על הסיפור של אלי אוחנה כאגדה במכלן דובר כבר רבות. ילד צעיר שהביא את בית”ר ירושלים לגדולה, נרכש ע”י קבוצה בלגית והלך להגשים את החלום של כל שחקן ישראלי. רק שאוחנה עשה את זה ובגדול. השיא, כידוע, הגיע בגמר גביע המחזיקות בשטרסבורג. הסמל הבית”רי הוביל את הצהובים-אדומים עד לגמר, שם בישל באומנות לפיט דה בור את שער הניצחון על אייאקס והעניק למכלן את התואר הגדול ביותר שלה בהיסטוריה של המועדון. אגב, מאז אף קבוצה בלגית לא זכתה בתואר אירופי.
לפני כחודשיים אנשי המדיה של מכלן פנו לאנשי המדיה של בית”ר בבקשה להגיע לישראל כדי לראיין את האליל שלהם. “אנחנו מוציאים מגזין ענק ורוצים שאלי יהיה על השער שלו”, ביקשו. בבית”ר נענו לבקשה, ואחרי התייעצות עם היו”ר, שלא מרבה להתראיין, המהלך יצא לדרך. ב-2 בנובמבר נחתו בישראל שני עיתונאים של המועדון ומשדה התעופה תפסו מונית לטדי, שם התארחו במשחק מול הפועל כפ”ס. לאחר מכן רעדו מהתרגשות כשפגשו את הגיבור שלהם לסמול טוק במנהרה של טדי. למחרת כבר ישבו עם אוחנה בבית וגן.
אלי אוחנה עם צמד העיתונאים של מכלן, קארל דריי וירואן מאריס (רועי נעים)במדינה עם תרבות ספורט עשירה כמו בלגיה, שכיום מייצאת לא מעט שחקנים לליגות הבכירות באירופה, די מדהים לראות איזה כבוד עושים לשחקני עבר, גם אם מדובר בשחקן זר שהיה שם תקופה קצרה יחסית, אבל כזה שהעלה את המועדון על דפי ההיסטוריה. ההערצה כלפי אלי אוחנה במכלן היא באמת משהו יוצא דופן, משהו ברמה של אליל.
המגזין “GEEL & ROOD” (“צהוב ואדום”, המייצג את הצבעים של מכלן. ר.נ), שמכיל 102 עמודים כשאוחנה מרוח על השער שלו, נפתח כמובן עם הכתבה על יו”ר בית”ר, כתבה שממלאת 13 עמודים בפני עצמה. ONE מגיש לכם את הכתבה המתורגמת מהולנדית מתוך המגזין.
אלי אוחנה עם צמד העיתונאים של מכלן, קארל דריי וירואן מאריס (דוברות בית"ר ירושלים)ביקור אצל אלי אוחנה בירושלים: "אני באמת צריך לחזור מתישהו, בחזרה לחברים שלי מלפני 30 שנה. אחזור למכלן"
קבוצת התהילה של 1988 מחפשת את הכוכב העולה שלה. פיט דה בור ושאר החניכים של המאמן אד דה מוס תוהים לעתים קרובות בקול: "מה קורה עם אלי אוחנה?". וכך, “GEEL & ROOD” שלחה שני עיתונאים לירושלים. הם מצאו אותו, אמן החיים שהעניק למכלן את הצבע האדום בלחיים - אלי אוחנה.
אלי אוחנה בתמונה הקבוצתית (Malinwa Archief - ארכיון מכלן)הכתבה באופן מפתיע נפתחת דווקא בראיון קצרצר עם מאמן בית”ר. "שנאתי לשחק נגד אלי", נאנח רוני לוי, "שנאתי את זה". זה היה במוצאי שבת, 2 בנובמבר, רגע אחרי שבית"ר ניצחה 0:1 את הפועל כפר סבא. אנחנו נמצאים במנהרה של אצטדיון טדי, מגרש הבית של המועדון. ללוי הוקל. הוא מאמן בית"ר והיה עליו המון לחץ באותו ערב. אצטדיון טדי הוא בדרך כלל מבצר שבו אף יריב לא מוצא את המפתח, אך העונה הקבוצה לא הצליחה לנצח בשלושה משחקי בית. גרוע מכך: בית"ר לא הצליחה להבקיע אפילו שער אחד בבית. הלילה זה השתנה, גם אם בקושי. רק בדקות הסיום שלום אדרי התכבד בגול הראשון עם שער מרהיב.
