר חבטת העברה מושלמת עליתי ל-0:1 מבטיח, הקהל היה בטירוף.

מכאן ואילך, במשך כ-50 דקות, עברתי השפלה מאוד לא נעימה, בסיומה גיליתי איך ההרגשה לרדת מובס מהמגרש. אנדי פשוט התעלל בי, הריץ אותי מצד לצד, חבט ווינר פעם אחר פעם והראה לי מדוע הוא המדורג מס' 1 בארץ.

בסיום המשחק לוח התוצאות הראה 1:8, מיותר לציין לטובת מי. כמו שני גלדיאטורים וותיקים, נפגשנו ללחיצת היד המסורתית על יד הרשת. אנדי, כמו המנצח האדיב שהוא, הפטיר לעברי עצה של ווינר אמיתי: "אתה משחק טוב, כדאי לך לבוא להתאמן ברמת השרון אם אתה רוצה להתקדם", בגרון חנוק מדמעות הצלחתי לומר לו תודה, והמשכנו איש איש לדרכו.

עצה של אלופים

אנדי המשיך לקריירת טניס מצליחה. אני, מאידך, החלטתי שהספורט הלבן לא ממש בשבילי. אך לנצח תהיה נצורה בליבי אותו משחקון שהצלחתי לגרד מאלוף הגראנד-סלאם שלנו. בכל זאת, כמה מכם קיבלו מחמאה על המשחק שלהם מאנדי רם?

שפע סלים (עידן עמיאל)
"אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים", נוהגים לומר במקרים של חוסר התאמה בולט בין הנתונים והתוצאה. חוששני שגם המקרה שלי יקוטלג תחת הרובריקה הזאת. נתון הפתיחה הוא פשוט מאוד: בימים כתיקונם אני מתנשא לגובה של 1.95 מטרים - וזה מקור כל הבעיות.

כבר מגיל קטן הייתי גבוה בראש מכל דבר שהסתובב סביבי, באירועים המשפחתיים כל צביטה על הלחי התלוותה בהערה על הגובה בצירוף השאלה הרטורית שרדפה אותי לאורך כל ילדותי "כדורסל אתה משחק??" מיותר לציין שהורי סירבו בתוקף לרשום אותי לקבוצת כדורסל, זה התנגש עם הלו"ז הצפוף של חוגי העשרה, עוד חוגי העשרה ומשהו שתמיד התחיל ב"נוער שוחר....".

"כדורסל אתה משחק??" (יורוליג)

הייתי מלין על כך שאני פוטנציאל מפוספס, אבל העובדות אומרות אחרת. כבר במשחקים בשכונה אפשר היה להבחין בקלות שגובה אמנם יש, אבל אתלטיות, קורדינציה, מהירות ושאר נתונים חיוניים לא פחות, אין. השנים עברו וחלפו, אני הלכתי וגבהתי אבל נותרתי שחקן שכונתי בינוני מינוס, במקרה הטוב. בערוב ימי הגעתי לבירת ישראל כסטודנט ונקרתה בדרכי הזדמנות להצטרף לאימפרית הכדורסל של הפועל מבשרת ציון, שבאותם ימים שיחקה בליגה ב'.

לראשונה בחיי, הייתי חלק מקבוצת ספורט אמיתית. אמנם חלק שולי, אבל בכל זאת. הייתי מכנה את עצמי נער פוסטר אם היה לנו כסף לפוסטרים. במרבית המשחקים עליתי לדקה או שתיים שבהן הייתי עסוק בלנסות להבין היכן מקומי בתרגילים השונים ומה תפקידי בהגנה האזורית. האירוע היחיד שראוי לציינו במהלך הקריירה הקצרה שלי הגיע במפגש המסקרן מול מוליכת טבלת המחוז - הפועל מוצא עילית.

גם הקבוצה ממוצא עילית הורכבה ברובה משחקנים בינוניים כמו אלו שלנו למעט אחד דורון שפע, אקס הפועל ירושלים, הפועל חולון ונבחרת ישראל. גם בגילו המופלג, שפע היה מופת לאתלטיות, דיוק ורצון - הכול כמובן בסטנדרטים של ליגה ב'. במהלך רוב דקות המשחק הוא טבח בקבוצתי האהובה מכל טווח אפשרי עד שלמאמן נמאס והוא קרא לי, העלה אותי אל המגרש והורה לי בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: "שים קץ למופע של שפע".

יותר מציק מדרק שארפ

קשה לי להסביר כיצד הרגשתי באותם רגעים. אני, עידן עמיאל מבת ים נבחרתי כשחקן למשימות מיוחדות. כל האחרים כבר ניסו ו-ויתרו ואני נותרתי התקווה האחרונה לעצור את שחקן הנבחרת ולהביא את הניצחון הביתה למבשרת. הייתי נחוש בדעתי - אהיה מציק יותר מדרק שארפ, אגרסיבי יותר מליאור ארדיטי ונחוש יותר מנדב הנפלד - אני אשים סוף לחגיגה הזאת!

