שחר פאר היא ללא ספק הטניסאית המעוטרת ביותר בתולדות הטניס הישראלי. הישראלית הייתה בשיאה מדורגת במקום ה-11 בעולם, הגיעה לרבע גמר אוסטרליה הפתוחה וארצות הברית הפתוחה, וזכתה ב-11 טורנירים. היום (ראשון) היא עלתה לשידור בחשבון הפייסבוק של איגוד הטניס הישראלי, ופתחה את הלב עם סיפורים מרתקים מהקריירה, רגעי השיא, רגעי השפל והמשחק הגדול מול סרינה וויליאמס.
מי סייע לה לאורך הקריירה העניפה: “כל המשפחה הייתה חלק בלתי נפרד מהקריירה שלי. יש לי מזל שהיא משפחה כזו מדהימה. אני חושבת שבזכותם יכולתי לשמור על איזון. ההורים שלי דאגו שלא אתרכז רק בטניס ושיישארו לי חברות, שאמשיך ללמוד, לא משנה כמה נסעתי לחו”ל. בגיל 12 התחלתי עם הטיסות, הייתי לוקחת את הספרים והיו לי הוראות מהמורים. סיימתי בגרות מלאה, אמנם לא בהצטיינות, אבל אני יודעת שהמון שחקניות בעולם גם לא סיימו לימודים. זה היה משהו מאוד חשוב להורים שלי, היה חשוב להם לגרום לי לזכור שמאחורי הטניס יש ילדה רגילה שחייבת לשלב בין הדברים ולמצוא זמן ללימודים ולחברות. אני חושבת שגם מעבר לזה שהם עזרו לי לשמור לי על איזשהי יציבות, כל החלטה שהייתי צריכה לקחת התייעצתי איתם. היה לי מזל שהייתה לי את התמיכה מהם, לא משנה אם ניצחתי או הפסדתי, תמיד ידעתי שההורים שלי שם בשבילי. בטוב וברע הם היו שם, זה מאוד הקל בגלל העומס שיש לאורך כל הקריירה”.
שחר פאר (אחמד מוררה)תמיכת ההורים: “יש הרבה רגעי בדידות. אמא שלי נסעה איתי כמעט חצי שנה לפרקים לחו”ל כדי שילדה צעירה לא תהיה לבד בעולם ותצטרך לעשות הכל לבד. אמא שלי תמכה מאוד. אבא שלי תמך מרחוק, הוא ארגן הכל בשבילי והיה מעין סוכן בשבילי, הוא ארגן לי טיסות ומו”מים מול אנשים שונים. לא משנה איפה הייתי ובאיזה טורניר השתתפתי, הייתי כותבת לו שאני צריכה לחזור ארצה, הוא היה מעיר את הסוכנת באמצע הלילה ומסדר לי כרטיס טיסה הביתה. רציתי להתרכז רק בטניס עצמו והוא דאג למסביב. לכל אחד היה את התפקיד שלו בקריירה שלי”.
רגע השיא בקריירה האישית: “זה ממש קשה לבחור. הראשון הוא שהגעתי לרבע גמר אליפות אוסטרליה הפתוחה, אחרי טורניר מדהים עם קאמבקים מטורפים. השני, כשהייתי במיאמי בתחרות והייתי בשלבי המוקדמות אחרי השיא שלי וירדתי בדירוג, התקשרו מהארץ והודיעו לי שאני מדליקה משואה ביום עצמאות, זה היה מאוד מרגש. תמיד כתוב בתקשורת: ‘ניצחה, הפסידה, הובסה, הצלחה גדולה, למה היא מתנהגת ככה’, ולהדליק משואה זה מעבר לזה, מבחינתי זה היה מדהים ומרגש”.
שחר פאר (יניב גונן)עוד הוסיפה פאר: “רגע שיא נוסף היה בטורניר בדובאי, השמירה שהייתה שם עליי הייתה מטורפת, הרגשתי כמו ראש ממשלה. הייתי עם אבא שלי, הייתה לנו קומה שלמה במלון, 15 מאבטחים סביבנו כל הזמן, היה לי חדר הלבשה נפרד, שיחקתי רק במגרש צדדי. לפני המשחקים שלי כל מי שהגיע לאצטדיון היה חייב לעבור שיקוף, ולא היה ליד השם שלי את השם ישראל במהלך המשחקים. היה לי שם בדוי בשם כריסטינה במלון כדי לא להיות מזוהה כישראלית. הייתי בפיגור 5:2 במערכה השלישית, אחרי כל הטרחה והבלאגן והמתח לא רציתי לסיים כל כך מוקדם, אספתי את כל האנרגיות, נלחמתי בשיניים וניצחתי 5:7. התפרקתי אחרי הניצחון, זו הפעם היחידה שבכיתי אחרי ניצחון”.