רוני לוי עם צמד העיתונאים של מכלן, קארל דריי וירואן מאריס (רועי נעים)אלי אוחנה, כיום בן 55, הוא יו"ר בית"ר ירושלים מזה שנתיים, המועדון בו היה בעבר שחקן ומאמן. "זה סיכום יבש מאוד", אומר לוי, שכשחקן ביריבה של בית"ר, מכבי חיפה, נלחם לא מעט באלי אוחנה ולכן אין לו זיכרונות מפוארים. "ההיסטוריה של בית"ר נחלקת לשני חלקים: העידן שלפני אלי, והתקופה עם אלי. הוא לא המציא את המועדון, אבל הוא הרים אותו. בית"ר הייתה פופולרית המון זמן, אבל כמועדון בינוני. רק כשאלי שיחק כאן, הקבוצה קיבלה חיים. הוא היה שחקן כדורגל נהדר, אבל כל זה לבד לא מספיק בכדי להפוך לאגדה. אלי הוא גם אישיות, אדם שלא מוותר לעצמו, וככה הוא הפך את בית"ר לאימפריה". לוי לא מגזים, וכהוכחה לכך יעיד הדגל שהתנוסס בטדי בשנות ה-90: "המוות בידי אלוהים, החיים בידי אלי אוחנה".
אוהדי בית"ר עם השלט המפורסם (מערכת ONE)הפריצה
ירושלים קיבלה צבע ביום ראשון בבוקר. השבת הסתיימה אתמול בערב, בית"ר משחקת בכוונה את משחקיה ממש לאחר יום המנוחה השבועי של היהודים, וכעת העיר ממלאת את עצמה באופטימיות עליזה. מלמעלה גם עוזרים לה - השמש זוהרת בצבע זהב, והשמיים מנסים גווני כחול חדשים.
עם ביטחון עצמי גבוה אנחנו לוחצים את ידו של יו"ר בית"ר ירושלים. זה הוא, שחקן הכדורגל שגרם למכלן, בלגיה וכל אירופה להתאהב בסוואג שלו. האיש, שעדיין היה אז ילד, חתום על הכדרור החשוב והיפה ביותר בתולדות מכלן, אז בשטרסבורג ב-1988. שחקן הכנף השמאלי שכולם טענו שהכישרון שלו היה יוצא דופן, בעוד הוא מבצע את הפעולות האדירות שלו בפשטות. הכל נראה כל כך קל ופשוט. ההשפעה שלו על המגרש הייתה כל כך מובהקת וברורה - "אני מטייל פה על המגרש, אז תנו לי לעשות משהו מבריק".
אלי אוחנה והחולצה הנוסטלגית של מכלן (דוברות בית"ר ירושלים)זה אמיתי. לחצנו את ידו של אלי אוחנה, האיש שהוביל את המועדון הצהוב-אדום בשנים 1987-1991 לתקופה היפה ביותר שלו.
"היי, אני אלי", הוא אומר. מצוין, ככה קיווינו. אנחנו יושבים ליד שולחן העבודה שלו, והוא מצביע לנו על תמונה: "זה ימק”א, האצטדיון הישן שלנו. עד שנות ה-90 בית"ר שיחקה שם, במרכז העיר. שם גדלתי. הלכתי לראות שם משחקים ולאחר מכן שיחקתי שם בעצמי. האצטדיון היה קטן וישן והמגרש היה נוראי, אבל עדיין זה היה הבית שלנו. כעת יש שם בתי יוקרה. זו הפכה להיות אחת השכונות היקרות בישראל. דברים משתנים הא?"
אלי אוחנה מקבל את החולצה שלו מימיו במכלן (דוברות בית"ר ירושלים)קלטת הווידאו שהונחה על שולחנו של פול קוראנט, מאמן מכלן שנבחר ע"י ג'ון קורדייר באמצע שנות ה-80, הייתה מלאה בתמונות של ימק"א הצפופה. הנושא: אלי אוחנה, שחקן כנף שמאל ישראלי שעלה בגיל 16 לראשונה לבוגרים של בית"ר ירושלים, והיה מוכן לסכן זאת עם קפיצה לאירופה. פי ואנהוף שהיה עוזר המאמן דאז, הלך לצפות במשחק בירושלים ונתן אישור לדירקטוריון להחתים את אוחנה. השאר, היסטוריה מתוקה מדבש.