כעבור דקה וחצי ירדתי לספסל עם חמש עבירות, המשחק הסתיים בתבוסה כואבת, דורון שפע קלע בערך 30 נקודות, כולל 9 במהלך הדקה וחצי ששמרתי עליו, אני התקשתי להשלים עם הכישלון החרוץ וכעבור זמן קצר נטשתי את הקבוצה. סמוך לאחר מכן גם עזבתי את לימודיי וחזרתי לגור עם ההורים, אם כי הקשר בין הדברים לא הוכח מעולם. מאז אני מחרים בתוקף את 'ארומה'.

היכן שפלה ובקהאם נכשלו...(אליסף דעואל)
עם כל הכבוד להישגים הספורטיבים של עורכי ONE באשר הם, אין ספק שההישג שלי מתעלה על כולם. שהרי הישגים בזירה המקומית הם משהו להתגאות בו, אבל כולם יודעים שלשחק בחו"ל זה הדבר האמיתי. ואכן, רגע לפני שבן סהר וגיא אסולין עשו זאת בצ'לסי ובארסה וקצת אחרי שבניון עשה זאת באיאקס, גם אני שיחקתי בחו"ל במדיה האדומים-צהובים של ה-Ithaca Little Reds, קבוצת הילדים האימתנית של איתקה שבמדינת ניו יורק.

למי שלא מכיר את איתקה (אם יש כאלו בכלל), מדובר עיר בגודל של כפר סבא שזכתה לגדל או לארח כמה דורות של סלבריטאים ביניהם הרבה זוכי פרס נובל שונים בעיקר בתחום המדעים, רוברט מוג ממציא הסינתיסייזר ואפילו כריסטופר ריב המנוח, הלא הוא סופרמן המקורי. עד לשנת 1999 לא נרשמו הישגים יוצאי דופן בתחום הספורט בעיר, אבל אז אני הגעתי.

ליכולת שלנו כקבוצה על המגרש אין בכלל צורך להתייחס, היינו כל כך גרועים שאני זוכר אפילו משחק שהפסדנו כשלקבוצה היריבה הגיעו רק שבעה שחקנים. החוויה מבחינתי היתה תרבותית נטו, איתקה שהיא עצמה עיר מודרנית, סובבת כפריים פרימטיביים למדי וכך יצא לי להנות מריח פרות מרנין בדרך למשחקי החוץ ומקהל של איכרים עוינים שנראו כאילו נשלפו מכנס הקו קלקס קלאן הקרוב.

מה שבכל זאת ייזכר מאותה קבוצת ילדים אגדית היא הטקטיקה הייחודית של המאמן שלנו, "מר קארנס" (בארה"ב למורים ולמאמנים, אין שמות פרטיים, פשוט אין). מכירים את הרוטציה הרחבה של בניטז בליברפול? אתם לא יודעים כלום...

מר קארנס, שכנראה היה מעריץ מושבע של קרל מרקס ועקרון הסוציאליזם והשיוויניות, היה מוציא במחצית בלי שום קשר למה שמתרחש על כר הדשא, את כל ההרכב הפותח ומעלה במקומו הרכב אחר לגמרי. כן כן, קארנס היה טקטיקן אמיתי וניצל עד תום את חוק אי הגבלת החילופים של ליגת הספורט של בתי הספר במדינת ניו יורק.

לא רק זה אלא שבהרכב הפותח הקבוע הוא דאג לשים את כל השחקנים הטובים כביכול של הקבוצה, וכך נאלצנו לראות איך מדי משחק, ההרכב השני קורע לגזרים את היתרון שבנינו במו רגלינו במחצית הראשונה. סיימנו את העונה עם מאזן של ניצחון אחד, תיקו אחד ואינספור הפסדים ואני שילמתי את מחיר הכשלון ועליתי על המטוס הראשון ארצה, אפילו זימון לנבחרת לא יצא לי מזה.

בסופו של דבר אני חושב שהציפיות ממני היו גדולות מדי, כולם רואים השנה שאפילו דייויד בקהאם לא מצליח להשריש את הכדורגל אצל הינקים אז למה כבר אפשר לצפות מישראלי כחוש בן 14 שבישראל היה נבחר שמיני-תשיעי ב'כוחות' במקרה הטוב?

אני וג'מצ'י - ידית מול ידית (שי לב)
השנה היתה 2001. למרות שבמדינתנו הקטנה אין בכך כל ממון, החלטתי לפתוח בקריירה של מאמן כדורסל. לא לא, לא רציתי להיות ריק פאטינו או חלילה גרג פופוביץ', מדובר בהגשמת חלום עוד מימיי כשחקן כושל במחלקת הנוער של עירוני רמת גן בכדורסל.

