אחרי 11 עונות במועדון כדוריד חולון, המרכז הניגרי פטריק אובינה נפרד מהמועדון לאחר שמכסת הזרים הושלמה והתקבלה החלטה להשאילו לאחר התלבטות בינו לבין חברו לקבוצה ובן ארצו, פיליפ קאלו, שיפתח את העונה העשירית שלו בחולון.
אובינה וקאלו לא פתחו עם הקבוצה את העונה ונשארו בתחילתה בניגריה, כאשר לאחר הגעתם ארצה לפני מספר שבועות, חולון הייתה צריכה לקבל החלטה ממי מהשניים להיפרד לאחר שהשוער הבוסני מירזה הסליץ’ והמקשר הסרבי מילוש סאביץ’ כבר שיחקו בקבוצה בחודשים האחרונים. הפציעה של הקפטן בראל לנציאנו הובילה לכך שחולון הייתה חייבת שחקן למרכז ההגנה ולכן, הבחירה בין השניים נעשתה וקאלו הוא זה שנשאר בקבוצה.
אובינה, שהגיע לחולון בגיל 19, ירד ועלה עם הקבוצה ליגה והגיע איתה לגמר גביע המדינה, עוזב כעת בגיל 30 ומקבל בהבנה את החלטתה של חולון בראיון לאתר איגוד הכדוריד: “אני לא מופתע מההחלטה. זו הסיטואציה, ומקצועית, הם צריכים יותר את פיליפ קאלו מאשר אותי. אני מסתכל על ההחלטה הזו גם כטובה עבורי. ללכת אחרי כל כך הרבה שנים למועדון אחר, לאתגר חדש, זה משהו שגם אני צריך. זה יגרום לי לעבוד יותר קשה ויחזיר אותי גם לסטנדרט הגבוה שאני מציב לעצמי. במה אני בוחר? אולי אלך למכבי קריית מוצקין, אולי למכבי תל אביב, אני יודע שיש עוד קבוצות שצריכות אותי ואני רוצה להרגיש כבר את האתגר החדש”.
התקופה בחולון: “הייתה תקופה מדהימה. היו לי יחסים יוצאים מן הכלל עם כל מי ששייך למועדון. אני מאוד אוהב את העיר וזה הרגיש לי לגמרי משפחה חמה ותומכת. התקופה ששיחקתי בחולון היא בהחלט יוצאת דופן עבור שחקן זר, לשחקן זר מאוד חשוב להרגיש שגם אוהבים אותו חזרה, ולאורך השנים האלו הרגשתי שמקבלים אותי כישראלי לכל דבר ולא כזר, ונתתי עבור חולון את הלב. היינו בליגה שנייה, עלינו, ירדנו, אבל השנים האחרונות היו מדהימות. הדברים התחברו, הגענו לגמר הגביע, עשינו מסע אדיר בעונה שעברה, בנינו דרך. כן, הסוף של העונה שעברה היה מאכזב, אבל אין מה לעשות, הקורונה עצרה הכל. בסופו של דבר החלום שלנו לא קרה, ומאוד רציתי להיות שותף לתואר אליפות או גביע המדינה עם חולון, זה אכזרי, אבל צריכים להמשיך. איך פיליפ קאלו התייחס להחלטה? הקשר איתו באמת מיוחד. שיחקנו 9 עונות יחד בישראל, וקודם לכן גם בניגריה במסגרת הנבחרת. לא קל לו עם הסיטואציה, אבל ידענו שזה יכול להיות אחד משנינו. אני מרגיש שקצת עצוב לו, אבל אנחנו בסופו של דבר מקצוענים. אולי נחסר אחד לשני על המגרש, אבל ישראל מדינה קטנה, כך שאנחנו לא עושים מההחלטה הזו ביג דיל”.
החיבור לישראל: “החלום שלי היה לקבל תעודת זהות ולצערי זה לא אפשרי. אני מרגיש הרבה יותר ישראלי מאשר הרבה שחקנים זרים אחרים ששיחקו כאן. השחקנים בכל הליגה רואים בי כישראלי, ולא כזר מניגריה. בטוטאל אני עוד מעט 12 שנה בישראל, במועדון שלי וכל האנשים מסביב תמיד נתנו לי להרגיש בבית. חבל, כי גם היה לי לאורך השנים חלום לשחק בנבחרת ישראל. מצד שני, אני רק בן 30 ויש לי עוד כמה שנים טובות לשחק, אולי יהיה לזה גם סוף שמח”.