כרטיס השחקן של אוחנה במכלן (Malinwa Archief - ארכיון מכלן)"זה היה ב-1987, השלימו את המעבר שלי וההרפתקה החלה" אוחנה נזכר. "אבל הייתה בעיה במטוס איתו הייתי אמור להגיע לבלגיה, והטיסה נדחתה ביום אחד. החדשות האלה ככל הנראה לא הגיעו למכלן, כי כשנחתתי בבוקר, לא חיכה לי אף אחד מטעם המועדון. אתם צריכים להבין - הייתי בן 23, בחרתי להגיע למדינה שלא הכרתי לפני. הייתי עצבני וחסר ביטחון. עמדתי שם לבד, אז פשוט לקחתי מונית".
החודשים הראשונים של אלי ב"בית הספר" של אד דה מוס היו קשים. "זה הגיוני, הכל היה חדש עבורי. השפה, התרבות, הסכומים. היו לנו כמה שחקנים ישראלים שהגיעו לבלגיה, אבל חזרו לארץ אחרי שנה או שנתיים. אסור לזלזל בזה. צריך להיות חזק בראש ולמזלי הייתה לי את התכונה הזו".
אלי אוחנה ושחקני מכלן חוגגים עם הגביע (Malinwa Archief - ארכיון מכלן)"בהשוואה לישראל, האימונים בבלגיה היו הרבה יותר קשים ואינטנסיביים. שלושה חודשים אחרי שהגעתי למכלן, נפצעתי קלות בברך. לא הצלחתי להתאמן כמו שצריך ולכן יצאתי ליער יחד עם גירט דפרם (חבר לקבוצה, ר.נ). נצמדתי אליו כי לא הכרתי את הדרכים בבלגיה, קל וחומר ביער ענק בבלגיה (צוחק). אבל גירט אהב את זה ורץ כמו מטוס. ניסיתי לעמוד בקצב שלו והתחננתי: "גירט, אני בחיים לא אצליח לצאת מהיער הזה אם אאבד אותך, תרוץ יותר לאט", אבל הוא המשיך בקצב ואמר לי "אלי, זה לא בעיה להסתדר בדרכים פה", אז אמרתי לו "בשבילך ברור, אבל אני מישראל!". זאת הייתה הריצה הכי מהירה שראיתי. אבל גירט בנאדם זהב. גם מישל פרודום, ארווין קומן וכל החברים ששיחקתי איתם, נתנו לי תחושה כאילו אני חבר שלהם כל החיים כבר אחרי שלושה ימים".
כוכבים וכוכבי לכת
"מדוע? לאן נעלמה TeVeBlad?" אוחנה מוציא בהתלהבות את המתנה הראשונה שהבאנו לו: חולצת מכלן הנוכחית. ואז מגיע בקבוק של הבירה הבלגית "גודן קרולוס". "אתה בטוח שזה בירה? זה נראה כמו שמפניה" צוחק אוחנה. מתנה נוספת שאלי הוציא מהמעטפה הוא הספר על המהלך בשטרסבורג, שיצא לאור 25 שנה אחרי הזכייה בגביע אירופה למחזיקות. אוחנה עובר מדף לדף ונוגע בתמונות כאילו הוא יכול לגרום לחברים שלו להופיע במיידי.
אלי אוחנה והספר של מכלן (דוברות בית"ר ירושלים)"תראה, זה אני עם השיער הארוך. וכאן יואכים בנפלד! גם ליי קלייסטרס (ז"ל) פה, ופסקל דה וילדה, ארווין קומן, גראהם רוטייס. והנה פי (עוזר המאמן, ר.נ). ה-פי! הוא עדיין מסתובב במכלן? הוא אחד האנשים הכי מיוחדים שפגשתי. הוא מקצוען ומאלה שהיו נשואים למועדון. אבל עבורי הוא היה זה שתמיד יכולתי לדבר איתו, בלי מסיכות. תמיד היה אפשר לסמוך עליו. הוא היה כמו אבא שלי במשך שלוש שנים. ואתה יודע מי הייתה האמא שלי במכלן? מרים. מרים ואן דאל. היא הייתה הטבחית שלנו ואחת הנשים הכי נחמדות שפגשתי. 'אתה בסדר אלי? אתה שמח נכון?'. איזו אישה נהדרת".
