אומנם העולם עצר מלכת ואין תחרויות בינלאומיות בינתיים, אבל עולם הרפואה ממשיך להתקדם כל הזמן כולל בתחום הספורט. הפיזיותרפיסט אדם בדיר חנך לאחרונה מרפאה שיקומית חדשה בבית החולים אסותא בתל אביב, שנחשבת למתקדמת ביותר בארץ ומאפשרת לספורטאים הבכירים במדינה ובעולם לקבל טיפולים שעוזרים להם להשתקם מפציעות או ממאמץ גדול.
"אני רוצה שהמרכז הזה יהיה בית לספורטאים", אמר אדם בדיר, תוך כדי שטיפל בצווארו של המתעמל ארטיום דולגופיאט שמגיע למקום באופן קבוע. יש גם ספורטאים אחרים שמגיעים אליו עם בעיות שונות ומסובכות, חלקם כוכבים שמעדיפים שזה ייעשה בשקט, והוא תמיד נענה לאתגרים הללו. ברוב הפעמים הם מגיעים אליו חסרי אונים, כמוצא אחרון אחרי שסבלו מכאבים או מפציעות טורדניות - וברוב הפעמים הוא גם מצליח להחזיר אותם למסלול.
אדם בדיר מטפל בארטיום דולגופיאט (רדאד ג'בארה)"יש לי הרבה מקרים לא סטנדרטיים מבחינה שיקומית. היה לי ספורטאי עם מיניסקוס קרוע ודחיסה בעצם, שבא אליי עם דימום וברך במצב נוקשה. הוא היה בטוח שגמר את הקריירה אבל הוא נכנס לשיקום וחזר גם לזכות במדליות אחרי הפציעה הזו. היו לי ספורטאים שהיו חצי שנה בחוץ בגלל פציעות לא פשוטות, אבל חזרו חזקים יותר אחרי שעבדו במקביל גם על נקודות חולשה אחרות והתקדמו. כל בלתי אפשרי הוא אפשרי, אבל בסוף המטפל הוא רק התפאורה כי הספורטאים עושים את העבודה באמת. אני רק נותן להם את הביטחון ועוזר להם כדי שיצליחו להתאושש ולהחלים".
אדם בדיר, 42, למד בכלל מדעי המחשב ופיזיקה בבית הספר ולא הכיר לעומק את עולם הספורט. כשהיה צעיר, התעניין בלימודי פיזיותרפיה וניגש ללימודים בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, אבל נשר באמצע הדרך והפסיק להגיע ללימודים. אלא שהמרצה שלו, ד"ר יוסף משהראוי, דרש ממנו פעם אחר פעם לחזור ולהשלים את התואר, עד שלבסוף אדם נענה לקריאה - וכיום שניהם עובדים ביחד בקליניקה הזו.
הפיזיותרפיסט שמציל את המתעמלים. בדיר עם דולגופיאט (רדאד ג'בארה)מדובר במתחם של 800 מטר רבוע עם שלושה אולמות אימון שונים, 12 חדרי טיפולים פלוס אולם טיפולים רחב ופתוח, ואפילו מסלול ריצה פנימי. למרפאה הובאו מחו”ל מכשירים מיוחדים לטיפול בכל סוגי הפציעות, אבל מעבר למכשירים שעובדים על כוח, אימונים פונקציונליים או TRX, יש אצלו גם מכשיר לייזר מהפכני שעוזר בשיקום ובהחלמה גם במקרים של שברים ופגיעות בשרירים, כמו גם ציוד מתקדם לאימונים שמשפר את איכות התנועה ומזרים נתונים מדויקים למטפל כך שניתן לעקוב אחרי התקדמות השיקום.
בדיר הקים את המרפאה החדשה הזו באסותא אחרי שהסתובב במרכזי שיקום דומים בגרמניה, באיטליה, בארצות הברית ובקטאר, משם שאב השראה וכלים מקצועיים חדשים. בנוסף, הוא הרחיב את הצוות שלו ל-25 מטפלים והפך אותו לרב-תחומי, כך יש בו פיזיותרפיסטים, מאמנים שיקומיים ואנשי רפואה משלימה. "כל אחד מהם מביא איתו התמחות שונה ובעיקר מביא את עצמו לכל טיפול", אמר בדיר.
