הפער בין אירופה ל-NBA לא יימחק

"צמצום לא נקבע על סמך ניצחון בטרום העונה. כשקבוצת NBA בכירה מגיעה מרוכזת, היא תנצח כל יריבה אירופית", ערן סלע על הליגה הטובה בעולם וזו שפחות

אני לא חושב שאפשר לדבר על צמצום פערים ממשי בין אירופה ל-NBA על סמך שבוע אחד בו מתקיימים משחקי ראווה ראש בראש בטרום-עונה, ואפילו לא על סמך אליפויות עולם אליהן שולחים האמריקנים נבחרות שקובצו להן יחדיו חודש לפני פתיחת המשחקים.

צמצום פערים לא נקבע על סמך ניצחון, שניים או שלושה בטרום עונה, וגם לא על סמך ה-19 הפרש שהנחיתה צסק"א מוסקבה על לוס-אנג'לס קליפרס. כשקבוצת NBA בכירה ומיומנת מגיעה כשהיא מרוכזת ומוכנה למשחק מול יריבה אירופית, היא תנצח בו כמעט בכל המקרים.

הפעם יצא שמכבי ת"א ההולכת ונבנית באיחור רב, נחשפה בפעם הראשונה בשידור טלוויזיוני דווקא מול סן אנטוניו, אחת היותר מחוברות ומנוסות שיש. הרושם, לפיכך, היה ברוב הזמן לא מי יודע כמה.

אבל גם בעונה שעברה, כשמכבי ת"א ניצחה באירוע נקודתי בטורונטו מאותו סל של אנתוני פארקר, לא היו לה האמצעים והכלים להחזיק עונה שלמה ב-NBA, או להגיע אפילו לסדר גודל של 20 ניצחונות בעונה של 82 משחקים.

בפן הרחב יותר, כדי שיקום יום אחד בית אירופי ב-NBA, או כדי שקבוצה אירופית תשתלב שם באופן מלא, צריך לדבר על צמצום פערים באמצעות הקניית רכיבי התשתית. מדובר בארגונים שמנוהלים בתקציבים ענקיים ויכולים לקחת על עצמם ניהול עסק שחי על גלגלים, נע מחוף לחוף, לפעמים אפילו בתדירות ובקצב בלתי הגיוניים או בלתי אנושיים.

הצורך הבסיסי הוא בגופים או בבעלים, שמסוגלים לעמוד בכל דרישות המערכת, להגדיל את מצבת השחקנים ב-30 או 40%, להרחיב פי ארבעה וחמישה את מערכי השיווק, הפרסום, היחצ"נות, הסקאוטינג ועוד, שזה אומר העסקת 50-60 בעלי תפקידים בשכר, ובעיקר להקים אולמות ענק חדישים של כ-20 אלף מקומות, המילה האחרונה בתחום, כדי שיוכלו לייצר הכנסות.

בקיצור, רגליים יציבות מאוד לכל העניין להבדיל ממה שקורה בטורקיה, רוסיה, צרפת, ישראל ואחרות, בהן קבוצה היא יום אחד אימפריה ושנתיים לאחר מכן היא חורבה עבשה.

שחקני מכבי וסן-אנטוניו. ספק אם מכבי תגיעה ב-NBA ל-20 ניצחונות (צילום: יעל מרגלית)

ברור לגמרי שהכדורסל האירופי מסוגל לייצר כיום מאבקים צמודים מבעבר, כשהוא נשען יותר מתמיד על שחקנים זרים, אמריקנים בעיקר, מכל העולם. אבל טורניר ה-NBA/יורו יוצר בעיקר פרדוקס ולטווח הארוך עובד לטובת האמריקנים דווקא.

ככל שיתקיימו יותר מפגשים צמודים בין קבוצות אירופיות לקבוצות NBA, החשיפה העצומה תפעל בשני כיוונים: היא תקבע את הרצון של הנער האירופי להגיע למקום בו הכל יותר גדול ונוצץ, והיא תגרום לכך שהכסף והיוקרה ייקחו מכאן את הטובים ביותר (כמו מאנו ג'ינובילי וטוני פארקר, למשל), שישתלבו במערכת של ה-NBA, וימשיכו לשמור על הפער הקיים, במקום לנסות ולנגוס בו במידה שהיו נותרים בצד השני.

כך שלצרכי פנקסנות, חשבונאות וענייני נפש ונשמה, קיימות הנבחרות הלאומיות. במדי צרפת וארגנטינה ורוסיה וספרד, פארקר, ג'ינובילי, קירילנקו וגאסול, יעשו הכל כדי להילחם למען המולדת ולהכות ולו באופן חד-פעמי במי שלקח אותם הכי גבוה שאפשר.

ביומיום – הם יעדיפו להתפרנס מהאמריקנים ונגד ההעדפה הזו באמת שאין יותר מדי מה לעשות. לאורך זמן, כסף מדבר הרבה יותר מסיפורי מולדת או יבשת, כך שהפערים, כאלה או אחרים, יישארו כאן כנראה עוד הרבה מאוד שנים. אולי לתמיד.