כמו כל מאמן מתחיל, דרכי החלה בבית הספר לכדורסל. תעודת מאמן כדורסל לא היתה לי, אבל קשרי במחלקת הספורט של העירייה (על מה בזבזתי אותם) הביאו לכך שאקבל אישור זמני לעסוק באימון (כן, ילדים בני 8 ולא את קינדר בולוניה), כאשר במקביל השלמתי לימודי תעודה בבית הספר התיכון בליך ברמת גן יחד עם מגמת הספורט.

כבר ביומי הראשון בקורס הרגשתי איך שני חלומות מתגשמים בו זמנית. לא רק שהתחלתי את דרכי בדרך להיות מוסמך באימון כדורסל, אלא שגם ראיתי שהמדריך באותו יום הוא לא אחר מדורון ג'מצ'י. לא שהיה לי איזשהו חלום לפגוש את דורון ג'מצ'י, אבל אל תגידו שלא הייתם רוצים לשחק "חיובים" עם אחד מהקלעים הגדולים בהיסטוריה של מכבי ת"א והכדורסל האירופי.

חיכיתי בסבלנות לסיום השיעור באותו היום וראיתי שהוא ניגש לעבר הסל ומתחיל לזרוק. התקרבתי לאזור וציפיתי שהוא יציע איזה משחק קליעות וכמו בתסריט טוב, הרצון של הגיבור התממש (גם כן גיבור). ג'מצ'י בכבודו ובעצמו הציע משחק לא רע בכלל, לפיו אחד מאיתנו עומד על קו העונשין עד שהוא מחטיא, כאשר המנצח הוא הראשון שמגיע למאה זריקות מוצלחות.

למרות הערכתי הרבה כלפיו, ההצעה שלו קצת העליבה אותי. הוא היה כל כך בטוח בעצמו שאמרתי לעצמי שהנה ההזדמנות לעשות לו בית ספר. הרי מי שמכיר אותי, יודע שאני קלעי בחסד אשר מעולם לא נוצח ב"חיובים" הן בשכונתו והן ברמת גן רבתי. זו היתה ההזדמנות להראות לעולם הכדורסל איזה כישרון מבוזבז אני והתכוונתי לעשות זאת. ניגשתי לעבר קו העונשין וידעתי שאני הולך לעשות היסטוריה.

דורון ג'מצ'י. גם כן גיבור

ג'מצ'י ניצח 2:100, שבת שלום...

חילוף מנצח (עוז כרמל)
הייתי בן 15 כשלבשתי לראשונה (ולאחרונה) את החולצה מס' 17 של הפועל עין-גדי. המאמן אמר לי שאהיה קשר שמאלי, ומיד רצתי וסיפרתי למשפחה בגאווה את התפקוד החדש והמרגש שלי. ראוי רק לציין שלאף אחד במשפחה שלי אין מושג איך נראה כדור, אבל לא נורא, עד הבכורה שלי בנבחרת הם כבר ילמדו מה זה קשר שמאלי.

קריירת המשחק המפוארת שלי כללה חצי משחק רשמי: הפועל עין-גדי אירחה את הפועל ב"ש. אנחנו היינו אוסף של ילדים, ב"ש היתה אימפריה. יותר מ-40 צופים גדשו את היציע הצפוני (3 טרסות עפר) של המגרש בעין גדי – מספר שיא מאז דרכו על הדשא טוני שומאכר האגדי ופ.צ. קלן בראשית שנות ה-80', עת ערכו את ההכנה לבונדסליגה.

הבאר שבעיים הגיעו עם אוטובוס נוצץ, תיק לכל ילד, כדורים וצוות שלם של מאמנים ועסקנים (בערך אחד על כל ילד). אני ישבתי על כר הדשא (לא היה ספסל), ממתין להזדמנות שלי כמחליף. עין-גדי פתחה בסערה. אחרי 2 דקות גיל כספי, כוכב הקבוצה, סובב היישר מהקרן פנימה, 0:1 להפועל עין-גדי. היציע געש וההורים הנרגשים הריעו. כבר ראיתי בדמיוני את הסנסציה בהתהוותה. זו היתה גם תוצאת המחצית.

אחרי ההפסקה המאמן קרא לי להתחמם. האדרנלין שלי היה בשמיים. 2 דקות חלפו, ונזרקתי למים הקרים. עוד לא הספקתי להבין איפה אני משחק ומה לעשות ומיד ב"ש הישוותה ל-1:1. עד היום לא ידוע לי מה היה חלקי בשער, או בארבעה שהגיעו מיד אחריו, אבל המשחק הסתיים בהפסד צורם 5:1.