אנו מהססים לרגע, אבל היינו חייבים לספר לו: מרים ואן דאל מתה לפני מספר שנים. פניו של אוחנה מאפירות, והחיוך יורד. "באמת? לעזאזל. בכל מקרה, הזמן לא מרחם. לפעמים אני שוכח שזה היה לפני 30 שנה, התקופה שלי במכלן. אנשים מתבגרים ולצערי יש כאלו שמתים".
אנחנו מחזירים את האווירה השמחה, ומראים לו את סרטוני הווידאו שהבאנו איתנו מבלגיה. וולטר יאספרס, רופא המועדון מימי הזוהר מנופף לאוחנה ממסך הסמארטפון: "אלי, מתי אנחנו הולכים לעשות מסיבה ישראלית?". גרהאם רוטייס וגירט דפרם יוצאים מגדרם כאשר הם פונים לחבר שלהם לקבוצה: "אלי, אנחנו חושבים עליך לעתים קרובות, אתה לא בא למכלן?". ואז הגיע הסרטון השלישי, ואלי מהסס לרגע: "אמממ מי זה? באמת, זה פיט דה בור! השיער שלו הפך לאפור, כמוני". אוחנה מניד בראשו לרגע, שם את היד על הסנטר ואז העיניים שלו מתחילות להבריק: "יש לי שתי בנות קטנות ולפעמים אני מראה להן תמונות מהתקופה שלי במכלן, ואז הן שואלות מה עשיתי שם, ואני עונה - הייתי אלוף אירופה".
חבריו של אלי אוחנה ממכלן מוסרים געגועיםאבא לא משקר. ה"מאלינווה" (כינוי לאיש מכלן ר.נ) היה הריגוש המרענן כאן בשנות ה-80 המאוחרות. "אנשים לפעמים נוטים להפוך דברים גדולים, ליותר ממה שהם היו באמת. אבל במקרה של מכלן זה לא הסיפור - זה באמת היה מטורף. מועדון שלא היה שייך לצמרת בבלגיה, אפילו נדד הרבה פעמים בין הליגה הראשונה לשנייה, ואז פתאום עף באוויר כמו כוכב לכת. גביע, גביע אירופה, אליפות בלגיה. כולם הופתעו מכך, חוץ מאיתנו. בגלל שכולנו הרגשנו שאנחנו יכולים לשחק כדורגל נהדר. ויותר מכך, בגלל שהיינו חברים הדבוקים זה בזה. אפשר תמיד לשבש תוכנית טקטית של כל קבוצה, אבל במישור החברתי אי אפשר לגעת".
אלי אוחנה על שער ה"ספורט90" בבלגיה, יומיים אחרי הגמר. "הכוכב של מאלינווה" (מערכת ONE)חובות וקנסות
מכלן המועדון, ובהחלט גם העיר עצמה, חיבקו את אלי אוחנה. כמובן שמכלן חיבקה את אלי אוחנה. הוא היה מסוג האנשים שידעו להרים שיחה רגילה למסיבה גדולה. לילה רגוע ללילה מלא ביין. "בשבועות הראשונים שלי גרתי בדירה עם דוקטור מארק ואנהודט ומשפחתו. הם הראו לי את הדרך וחשוב מכך - הם היו אנשים חמים. אחר כך המועדון ארגן לי דירה משלי במרכז העיר. כן, ליד המרטיניק (מחייך). הו המרטיניק! (בר/מסעדה ידוע במכלן, ר.נ). זה היה הבר שלנו, אחרי משחקי בית היינו מבלים שם יחד עם קבוצה קטנה של אוהדים. לפעמים אד דה מוס היה מצטרף אלינו. היינו שותים שם בירות, אבל אד היה יותר טיפוס של שמפניה (צוחק)".
אלי אוחנה ופיט דה בור עם הגביע (Malinwa Archief - ארכיון מכלן)"היה לי טוב בבלגיה. טוב מאוד אפילו. נהניתי לטייל במדינה בזמני הפנוי. הייתי נוסע לאנטוורפן או לבריסל. זאת הייתה תקופה בלי טלפונים ניידים או ג'י.פי.אס. אני עדיין לא מבין איך אף פעם לא נאבדתי שם (צוחק)". הייתה לי שיטה טובה: לדוגמה אם הייתי באנטוורפן ולא היה לי מושג איך לחזור למכלן, הייתי אומר לנהג מונית שייסע למכלן ונוסע אחריו עם המכונית שלי. פתרון יקר, אבל יעיל מאוד".