חדר אימונים במרפאה החדשה (רדאד ג'בארה)בשנים האחרונות שמו של אדם בדיר הפך לאחד מהבולטים בעולם. האלוף האולימפי בקפיצה לגובה בבייג'ין 2008, אנדריי סילנוב, טופל אצלו אחרי ניתוח בקרסול; האלוף האולימפי בהתעמלות מקבילים וסגן האלוף האולימפי בקרב רב מאולימפיאדת ריו 2016, אולג ורניאייב, קרא לו "המכשף הישראלי" אחרי שעזר לו להתגבר על פציעה בכתף; הכדורסלן מילוש תאודוסיץ' הכיר אותו כשהגיע לטפל בשחקנים של אטורה מסינה בצסק"א מוסקבה, מה שגרם לו להגיע בחשאי לארץ כמה פעמים ואף להזמין את אדם לטפל בו בארצות הברית באופן מיוחד כששיחק ב-NBA; וכמוהם, אפילו שחקני דינמו קייב בכדורגל זכו לביקורי ספיישל באוקראינה.
ובכל זאת, אם שואלים את אדם בדיר, מה שהכי מרגש אותו זה לעבוד דווקא עם השמות הגדולים של הספורטאים הישראלים. "זה נחמד להכיר את הטופ העולמי, אבל בסוף הם ספורטאים ממדינה זרה. הם לא מהמדינה שלי. כשוורניאייב זכה במדליית הכסף האולימפית בקרב רב הוא רץ אליי ראשון, וכמובן שהייתי שמח מזה, אבל זו לא אותה שמחה כמו לראות מתעמל ישראלי מצליח. זה לא משנה כמה ההישג של המטופל שלי הוא חשוב, המטרה שלנו זה קודם כל להביא כבוד למדינה".
המכשור במרפאת השיקום (רדאד ג'בארה)
עובדים על חזרה מפציעה (רדאד ג'בארה)בדיר היה במשחקים הפראלימפיים בבייג'ין 2008. במשחקי לונדון 2012 וריו 2016 הוא היה גם חלק מהמשלחת האולימפית, כאשר בשנים האחרונות הוא צמוד בעיקר לנבחרת התעמלות המכשירים של ישראל. הוא התחיל לטפל בספורטאים רק בתחילת המילניום, בנסיעה מקרית ראשונה לחו"ל עם קבוצת הכדורסל של בני השרון. "כשחזרתי לארץ, אמרתי לעצמי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים", סיפר. "אחר כך פגשתי את הספורטאים והפראלימפיים ואת נח רם, האיש שלימד אותי שספורטאי הוא מעל הכל, ועד כמה חשוב לדאוג לכל הפינות ולהיות מוכן לכל דבר. למדתי מהאנשים האלה המון דברים לחיים".
מעבר להיותו פיזיותרפיסט במשלחות הישראליות, הוא ליווה את המדליסט הפראלימפי דורון שזירי שנפצע בזמן שירותו הצבאי כשדרך על מוקש בלבנון - ומאז טיפל בבכירי הספורטאים האולימפיים, כמו אלוף העולם בג'ודו שגיא מוקי, סגן אלוף העולם ארטיום דולגופיאט, האתלטית חנין נסאר, המדליסט האולימפי בגלישת רוח שחר צוברי וכמובן גם המתעמל המעוטר ביותר בתולדות המדינה אלכס שטילוב.
המרפאה החדשה באסותא (רדאד ג'בארה)"כשהתחלתי לעבוד עם המתעמלים לא ממש ידעתי מה זה הענף הזה", סיפר בדיר. "אמרו לי ב-2009 שלאלכס שטילוב יש מתיחה ברצועה ושזה קריטי כי הוא שבועיים לפני אליפות העולם וכלום לא עוזר לו. למחרת הוא נכנס בדלת, טיפלתי בו ואחרי כמה ימים של עבודה הוא נסע לאליפות העולם. אחרי כמה ימים אני מקבל טלפון ממנו והוא אומר לי 'אדם, עשיתי את זה, יש לי מדליית ארד. אני הולך לעלות על חליפה ולחגוג'. מאז הפכנו לחברים הכי טובים, טסתי איתו לארצות הברית ולצרפת, ומשם המשכנו ביחד לכל מקום ביחד. דרכו למדתי להכיר את הענף, ועכשיו אני כבר מכיר אפילו את כל המתחרים שלו ומבין את כל החוקים. נכנסתי לזה חזק".
