קובי בראיינט הדביק דור שלם בחיידק ה-NBA. הוא הפך לאייקון תרבותי וגרם לעולם להתאהב בו דווקא בשלהי הקריירה האדירה שלו, אותה בילה בקבוצה אחת בלבד. איזי עין דור נפרד מכוכב אותו ראה מקרוב משתבח עם השנים עם אישיות שרק העצימה את המיתוס. אגדה שהיתה באמת
"איפה היית כש-JFK נורה?", היא אחת השאלות שהפכו לסוג של מונח בתרבות האמריקנית. ביום ראשון אחר הצהריים, השאלה "איפה היית כשהמסוק של קובי בראיינט התרסק?" היא זו שתייצג את תחושת ההלם, ההפתעה, חוסר האונים והעצב שהרגישו מיליוני אוהדי כדורסל ומעריצי ספורט ברחבי העולם. כותב שורות אלה כמובן ביניהם. מבחינת אותם אוהדים, או הרשו לומר מבחינתנו, קובי היה אליל על הפרקט ואייקון תרבותי מחוצה לו.
קובי והבת שלו משחקים כדורסלמי שהתחיל את הקריירה כנער שהראה ביטחון יתר, אך ככל הנראה סבל מנחיתות מסויימת בתת מודע - בטח בתחילת דרכו. דרך כוכב עם אגו מטורף, שנוא נפשם של יריבם וכנראה גם של חלק גדול מחבריו לקבוצה. עד לסיום קריירה כשחקן מוערך ואישיות כובשת.
מותו הפתאומי תפס את האמריקאים לא מוכנים. ב-ABC עצרו את הפרובול לטובת הדיווחים הראשוניים על תאונת המסוק שהשאירה את כולם בהלם, ב-ESPN ואפילו ב-CNN החליטו לזנוח את ענייני היומיום, והקדישו את יום השידורים לבראיינט. בסטייפלס סנטר התכוננו לחגיגת פרסי הגראמי הגדולה, כך שלצד החליפות והשמלות, אפשר היה לראות את אוהדי לייקרס מתאבלים שהשתלטו אט אט על רחבת הכניסה. סוריאליזם זה כאן.
ברחבי הליגה התקשו עוד יותר לקבל את רוע הגזירה ואת המחווה היפה ביותר העניקו לו סן אנטוניו וטורונטו שהקדישו לו כל אחת את 24 השניות הראשונות במשחק. אבל קובי לא השפיע רק על אמריקה, אלא על העולם כולו ומותו השאיר אוהדים רבים בהלם.
אם לארי בירד ומג'יק ג'ונסון הקפיצו את ה-NBA בעיקר במונחים מקומיים, מייקל ג'ורדן הביא איתו עוד אוהדים גם מחוץ לארצות הברית. קובי, עם האפיל הבינלאומי (היה דובר איטלקית וספרדית ונחשב לחולה כדורגל) ועם האישיות הכובשת שלו, גרם לדור שלם בכל רחבי תבל להתאהב בו ובמשחק עצמו בשנות האלפיים. הוא האיש שגרם לי ולרבים אחרים להישאר ער עד השעות הקטנות של הלילה, רק כדי לצפות בעוד הופעה אדירה שלו. תחתיו מן הסתם, הליגה המשיכה לפרוח והגיעה לשיאים חדשים.
הוא נכנס למועדון עטור הישגים בלי רגשי נחיתות. הוא הגיע לליגה שחיפשה את הכוכב הבא שלה, אחרי שהשחקן הגדול בהיסטוריה פרש. גם לנעליים העצומות האלה לא פחד להיכנס. היה בו כשרון עצום, אבל הוא לא היה האתלט הכי גדול, בטח לא ברמה של ג'ורדן. הוא בוודאי גם לא היה הקלעי עם האחוזים הכי טובים, אבל היה בו רצון אדיר לנצח, עם מוסר עבודה בלתי נגמר. הוא רצה להשתפר כל הזמן וביקש את הכדור האחרון אצלו בכל הזדמנות. הוא זלזל בכל מי שפחד לקחת אחריות. בכל מי שהתעצל.
ההשוואות לג'ורדן
ג'רי ווסט רצה אותו כל כך והחליט לקחת הימור על הילד מפילדפיה שבכלל גדל באיטליה, כשהעביר כוכב מוכר כמו ולאדה דיבאץ לשארלוט בערב הדראפט ב-1996. השידוך לא עבר בקלות בהתחלה, אבל כאוהד אי אפשר היה שלא להתאהב בקובי. מספר 8 המתולתל, קיבל את הכדור הרבה יותר מדי פעמים בדקות האחרונות בעונותיו הראשונות ב-NBA, בקבוצה בה שאקיל אוניל אמור היה להיות המלך. בפעמים הראשונות הוא החטיא לא מעט זריקות מכריעות, אבל הילד המשיך לקחת על עצמו אחריות ובסופו של דבר זה השתלם.