קבוצת הפועל עין-גדי התפרקה אחרי המשחק ורק אני עוד הגעתי לאימונים, עם ילד נוסף. ככה התאמנו שנינו יחד עם רמי לוי עוד 2-3 אימונים. בסוף גם המאמן נשבר וחזר לערד, אני נשארתי עם המדים האדומים והמספר 17. עד היום המדים עוד בארון, מחכים ליורש.

בבירת הנגב עדיין מחכים ליורש

הרב שח (דורון טימור)
לא חסמתי את דורון שפר, לא הטלתי את אריק זאבי באיפון, לא בישלתי לאלון מזרחי את שער האליפות ואפילו לא הגעתי לשובר שיוויון עם שחר פאר. כן, חייבים להודות בזה, אם כולנו היינו ספורטאים כל כך גדולים, מערכת ONE היתה צריכה לחפש עורכים אחרים.

קראתי בהתפעמות את ביצועיהם של עמיתיי למערכת וניסיתי לדלות אירוע אחד מהעבר, שהיה פסגת הקריירה הספורטיבית שלי. אז אמנם עצרתי פנדל מכריע באליפות בית-הספר, הייתי הכרוז של נבחרת תיכון ליאו בק המהוללת, זכיתי ב-207 נקודות בבאולינג ואפילו כיכבתי באליפות כיתות ג' במרכז הטניס בחיפה, אך מה לעשות, הייתי חנון.

וכיאה לחנון, פסגת הקריירה שלי התרחשה באולם אפל של מתנ"ס חיפאי שאירח את אליפות העיר בשח-מט לבתי-ספר יסודיים. אני לא זוכר אם זו היתה אליפות רשמית או סתם מפגש של כמה חוגים אבל מה שבטוח, היו שם הרבה ילדים שניסו את מזלם במשחק הכי לא ספורטיבי אי פעם, שזכה לאולימפיאדה משלו.

האווירה באולם היתה מלחיצה אבל כבר במשחק הראשון, הפגנתי כישורים עילאיים ובתוך פחות מחמש דקות חגגתי ניצחון ראשון לאחר תרגיל מבריק המכונה בפי אנשי המקצוע "מט סנדלרים". כך התקדמתי מקרב לקרב תוך שאני מהתל ביריבים גדולים ממני עד שהגעתי למשחק הגמר.

בכל ענף ספורט יש משחקים, שההגדרה "לא כוחות" הולמת אותם וזה בדיוק מה שקרה בקרב המכריע מול מיכאל מכיתה ו' (אני הייתי בד'). למקרה שלא הבנתם משמו, מיכאל השתייך לעם מסוים, שהזיקה בינו לבין השח גדולה מאוד, כך שלא רק הגיל, הכישרון והגדול היו נגדי, גם הגנטיקה לא ניבאה לי טובות.

למרות נתוני הפתיחה הבעייתים עד מאוד, אחרי קרב עיקש שארך שעה תמימה, הצלחתי לסחוט ממיכאל תיקו סנסציוני, שקיבע מיד את מעמדי כאגדת שח בהתהוות, בטח בכל מה שקשור לעולם המתנ"סים של מרכז הכרמל. אני זוכר את תחושת ההלם שאפפה את מיכאל כאשר הוא הבין שהוא לא ינצח בקרב הזה את הילד הקטן, שלקח לו את המלכה בתחבולה מדהימה. הוא דפק את אגרופו על השולחן וגרם לכלי המשחק להזדעזע על הלוח, תפס את ראשו ופלט איזו קללה בשפה שלא הבנתי (אם כי לא קשה לנחש מה היא היתה).

חיוך גדול התפשט על פניי. הצלחתי להביך אמן-שח, שחקן ברמה גבוהה בהרבה משלי ותהילתי מובטחת לעד, אלא שאז מארגני האליפות החליטו שאי אפשר לחלק את מדליית הזהב לשני שחקנים ופסקו על קיום משחק חוזר.

הפעם הובסתי, הושפלתי בתוך עשר דקות וזה קרה דווקא כשעיניהם של כל הנוכחים הופנו לעבר הלוח שלנו כדי לחזות בפלא שסחט תיקו ממיכאל. זה היה מאכזב. המלכה, הצריח והפרש שלי נשדדו בלי תג מחיר וכעבור עוד כמה מהלכים, נאלצתי להיכנע ולהסתפק במדליית הכסף.

מיכאל הניף את ידיו ושאג משהו בלתי מובן כשהוא אוחז בגביע המצופה שהוענק לו. אני עמדתי בצד וחייכתי כמו עוד ספורטאי ישראלי גאה, שנותר עם המחמאות והסימפטיה.

הוספת תגובה

טוען תגובות...