מדוע לעזאזל, המינוי החשוב ביותר בכדורגל הישראלי הופך לפארסה ובעיקר, נגוע בפוליטיזציה מגעילה? אין זה סוד שאני תומך במועמדותו של אייל ברקוביץ׳ על אף סלידתי והתנגדותי לעמדתו בנוגע לתנאי ההמנון של קפטן נבחרת ישראל. ברקו יהיה חייב לסגת מעמדתו ולהתנצל עליה, חד וחלק, אך מדוע אני תומך בו?
הגיעה העת לצאת מהקונספציה שנחלה כישלון חרוץ עד היום, למנות מאמנים ארכאיים, ראקציוניסטים וחסרי מעוף. ברקוביץ׳ יכול להפיח חיים בגוף הגוסס הזה של נבחרת פחדנית הסובלת מפיק ברכיים כל אימת שהיא פוגשת יריבות בעלות שם ומוניטין. לאייל ראש קודח, יצירתי ורחוק מאותה קופסה אטומה ונעולה מהקונספציה שנחלה כישלון.
ברקוביץ׳ הוא גם טאלנט מזן נדיר ושחקן הכדורגל הטוב ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי, אז למה לא להפקיד את המפתחות בידיו אוטומטית? אם יו״ר ההתאחדות כבר התרשם מתפיסת עולמו, זכותו להמליץ עליו. ואם כבר ועדת איתור, שזה גם הליך לגיטימי, איך לפתע פתאום מצרפים מאמן, אלי כהן, שאינני בטוח שתפיסותיו הולמות את הכדורגל הפוסט מודרני. בכל אופן, בשל דחיפות המינוי, יו”ר ההתאחדות יכול להתייחס למינוי כאל משרת אמון ואם כוונותיו כנות לגבי אייל, זהו מתווה שיחלץ אותו מהצורך בוועדת איתור.
ברקוביץ׳ נהנה מתמיכה גורפת בציבוריות הישראלית, מההטמעה בקרב אנשי ספורט שצריך לאמץ קונספציה אחרת מזו שלא הוכיחה את עצמה עד היום ואולי סופסוף הגיעה העת לעשות מעשה אמיץ, לטלטל את המוסכמות וללכת על מהלך שישיב את העניין בנבחרת ואת שמחת החיים אליה אל מול אתגר כמעט חד פעמי שעשוי להביאנו אל היעד לאחר 55 שנים שחונות ומרות.
ואגב, אם כבר, מדוע רק אבוקסיס וקלינגר? האחרים פחות טובים? מה שבטוח, ברקוביץ׳ יביא לנבחרת דרך אחרת, התחדשות קונספטואלית, אומץ, חשיבה חוצ-קופסאית, תמיכה ציבורית וראש יצירתי.