יום הזכרון לשואה ולגבורה הוא תמיד מיוחד עבור אברהם גרנט, בנו של ניצול השואה מאיר גרנט. המאמן הישראלי לשעבר של צ’לסי, ווסטהאם ומגוון קבוצות בארץ, היה אתמול (שני) לנואם המרכזי בטקס האלטרנטיבי של עמותת אביב לניצולי השואה. הטקס, שפתח את אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, התקיים במתכונת שונה לאור נגיף הקורונה, הועבר בשידור חי ברשתות החברתיות וללא קהל.
גרנט אמר בנאומו: “צהריים טובים, במצב נורמלי הייתי מברך את הקהל מבמת הנואמים. בכל שנה נמצאים כאן ניצולי השואה ומקבלים אותם כאורחי כבוד והם יושבים בשורה הראשונה בטקסים המתקיימים בכל הארץ. שומעים מהדוברים השונים את אשר חוו על בשרם, את זיכרונות השואה והגבורה מאותה התקופה, שומעים את השירים ורואים את הדור הצעיר עומד מולם ולבם נמלא בגאווה התרגשות, כי זה ניצחונם. לטעמי יום השואה במיוחד הוא היום שנועד לחבק אותם וכן להשמיע ולשמוע את קולם של אלה שעברו את הסבל הבלתי נתפס ושרדו”.
אברהם גרנט מדבר בטקס יום השואההשואה בצל הקורונה: “אנחנו נמצאים בימים מיוחדים ובתקופה מיוחדת של קורונה שעמה מתמודד כל העולם. העם שלנו, שהביט למלאך המוות בעיניים וניצח אותו, ינצח גם הפעם, אין ספק. תפקידנו של הדור השני, השלישי והרביעי לשואה הוא לזכור את 6 מיליון הנספים ולחבק חזק את הניצולים החיים בינינו במיוחד בימים מאתגרים אלה, בהם הם נצורים בביתם כדי לשמור על חייהם ובריאותם וליקרים להם. הניצולים זקוקים ליחס, התחשבות ומעשים למען דור המייסדים שבימים אלו אנחנו תקוותם לחיים בכבוד. בכוחנו להתאחד ולדרוש כחברה לשים בראש סדר העדיפויות את אלו שלא מבחירה היו חסרי כל בילדותם ושלא כך יהיה בערוב ימיהם”.
גרנט המשיך: “תקופת הקורונה מספקת לכל אחד ואחת מאיתנו, הזדמנות אמתית להכיר ולהיות עם עצמו, קצת עם החברים. אותה היכרות הובילה אותי לכתוב בנימה אישית לאבא שלי מאיר. וכשמו כן הוא, האיר את חיי, שהלך לעולמו לפני שנים. הנה המכתב שכתבי לאבי: “אבא, אני יודע שאתה רואה אותי מתעסק בעבר, שאני פותח את הפצע הגדול מכולם, הפצע שכיסית תמיד באמירה ‘למה אתה חי ולמה לחיות בעבר?’.לימדת אותי הרבה דברים והגדול מכולם היה שאת האמונה אי אפשר לשבור. השנה היא 2020, כשכולנו שרים את התקווה שהיא בת שנות אלפיים, אנחנו לא מבינים באמת עד כמה זה לא מובן מאליו שקמה כאן מדינה טובה ושפניה תמיד יראו צמיחה. אתם אבא בניתם את המדינה, שתלתם את הזרעים שלימים הפכו לעצים איתנים. תפקידנו כעת הוא לחצות בשלום עוד משבר קשה ושהדורות הבאים גם יקצרו את העצים שאתם שתלתם”.
אברהם גרנט ואביו מאיר יחד עם הרב מאיר לאו (מערכת ONE)עוד הוסיף: “היום, כשאני מסתכל על הקדמה המטורפת שמאפשרת לכל אחד ואחד הזדמנות להשמיע את קולו ברשתות החברתיות, אני רק תוהה מה אתה היית מצייץ כשהיית ילד, איזו תמונה היית מעלה בתמונת הפרופיל בפייסבוק שלך, איזה פוסט היית כותב, כיצד הייתה רוצה להיזכר? אני זוכר אותך, כל רגע ורגע, אני מתגעגע אלייך, בשבילי אתה גיבור, גיבור שמאמין אמונה שלמה שבגישה חיובית דברים מסתדרים בסוף ושהטוב תמיד מנצח בסוף. שסיפרת לנו את סיפורך, היית גאה במי שאתה ולא הסתרת ולו אף פרט קטן. היום שאנחנו שומעים על הדור השני של ניצולי השואה, אנחנו מבינים כמה הסתרה הייתה בקרב ניצולי השואה לגבי התופת שעברו, לא פתחו את הפצע המדמם וזה מובן. אתה אבא דיברת ושיתפת. אני זוכר שיום אחד ישבנו בבית בפתח תקווה מול הטלוויזיה ושודרה תכנית שעסקה בשואה, לא ידענו. אחיותיי ואמי, אבל הסטנו את המבט והבטנו בך, לראות איך אתה מגיב, אם אתה מרגיש בנוח עם התיאורים, הצבעים, הקולות, התמונות המזוויעות. את מה שקרה אני לוקח איתי לכל מקום בחיים המקצועיים והאישיים. התגובה שלך לצפייה המשותפת בסלון הייתה עבורי רגע מכונן ושינתה את חיי. במקום להסתיר, שיתפת, סיפרת איך קברת את הורייך ואחיותייך בהיותך נער בן 13. סיפרת לנו את הסיפור בשקט עצמתי, שהסבירו לי לימים את הפער בין מחשבות למעשים והפער בין רצון ליכולת”.