ככל שעבר הזמן, הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהצוות של נבחרת התעמלות המכשירים כמעט בכל תחרות. "המאמן סרגיי ויסבורג והוועד האולימפי נתנו בי אמון וסמכו עליי, וזה היה מבחינתי משהו טבעי. בזמנו לא ממש היו פיזיותרפיסטים שעובדים עם ספורטאים אולימפיים ספציפיים אלא הם עבדו עם כמה במקביל, אבל הפכנו את זה למודל כי בוועד האולימפי ראו שאם אתה מחליף פיזיותרפיסטים בצוות זה יוצר אי שקט אצל הספורטאי, במיוחד אם הוא לא יוצא איתו גם לתחרויות. כשיש פציעה תוך כדי אימון או תחרות, אני כבר יודע לזהות ממה היא נובעת ואיך אני צריך לטפל בה באופן מיידי. אני מכיר כל שריטה בגוף שלהם, אני יודע איזה סוג חבישה כל אחד מהם אוהב ואיזה סוג של טיפול הוא צריך. זו כבר הבנה עיוורת וזה עוזר להם לביטחון כי הם יודעים שלא חסר להם כלום ברגע האמת".
אדם בדיר בטיפול (רדאד ג'בארה)אחד מהרגעים הגדולים ביותר שהוא חווה היה עם הזכייה של דולגופיאט במדליית הכסף באליפות העולם. "פגשתי אותו בגיל 12, זה ילד שצמח בידיים שלי. היו לו הרבה פציעות, אחד מהן מנפילה על הצוואר כשרצנו לבית החולים ביחד והצלחנו למנוע נזק, אבל אחד האתגרים הכי גדולים שלי היה לטפל לו בגב. הוא נפצע בגב ושלושה רופאים שונים לא נתנו לו סיכוי לחזור ואמרו שעדיף לו לפרוש, אבל הוא עבר שיקום של חצי שנה, עמד על הרגליים בחזרה והתפתח להיות אחד מהגדולים בעולם. זה משמח לדעת שהצלחתי לעזור לו להגיע לשם, למרות הכל".
לאדם בדיר נותר רק עוד חלום אחד, כי מדליה אולימפית הוא עדיין לא ראה. "עברתי הרבה חוויות אבל הרצון שלי זה שספורטאי שאני מטפל בו יזכה במדליה אולימפית עם דגל ישראל", אמר בדיר בהתרגשות. "מדליה אולימפית ראשונה להתעמלות הישראלית זה החלום הכי גדול שלי, וזה מתחיל להיראות כמו משהו שהוא בהחלט אפשרי להשגה, למרות הדחייה של אולימפיאדת טוקיו".
חדר הכוח במקום השיקום (רדאד ג'בארה)מבחינתו, הוא מרגיש תחושת שליחות בעבודה שלו והוא מקווה לסלול דרך גם לספורטאים נוספים מהמגזר הערבי בדרך למשלחת האולימפית. "זה כבוד גדול מבחינתי לעזור לאתלטית חנין נסאר, אבל אני רוצה לראות יותר ספורטאים ערבים ולהיות לידם. זה חשוב גם לחברה הערבית להיות חלק מהדבר הגדול הזה. אם המדינה תשכיל להשקיע בספורטאים מהמגזר הערבי היא תוכל לגשר על המון פערים ולבנות יחסים אמיתיים, כי ספורט זה מה שמלמד אותך לכבד את הדגל ולהרגיש שייך למדינה שלך. זה אחד הדברים שחסרים לחברה שלנו".
בזמן שרבים עוסקים בסוגיית הקפטן הערבי בנברחת ישראל בכדורגל ובחשיבות של שירת ההמנון הלאומי, בדיר מציג גישה מיוחדת: "אני כן שר את התקווה ואני עושה את זה בראש מורם כי ההמנון הזה מזכיר לי מה זה להילחם בשביל העתיד שלך ולהיות חופשי. להיות ישראלי זה להיות חלק מהעם, לא משנה אם אתה יהודי או מוסלמי. אנחנו לא בני דודים, אנחנו אחים. כדי להבין את זה מספיק לראות אותי עומד ליד סרגיי ויסבורג וליד ספורטאי ישראלי בתחרויות הכי גדולות שיש. זה ההישג האמיתי".