אוחנה היה ילד די רגיל אבל דבק ברעיון שהחיים מאוד קצרים כדי לקחת אותם בצורה רצינית מדי. "לדוגמה, היה לי קשר קרוב עם דוושת הגז ברכב שלי. זו הייתה פיג'ו 205, מכונית כל כך מהירה. יותר מכך, לא ממש למדתי את החוקים לגבי חניה במכלן, או אם להיות כנה - התעצלתי מכדי להחנות את המכונית שלי במקום מותר ותמיד השארתי אותה ליד הדירה שלי. התוצאה הייתה שקיבלתי קנס בכל יום. הקנסות הצטברו ובשלב מסוים הייתי צריך ללכת לבית המשפט. '10 אלף פרנק מר אוחנה, ונקווה שלא נראה אותך כאן יותר' אמרו לי בבית המשפט. כשהייתי צעיר חשבתי שאין לי מה להפסיד, אבל היום בגיל 55, אני מבין שאפשר להפסיד הרבה עבור הריגושים האלה".
אוחנה מדפדף שוב בספר ונתקל בצילום האייקוני הזה של עצמו: השיער הארוך, משקפי השמש, הזיפים בזקן, העניבה הדקיקה. הוא היה כוכב רוק שכבש לא מעט פעמים את הלב של הבחורות. "אני לא רוצה להשתחצן, אבל כמובן שהמראה החיצוני קובע את הדימוי שלך אצל אנשים, וכמובן שכך היה גם אצלי. אבל בסוף המסע אתה נשפט כשחקן כדורגל על הביצועים שלך על המגרש, והייתי מודע לזה".
אלי אוחנה בחגיגות הזכייה בגביע המחזיקות (Malinwa Archief - ארכיון מכלן)"ברור שהיה לי אגו. אבל אני חושב שיש לי נסיבות מקלות בגלל הגיל שבו הגעתי למכלן. עם השנים אתה לומד לקבל דברים ולהבין את זה שהחיים לפעמים יורקים לך בפרצוף. אבל כילד בן 24 עדיין לא היה לי את המטען הזה ואתה חושב שהעולם שייך לך. בנוסף, בספורט תחרותי צריך שיהיה לך אגו מפותח. תמיד לשאוף ולרצות להיות הטוב ביותר. הדלק של כל כדורגלן זה לחפש הערכה מהקהל, אבל חייב לשים גבול. הביטחון והשאיפות נעצרים ברגע שמתחילה ההתנשאות והאנוכיות".
"אני מקווה שזוכרים אותי במכלן כאדם נחמד, כג'נטלמן, כי מעולם לא נשענתי על הפופולריות שלי. לא החזקתי מעצמי כוכב רוק. חשוב להיות נחמד, להקשיב לאנשים כשהם צריכים אותי. זה לפעמים יכול להיות מסוכן - אתה מפורסם, יש לך הרבה כסף ויש לא מעט בחורות סביבך. אני חושב שהעובדה שלא הלכתי לאיבוד קשורה לאופי שלי. כבר אז הסתכלתי על החיים בצורה מאוד רציונלית והגיונית. הייתי אסיר תודה רוב הזמן".
אלי אוחנה חוגג במטוס (Malinwa Archief - ארכיון מכלן)אין תלונות
אנחנו מצטלמים עם אוחנה ומתלהבים כמו בני נוער, ככה אנחנו. ואז נפרדנו ממנו לשלום. יחד עם מדריך תיירים טיילנו בעיר העתיקה בירושלים. אנחנו אוהדי מכלן היחידים בכותל. בערב מצאנו מרפסת נחמדה במתחם הבילויים של העיר, ודרך הטלפונים צפינו במשחק של מכלן שהוציאה 2:2 מול שרלרואה. לאחר שריקת הסיום שלחנו SMS למאמן מכלן ווטר וראנקן. מהסיבה הפשוטה שאלי אוחנה אמר לנו כמה שעות קודם לכן - “מאמן כדורגל תמיד בודד”. ומי שבודד מגיע לו לקבל לפחות הודעת SMS, נכון?