זה לא קרה בלי עימותים, משום שקובי כמו קובי, אהב שלמות אבל גם רצה להיות האלפא דוג. בעוד מייקל ג'ורדן דאג תמיד לשפר את השחקנים לצדו ונאלץ להתמודד עם סגל חלש בשנותיו הראשונות בליגה, קובי קיבל את השחקן הטוב בליגה באותה תקופה וביקש להעלים אותו. העימות עם שאק הביא בסופו של דבר לפיצוץ בלתי נמנע והלייקרס היו צריכים לבחור באחד מן השניים. לאורך כל הדרך היה ברור במי ההנהלה תבחר והענק עבר בטרייד מדובר למיאמי. אחרי שלוש אליפויות קובי גם החליף את הגופיה מספר 8 עימה שיחק לצד אוניל, בגופיה מספר 24 אותה לבש בתקופת התיכונים. כאילו רוצה לומר שתקופה חדשה התחילה - תקופת בראיינט. הלייקרס כבר לא הייתה אותה מפלצת דו-ראשית, אלא קבוצה של טורף אחד.
כאוהד, לא ממש ידעתי אף פעם איך לאכול אותו. לא ידעתי אם אני אוהב את הווינריות הבלתי מתפשרת, או סולד מהאנוכיות המרגיזה שלו. במשך השנים, כשכבר התחלתי לעבוד בתקשורת הספורט, המעקב הפך קרוב יותר משום שפתאום הייתי צריך לכתוב עליו. את הבוקר של ה-22 בינואר 2006 לא אשכח לעולם, כשהייתי צריך לכתוב את תיאור המשחק בו קובי קלע 81 נקודות מול טורונטו בקלילות האופיינית לו. אז התחיל הכינוי 'בלאק ממבה' להידבק בו. כמו הנחש הארסי, הוא פשוט היה הורג היריב שלו. טורף כבר אמרנו.
אבל אם כבר הזכרנו את ג'ורדן, הרי שהמאבק במורשת של הגדול מכולם היה סוג של מחלה עבור קובי. הנער מפילדלפיה הרי העריץ את מייקל והעתיק ממנו לא רק מהלכים שלמים, אלא גם את מוסר העבודה והרצון הבלתי מתפשר לנצח. עם הזמן הוא הרוויח ביושר את הערצתם העיוורת של מיליוני ספקנים ואני ביניהם. קובי התבגר וגם אם אחרי חמש אליפויות הוא לא הפסיק לחפש את הטבעת השישית של MJ, ובסופו של דבר כשהבין שזה לא יקרה - החליט להוריד הילוך ובשתי העונות האחרונות שלו קשה היה שלא להתאהב באישיות המדבקת של קובי. הוא התחיל לחייך יותר והפך לסוג של מנטור עבור לא מעט מהצעירים בליגה.
קובי סוגר מעגל
בתור עיתונאי רק חיכיתי לרגע שבו הלייקרס יגיעו לביקור בטורונטו, ובסופו של דבר התמזל מזלי והצלחתי לסגור סוג של מעגל אישי, כשנכחתי לצד בראיינט בחדר ההלבשה של הקבוצה האורחת. בסקראם התקשורתי חיפשתי להחליף איתו מילה דווקא על המונדיאל שהתקרב בברזיל, אבל כמוני היו עוד עשרות בודדות של עיתונאים שחיפשו להתקרב אל האייקון. ואכן, כשקובי סיפק את החיוך המפורסם שלו לצד עוד משפט עמוק שתמיד יוצא לו בנונשלנטיות אופיינית, אי אפשר היה שלא לחוש את אותה הילה מפורסמת שסובבת אותו.
קובי בראיינט ושאקיל אוניל זוכים בתואר מצטייני אולסטאר 2009 (רויטרס)בעונת הפרידה שלו, קובי אף ערך סוג של מסע הופעות ובכל אצטדיון קיבל פודיום בו התקשורת והאוהדים המקומיים, היו יכולים ליהנות מהגיגיו. כשחושבים על זה, אפילו את המשחק האחרון שלו מול יוטה ג'אז, בערב בו גולדן סטייט שברה את שיא הניצחונות האלמותי של הבולס, קובי לא הצליח לסיים מבלי לגנוב את ההצגה עם 60 נקודות שסגרו עבורו קריירת NBA אדירה. "נתתי לו אתגר לסיים עם 50", התלוצץ איתו שאקיל בסיום. "הוא היה חייב להתעלות גם על זה".
