מאמן אטאלנטה, ג’אן פיירו גספריני, חשף כי בלילה בו אטאלנטה שיחקה נגד ולנסיה בליגת האלופות, הוא כבר היה חולה בקורונה. האמירה הזו הגיעה בראיון מדהים אשר נערך עמו באיטליה, שם גילה בווידוי מרגש את כל מה שעבר עליו בחודשים האחרונים ורגע לפני שגם הכדורגל האיטלקי חוזר.
גספריני מחלק את חייו בין טורינו לברגמו, אחד ממוקדי התפרצות המגפה הגדולים ביותר באיטליה. רבים בטוחים כי הסיבה לכך היא נסיעתם של 40 אלף אוהדים לסן סירו למשחק הראשון מול ולנסיה בשמינית גמר ליגת האלופות, שהסתיים ב-1:4 לזכות האיטלקים, אך הביא איתו את הנגיף בחזרה לברגמו במספרים חריגים והוביל לאבידות רבות בנפש.
אלא שהדברים המדהימים של גספריני מתייחסים למשחק הגומלין מול העטלפים, זה שנערך בוולנסיה: “יום לפני המשחק מול ולנסיה, הרגשתי רע. ביום עצמו, כבר הרגשתי גרוע מאוד. אם תסתכלו על התמונות, תבחינו שאני נראה רע מאוד על הספסל. זה היה ב-10 במרץ. שני לילות אח”כ, כבר לא הצלחתי לישון. לא היה לי חום, אבל התחושה הייתה שיש. כל שתי דקות עבר אמבולנס מתחת לחלון שלי כי בית החולים קרוב למתחם האימונים שלנו. זה היה נשמע כמו אזור מלחמה”.
מיטב ההצלות מהליגה האיטלקית“בלילה הייתי חושב לעצמי, מה יקרה לי אם אלך לבית החולים? שמענו שאנשים מפונים לשם ולא חוזרים. חשבתי לעצמי ‘אני לא יכול ללכת עכשיו (למות), יש לי עוד כל כך הרבה דברים להספיק… מצד אחד ניסיתי להצחיק את עצמי, לנסות ולשנות את האווירה, אבל למען האמת, באמת פחדתי מכך. ביום שבת, 14 במרץ, החלטתי לעשות לעצמי אימון, אחד הקשים ביותר שעשיתי מזה הרבה שנים. רצתי שעה על ההליכון ואח”כ יצאתי לרוץ בחוץ עוד 10 ק”מ. הרגשתי חזק, הרגשתי מעולה”, המשיך לספר גספריני.
“יום לאחר מכן, הקבוצה קיבלה משלוח של אוכל, ויין איכותי משנת 2008 ממסעדה של שף מישלן שהוא אוהד אטאלנטה. טעמתי אותו ואמרתי לכולם ‘מה זה, הוא הביא לנו מים’. על האוכל אמרתי להם ‘מה קורה פה, יש להכל טעם של לחם’. חוויתי אובדן מוחלט של טעם”, הוסיף המאמן ובעצם זה היה הרגע בו הבין כי הוא סובל מהנגיף. “לאחר מכן נשארתי במתחם אימונים שלנו במשך שלושה שבועות. כשחזרתי לבית שלי בטורינו, הייתי צריך להיות בבידוד מוחלט מאשתי ומהילדים. בגלל שלא היה לי חום, לא עשו לי בדיקה, אבל היה לי ברור שיש לי קורונה. לפני 10 ימים עשו לי בדיקת דם ושם בעצם הייתה התשובה שזה הנגיף כי מצאו נוגדנים בדם שלי”.
ברגמו סיפקה את התמונות המפחידות ביותר באיטליה. משאיות צבאיות מולאו בארונות קבורה, אחרי שהעיר קרסה ולא הצליחה להתמודד עם כמות המתים. “יש תחושה עמוקה של עצב בלתי ניתן להבנה בעיר. האוויר בעיר כבד. אתה מרגיש את זה בכל מקום, ברחוב, על העיניים של האנשים. יש שקט אכזרי כזה ואתה רואה אותו בברים הסגורים, במסעדות הריקות, או על איש הצוות שלי שאיבד את אביו. ייקח כמה שנים עד שבאמת נבין מה קרה פה, כי ברגמו היא מרכז הטרגדיה. בכל פעם שאני חושב על כך זה מרגיש לי כמו אבסורד. מהפיק הגדול הזה של שמחה ספורטיבית על היסטוריה אדירה, לעצב בלתי נתפס”.
רובין גוזנס חוגג עם שחקני אטאלנטה. ינסו לשמח את תושבי ברגמו (רויטרס)כעת גספריני וחניכיו מחכים לחזרתה של הליגה האיטלקית, שאמורה להתחדש ב-20 ביוני. אולם האולטראס של אטאלנטה, מוחים ולא רוצים שהעונה תתחדש אחרי מה שתושבי העיר חוו. “אנחנו שואלים את עצמנו הרבה פעמים את השאלה הזו, האם נכון לחזור לשחק, אבל מה שחלק רואים כלא מוסרי, אחרים מסתכלים עליו כתמריץ לכך שצריך להיאחז בחיים, לכך שצריך לתת תגובה לכל המוות הזה. אטאלנטה יכולה לעזור לברגמו לעמוד שוב על הרגליים שלה והיא תעשה זאת כשהיא מכבדת את כל אלה אשר אבלים על מות היקרים להם. נייצג את זכרם בכבוד על הדשא”.