"מאז שהייתי מאמן בעצמי, אני מבין טוב יותר את המאמנים" אמר אוחנה, "זה תפקיד כל כך בודד. כולם - שחקנים, אוהדים, תקשורת, נמצאים בלחץ ואתה צריך לעמוד בזה בזכות עצמך. הייתי פרשן בטלוויזיה עד לא מזמן, זו העבודה הכי קלה בעולם. אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה מבלי שיהיו לכך יותר מדי השלכות. להיות מאמן זו עבודה לא קלה, צריך לעשות מהלכים אמיצים. מי שלא ינסה, לעולם לא ייכשל, אך גם לעולם לא ישיג שום דבר מיוחד".
אלי אוחנה כמאמן. "מבין טוב יותר את המאמנים" (רדאד ג'בארה)מחשבותיו של אוחנה גולשות אוטומטית לאד דה מוס. אלי היה השחקן היחיד שדה מוס מעולם לא ניסה להתמודד איתו. ולהפך, היו גם מצבי רוח רעים. לעתים קרובות אוחנה לא שיחק מכיוון שבאותה תקופה מאמן היה רשאי להציב בהרכב מקסימום שלושה זרים. "כדורגלנים לא חזקים בביקורת עצמית, הם כמעט תמיד חושבים שהם הכי טובים ויש להם מקום בהרכב. לפעמים שחקנים שלא מרוצים ממעמדם, טוענים שהמאמן הוא הבעיה. במקרה שלי זה באמת היה ככה (צוחק). אד דה מוס לא תמיד צדק איתי, אבל כן מגיע לו את כל הקרדיט על ההצלחה, הוא היה מאמן טוב מאוד. אני לא מבין איך הוא לא הפך לגדול כמו מוריניו למשל. הייתה לו אישיות מרשימה, הוא היה מכין אותנו טקטית ונתן לנו להתאמן קשה, אבל טוב. אין לי מושג מה השתבש, אבל מוזר שהוא לא יכול היה לשחזר את ההצלחות האלה אחר כך".
אלי אוחנה עם החגיגה האייקונית (Malinwa Archief - ארכיון מכלן)"אגב, זו אי הבנה להגיד שאד ואני היינו אויבים. האישיות של שנינו התנגשה אולי, אבל תמיד היה בינינו כבוד. המאמן שהיו לי איתו בעיות היה רוד קרול. הוא היה שחקן מבריק, אבל חסר ערכים כמאמן, והכל חוץ מג'נטלמן. גם אחרי שפוטר ממכלן, במשך זמן רב הוא המשיך ללכלך עליי בתקשורת".
לא. הוא לא היה אדם מנומס. לא כמו ווטר וראנקן למשל. שעונה לנו ל-SMS עם האימוג'יז הכי יפים שאנחנו מכירים - לב צהוב ולב אדום.
בחזרה למכלן
את יומנו האחרון אנחנו מבלים בתל אביב, עיר שעושה לאנשים שמח. משתזפים בים, דואגים לנו למשהו לאכול ומביטים על הסצנה התלאביבית, שמספרת לנו שאלי אוחנה הוא לא היחיד עם סטייל בעיר הזאת.
אלי אוחנה. "מקווה שזוכרים אותי כג'נטלמן" (Malinwa Archief - ארכיון מכלן)"אני גר בתל אביב אבל גדלתי בירושלים במשפחה גדולה. יש לי שמונה אחים, שישה גדולים יותר ושניים צעירים ממני ואחות אחת, המלכה שלנו. גדלתי במשפחה בלי הרבה כסף, בלשון המעטה. חיינו בעוני, כן. אבל לא חשבתי על זה. כולם בשכונה היו עניים, ועדיין הייתה לי ילדות מאוד שמחה. השנים האלה ללא דאגות, זה לא דבר נהדר? אתה בא מבית הספר, לוקח כדורגל ומשחק בחוץ. אין לך מושג בפוליטיקה, באיך החיים יכולים לשבש אותך ומההתחייבויות שלך כשתהפוך לאדם בוגר. אני חושב שזה משהו יפה ואוניברסלי. הילדים של היום נמצאים באינטרנט, אבל עדיין אפשר לראות אותם שמחים כמו שאני הייתי".