רגע השיא כשחקנית בנבחרת ישראל בפדרציה: “עם הפדרציה היו המון רגעי שיא. היו המון אנרגיות בקבוצה עם ציפי אובזילר והילה רוזן שקיבלו אותי בגיל 14 לנבחרת והראו לי את הדרך. רגע השיא הוא הפעם הראשונה שעלינו לבית העליון, באוסטריה. אני וציפי שיחקנו ביחידים וניצחנו. מעבר לכך, היו הרבה רגעי שיא”.
שחר פאר וציפי אובזילר (אחמד מוררה)המשחק הכי מתסכל בקריירה: “היו המון, אבל המשחק הכי מתסכל שחרוט לי לא טוב בזיכרון היה בטורניר צ’רלסטון. הייתי מדורגת 11 בעולם, ובסיבוב השני הייתי אמורה לשחק מול יוליה גורגס. ידעתי לפני המשחק שלי שאם אני מנצחת אני עולה לטופ 10 בדירוג העולמי. הלב שלי דפק יומיים בלי הפסקה לפני המשחק. היה מאוד קשה להתרכז ולבסוף הפסדתי, לא תפקדתי ולא יכולתי לשחק טוב. זה היה מתסכל מאוד. היא לא הייתה בשיא שלה, אבל מאותו רגע היא התקדמה ולקחה את התחרות, וברולאן גארוס שלאחר מכן הגיעה לשמינית או רבע הגמר”.
על מה היא מתחרטת בקריירה: “אם הייתי יכולה הייתי חוזרת ל-2011 לאינדיאן וולס ולא הייתי מפטרת אחרי ההפסד ברבע הגמר את קרייג קרדון שאימן אותי. הייתי 11 בעולם, בשיא שלי, מרחק נגיעה מהטופ 10. לא הסתדרנו, הוא עצבן אותי תמיד על דברים שטותיים. באימונים הוא היה מקפיץ מהר מדי את הכדור, הוא היה חמוד וחיובי ומחייך וצוחק יותר מדי וזה עצבן אותי, אני מתחרטת על זה. לפני האינדיאן וולס אמרתי להורים שלי לא משנה מה קורה, בסוף התחרות אני לא ממשיכה עם קרייג. הם ניסו להניא אותי מזה, אבל זה לא עניין אותי. אחרי הטורניר אמרתי לו שאני ממשיכה לבד למיאמי. זה היה קשה לפטר מישהו בעצמי. משם התחילה ההתדרדרות ויצאתי מחוץ ל-100, זו ההחלטה הכי גרועה שיכלתי לקבל אי פעם. למרות זאת אני שלמה עם זה כי אני זאת שלקחתי את ההחלטה”.
שחר פאר (איגוד הטניס)האם הייתה ממליצה לילדה צעירה לבחור בטניס: “כן, מאוד. הייתי ממליצה להיות שחקנית טניס. כל ילד צריך לעשות ספורט כלשהו. הטניס נותן המון, לא רק לאותו רגע אלא גם לטווח ארוך, לאחרי הקריירה. כשחקנית צריך להתמודד לבד, אף אחד לא יכול לעזור, את צריכה להתמודד אם את מפסידה, אם את מובילה או מובלת, אם השופט לקח החלטה לא נכונה, את צריכה לקחת אחריות, וזה נותן המון ומשפר כבן אדם”.
הגראנד סלאם האהוב: “תמיד זה היה רולאן גארוס כי רציתי כילדה לשחק שם, תמיד היו שם הפתעות וזה הגראנד סלאם היחיד שההמנון של השחקן הזוכה מתנגן בסיום, החלום שלי היה שהתקווה תתנגן. לאחר מכן אהבתי את ארה”ב הפתוחה, תמיד היו יהודים וישראלים שבאו לעודד. זה ממש כמו לונה פארק, הכל ענק וכיף ואני אוהבת את ניו יורק. זה הסתיים באוסטרליה הפתוחה, מאוד אהבתי לשחק שם, יש שם אווירה רחוקה מכל העולם, וכולם בשיא שלהם אחרי הכנה מטורפת. יש משהו מאוד מיוחד שם. את ווימבלדון אף פעם לא אהבתי”.
שחר פאר חוגגת (מערכת ONE)המשחק מול סרינה וויליאמס: “היה מטורף, היה חם בטירוף. לא מאמינה שעברו מעל 10 שנים. הייתי מאוד קרובה לנצח, ניצחתי במערכה הראשונה אבל לא הצלחתי עד הסוף. מה שגרם לי להפסיד היה הפחד מלנצח אותה”.