מאז ימי ריק ברי, אף אחד לא זרק 50 זריקות עד אותו ערב, אבל את זה כולם הספיקו לשכוח. כן, החוזק הכי גדול של קובי - הרצון לנצח, היה גם נקודת החולשה שלו. לקח לו זמן עד שהוא סמך על שחקנים אחרים ולעתים הוא פשוט היה נראה אנוכי מדי. אנטיתזה למה שמוגדר כיום כ'כדורסל היפה'.
פיל ג'קסון (רויטרס)אבל מה שעוד יותר מעורר הערכה, זה שקהל האוהדים ואני ביניהם, פשוט שכח לו את זה. שכחנו לו את פרשת הבגידה וההטרדה המינית (שבוודאי הייתה מקבלת נופח ויחס אחר בימים אלה). שכחנו לו את הקרע עם שאק והפירוק של קבוצת השושלת הראשונה. שכחנו לו הכל, לא רק בגלל שקובי תמיד הביא תוצאות והוכיח שאין תחליף לעבודה קשה, אלא גם משום שקובי השתנה עם השנים. הנער שהצליח לעצבן אפילו את פיל ג'קסון השליו, התבגר ולקח על עצמו אחריות גם מחוץ למגרש. עם הפרישה הוא התרכז בפרויקטים חינוכיים שונים וביכולת הייחודית שלו להעביר מסרים - בין אם בצורת סיפורים, הרצאות, ראיונות או סרטונים שונים. הוא הפך למנטור ובמקביל גם לאיש משפחה למופת. שונה לגמרי מקובי שהכרנו בתחילת הקריירה.
כשזכה באוסקר על הסרטון המצוייר 'כדורסל יקר', פתאום הבנו שמדובר בבנאדם חכם ויצירתי בצורה בלתי רגילה. גאון. לא פחות. ציטוטים שלו במהלך הקריירה (וגם לאחריה), הפכו לסוג של קאלט, והדרך בה התפתח והפך להיות אדם שכל אחד מאיתנו קיווה להיות, היתה מעוררת השראה. הליגה תצטרך להתגבר על לכתו של אחד מגדוליה, משום שקובי השאיר אחריו בור גדול. הוא היה שגריר אדיר של הענף עבור מיליוני מעריצים ולפחות כרגע נדמה כי הקומישנר אדם סילבר, יצטרך לעבוד קשה כדי למצוא מישהו שיעשה עבור הליגה שירות דומה לזה שעשה עבורו קובי. בעצם, קובי הרי היה רק אחד.
קובי בראיינט זוכה באוסקר (רויטרס)בעוד כמה חודשים הוא אמור היה להיכנס להיכל התהילה ביחד עם שניים מיריביו הגדולים על הפארקט - טים דאנקן הגדול, וקווין גארנט שהיה גם זה ששכנע אותו להיכנס לדראפט מיד אחרי התיכון. כולנו פספסנו כנראה עוד נאום מרגש בעת קבלת תואר ההול אוף פיים, אבל לפחות נשארנו עם עשרות הראיונות והסרטונים שהשאיר מאחוריו.
מלאך בעיר המלאכים
בלוס אנג'לס הוא היה חזק יותר מראש העיר. אחרי הכל, מעבר לאליפויות ולשיאים, בראיינט העביר 20 עונות באותה קבוצה. משהו שאולי קצת קשה להפנים ב-NBA של ימינו. דמאר דרוזן שגדל בעיר, תמיד סיפר שדאג לחקות אותו כל הזמן כילד ולא מזמן, כשנשאל מי היה גדול יותר, ג'ורדן או בראיינט, הוא לא היסס. "עבורי זה קובי. אין לי איך להסביר את זה". ג'ואל אמביד סיפר שקובי היה הסיבה שהוא הרים את הכדור הכתום בפעם הראשונה, אחרי שצפה בגמר הבלתי נשכח של 2010. קובי השפיע על דור שלם של שחקנים, לא רק בלוס אנג'לס ובכל ארה"ב, אלא בכל העולם.
ג'ואל אמביד, מוכן לעונה (רויטרס)לברון ג'יימס הוא כמובן הגדול שבהם. מה שמצמרר יותר מכל, הוא עיתוי מותו של קובי - פחות מיממה אחרי שג'יימס עקף אותו בדרך למקום השלישי בטבלת הקלעים הגדולים בכל הזמנים, במשחק החוץ מול פילדלפיה - עיר הולדתו של בראיינט. לברון החמיא בזמן אמת לאיש אותו הוא עקף והודה לא פעם שהמורשת שהשאיר אחריו קובי, הייתה אחת הסיבות שגרמו לו לבחור לסיים את הקריירה בלוס אנג'לס.