אברהם גרנט עם משלחת של צ'לסי למצעד החיים בפולין (מערכת ONE)סיפור נוסף מילדותו: “בגיל 15 ישבתי במרפסת בבית ושמעתי זעקה גדולה, צעקת אימים אותה לא שמעתי באף סרט אימה, זעקה שעד היום אני נזכר בה מחדש בכל יום ובמיוחד ביום השואה. באותו הרגע שנשמעה הצעקה עזבתי את חבריי ורצתי אלייך, שמעתי אותך צורח צרחות אימים בעודך ישן. קראתי לאמא כי ידעתי שהיא היחידה בעולם שיכולה להרגיע אותך וכך קרה, היא נגעה בך תוך שקראה בשמך. אותו הקול שהוצאת התחלף בקול המרגיע של אמא, שהשתלט על מחשבתך והוציא אפילו לרגע את המחשבות האיומות אפילו לרגע. התעוררת לרגע, חייכת ואז חזרת לישון. המעבר בין חושך לאור, בין ייאוש לתקווה בין חיוך לגיהנום הוא משהו שמחלחל בי תמיד כשצפיתי בך עובר מזעקה לנחמה. באותו הרגע החלטתי שאני אעשה הכל כדי להבין את פשר הזעקה. מה גורם לאדם הנערץ עליי ביותר לחזור לגיהנום ההוא בזמן השואה. חקרתי אבא, למדתי, הפכתי אבן על אבן וגיליתי את עברך. חיטטתי בפצע, חקרתי איפה גדלת ולמדת וגם איפה קברת במו ידייך את הורייך ואחיותייך. זה לא נתפס, ילד בגיל שלך קובר אותם וחופר את הקבר במו ידיו. גיליתי שהכול התחיל מסבא אברהם בשנת 1936 ו-1937, החליט משום מה לקחת את עשרת ילדיו, לראות את הנולד ולברוח מפולין. זו החלטה גורלית שבזכותה אני יכול לכתוב לך היום. הדוד שלך שנשאר שם נרצח שם עם אשתו וחמשת ילדיו במחנה השמדה אושוויץ”.
גרנט נושא נאום (אמיר לוי)“התגלגלת ממקום למקום, מרכבת אחת לשנייה ולאחר שבועות שהרגישו כמו נצח הגעת למקום שכוח אל ברוסיה. חשבתם לתומכם שהצלחתם לברוח מהנאצים ומהאימה ולא ידעתם את מה שהם ידעו, ש-97% מהיהודים שהגיעו לשם לא החזיקו מעמד. בלי אוכל, במינוס של 30 מעלות. דודה רחל אחותך שהייתה בת 14 אכלה פטרייה מורעלת שהפכה לארוחתה האחרונה. בינואר 1941, ארבעה חודשים לאחר שהגעתם, סבא אברהם מת מרעב וזיהום. ארבעה חודשים לאחר מכן,במאי, גם אמך, סבתא לודה מת מקור ורעב. גם אותה קברת במו ידייך, חודש לאחר מכן את אחותך שרה. נשארת לבד ואני רק חושב עלייך, איך זה להתייתם בגיל צעיר? איך זה לשוטט לבדך ביערות העד האלה ללא אף אחד לצידך. אהבת את התקווה והאופטימיות, איך עשית את זה שלא ידעת כמה זמן זה יימשך? מתי זה ייגמר? איך עמדת במבחן שעמדו מבחנים בחייך ולא נשברת? איך לא נשברת שקברת את הורייך ואחיותייך וידעת שכולם מתו על ידי הנאצים הארורים. אל תכעס אבא, אני יודע שאתה לא אוהב שמדברים עלייך, אבל את הסיפור שלך חייבים לספר, אותה הזעקה הבלתי נתפסת ששמעתי במרפסת חייבת להישמע, לא רק בשבילך, אלא בשביל כל 200 אלף ניצולי השואה החיים בישראל ובעבור ילידינו ועבורנו. הלוואי והייתי איש בשורות והייתי אומר לך שהם חיים כגיבורים בישראל, כפי שהם בעיניי, הלוואי והייתי אומר לך שאין אנטישמיות בעולם, אבל לא כך הדבר”.
אברהם גרנט בטקס (עמותת ממעמקים)לסיום אמר: “אתה לימדת אותי שאם לא תעשה דברים בשביל עצמך, בכוחות עצמך, אף אחד לא יעשה אותם עבורך, אני רואה בחברה הישראלית של 2020 ואם היא לא תעשה דברים בעצמה אף אחד לא יעשה עבורה. עם השנאה והגזענות לאחר רק בגלל שהוא אחר. אם היא לא תעלם מתוכנו, אף אחד לא יעלים אותה בעולם, כפי שהיית רוצה וכפי שחינכת אותי לאורך השנים. זה היה במעשייך, לא רק בדיבורים. אם אנחנו כחברה ישראלית לא נדאג שניצולי השואה יחיו בכבוד, אף אחד לא ידאג. אם אנחנו לא נדבר עם הדורות הבאים על העבר, הוא יישאר לוט בערפל. אני אוהב אותך אבא, מאוד מתגעגע אלייך וגאה בך, אעשה כל שביכולתי כדי שסיפורך ימשיך להישמע. אעשה כל שביכולתי כדי שהערכים שלאורם גידלת אותי יעברו לסובביי. לא לקבל דברים כמובן מאליו, לזכור שלשמור טינה זו עבודה הרבה יותר קשה מלסלוח, זה להבין שאנחנו לא תמיד שולטים על האירועים אבל כן על התגובה, בדיוק כמו שאתה הגבת לזוועות סביבך באהבה שאין לה קץ. בזכותך ובזכות אנשים מיוחדים כמוך אנחנו כאן, עם ישראל חי ויחיה לנצח”.