"אני במדים של הלייקרס. בפילדלפיה. כאן הוא נולד וכאן הוא נתן לי את הנעליים שלו, בפעם הראשונה שפגשתי אותו באולסטאר. זה סוריאליסטי. אני שמח להיות מוזכר בכל שיחה עם קובי בראיינט. אחד משחקני הכדורסל הגדולים ביותר ואחד משחקני הלייקרס הגדולים ביותר. לבנאדם יש שתי גופיות על תקרת האולם בסטייפלס סנטר". קובי, בציוץ האחרון שלו, בירך את לברון בקלאסה האופיינית לו. "תמשיך לקדם את המשחק אחי".
מבין כל הציטוטים והסיפורים על בראיינט שצצו ביממה האחרונה, היה אחד שצד את עיני יותר מכל היתר, כשבעיניים דומעות סיפר ג'יי וויליאמס על חוויית בראיינט האישית שלו. וויליאמס, פרשן ESPN שקריירת הכדורסל שלו הסתיימה מוקדם בשל פציעות רבות, סיפר על ביקור אחד שלו בלוס אנג'לס. "חזרתי מהיעדרות ממושכת ורציתי להתאמן על המשחק שלי כמה שעות לפני המשחק", סיפר וויליאמס. "כשהגעתי שמעתי הקפצות כדור ומי אם לא קובי נמצא שם, זורק ומתאמן על מהלכי כדורסל פעם אחר פעם. לבד. סיימתי את האימון שלי אחרי שעה וחצי.
"כשחזרתי ליד האולם ראיתי אותו ממשיך להתאמן. אמרתי לעצמי שאחרי אימון כזה, הוא בטח יגיע עייף, אבל במשחק עצמו הוא כמובן פירק אותנו. כשנגמר המשחק הלכתי אליו בחשש, כי עדיין הייתי שחקן צעיר בליגה. שאלתי אותו מה הקטע עם הקליעות לפני המשחק. הוא אמר לי, 'ראיתי אותך נכנס ורציתי שתדע שלא משנה כמה קשה תעבוד, לא תצליח לעבוד יותר קשה ממני. ואני חשבתי לעצמי, 'מי אני בכלל שמאיים עליו', אבל זה היה הלך הרוח שלו. הוא היה חייב לנצח כל אחד, כל הזמן. זה השפיע עלי כי מהרגע שהפנמתי את המסר הזה, החלתי ליישם אותו בכל דבר שאני עושה גם בחיים שלי. בין אם זה בלהיות אבא טוב יותר, בעל טוב יותר או טוב יותר בעבודה. המורשת שלו? קשה להגדיר את הגדולה שלו. זה מסוג הדברים שקשה להגדיר. זה משהו שאתה מרגיש כשאתה נמצא לדיו. הייתה הילה סביבו. קשה להסביר גדולה".
או כמו שקובי עצמו אמר פעם, "גיבורים באים והולכים, אגדות נשארות לנצח".
10 הציטוטים הזכורים ביותר של בראיינט:
1. "הדבר הכי חשוב עבורי, הוא לנסות ולעורר השראה כדי שאנשים יצליחו בכל מה שהם רוצים להצליח".
2. "כל דבר שמביא איתו לחץ, הוא עוד הזדמנות עבורי להתעלות".
3. "המוח שלי לא יכול לקבל כישלון, מפני שאני חושב שאם אתחיל לשבת ולחשוב שנכשלתי, זה גרוע יותר ממוות".
קובי בראיינט נפרד (רויטרס)4. "אני רוצה להיות הכי טוב. פשוט מאוד. אנשים לא מבינים עד כמה אני אובססיבי לניצחון".
5. "הרגע בו אתה מוותר, זה הרגע בו אתה נותן ליריב שלך לנצח".
6. "הדברים הגדולים מגיעים דרך עבודה קשה והתמדה. לא דרך חיפוש אשמים".
7. "אני לא מבין אנשים עצלנים. אנחנו לא מדברים באותה שפה. אני לא מבין אותם והם לא אותי".
קובי בראיינט (רויטרס)8. "שונאים זו בעיה טובה. אנשים שונאים אותך רק כשאתה גדול".
9. "אם אתה פוחד מכישלון, כנראה שתיכשל".
10. "גיבורים באים והולכים, אגדות נשארות לנצח".