ובכל זאת, החיים הכו באוחנה בשלב מוקדם. בשנת 1982, כשהיה בן 18, חברה שלו נהרגה בתאונת דרכים. "היא יצאה מהדירה שלנו עם המכונית שלי, ואחרי 100 מטרים נכנסה בעץ. זה היה נורא. משהו כזה לא עוזב אותך, אתה לא יכול פשוט לחדש את החיים למחרת בבוקר. אותה עונה שלי גם הייתה גרועה מאוד, אבל לאורך הדרך למדתי לתת לעצבות הזאת לתפוס אצלי פינה קטנה ולא בולטת. צריך להסתכל קדימה, כי זה מה שהחיים דורשים ממך".
אלי אוחנה (אורן בן חקון)"השלמה. זה הבסיס עבורי. יש אנשים שהופכים את החיים שלהם למלחמה אחת גדולה. שלא תבינו אותי לא נכון, אם אתה רוצה להשיג משהו, אתה חייב לעשות את הטוב ביותר שלך, אבל צריך גם להבין שאתה לא יכול לשלוט בכל דבר שקורה לך בחיים. אם תמשיך להילחם כמו דון קישוט, מהר מאוד תהפוך את עצמך לחולה. אתה צריך לקבל גם את האושר שלך וגם את המשברים".
"אני בן 55 עכשיו. יכול להסתכל בצורה נוסטלגית על הילד שהייתי פעם. להצלחות שלי כשחקן כדורגל, להרפתקה הנפלאה שהייתה לי במכלן, אל החיים והאנרגיות שבאות עם הגיל הצעיר. אבל אני לא עושה את זה, אני מסתכל על זה עם חיוך קטן בהרגשה טובה, אבל אני לא חי את זה. אני תמיד רואה בראש ובראשונה את היתרונות, ורק אחר כך את החסרונות. העובדה שאני מתבגר, פירושה גם שאני חכם יותר ושליו יותר. זה לא נהדר?"
השמש שוקעת בתל אביב, איפשהו בעיר הזאת אוחנה משכיב עכשיו את בנותיו לישון.
רוני לוי, אלי אוחנה ואשתו עדי אוחנה (איציק בלניצקי)"אני גרוש מאשתי הראשונה, מהנישואים ההם יש לי בן שהוא כיום בן 27. לפני כמה שנים התחלתי מחדש עם אשתי השנייה, יש לי ילדה בת 7 ועוד אחת בת 4. עבור הבן שלי זה היה מוזר, נעדרתי לעתים קרובות. הייתי באמצע הקריירה שלי, היו לי הרבה הזדמנויות. הייתי בשבילו רק 5 אחוז מהזמן לעומת האבא שאני היום. מה שהכי יפה זה שהבן שלי לא מאשים אותי עכשיו, הוא מבין שהמצב היה חריג. עכשיו אפשר להגדיר את המצב בינינו במילה אחת - חברות. אני נהנה להקשיב לו ולתת לו עצות לפעמים, אבל בעיקר - לתת לו לחיות את חייו. כשהיה קטן לקחתי אותו חמש פעמים למשחקים, אבל זה לא כל כך עניין אותו, גם כיום לא. אגב, אין לו שום קשר לספורט, וזה נהדר. כי המלכודת הכי גדולה באבהות זה שאתה מנסה לעצב את הילד שלך לעותק זהה של עצמך".
"אני מבלה הרבה זמן עם הבנות שלי. אני גם יותר סבלני ומקפיד על עיקרון בחרדת קודש - תמיד להיות שם כשהן הולכות לישון. הייתי צריך להגיע לגיל 50 כדי להבין כמה זה חשוב. ללכת לישון ולהיות החיבוק האחרון שלהן של היום. אני אוהב את זה".
אלי אוחנה ושתי בנותיו (האינסטגרם של עדי אוחנה)בנמל התעופה בתל אביב, לקצין האבטחה יש מספר שאלות - מי אנחנו, מה הפירוש של השמות שלנו, אילו שפות אנחנו מדברים, באיזה דקה פול דה מסמקר פלש לשטרסבורג, וגם: מה באנו לחפש בישראל. את אלי כמובן. אלי אוחנה, שחקן כדורגל יפהפה באופן סנסציוני. כשנפרדנו ממנו, אלי העניק לנו חיבוק: "אני שמח, ושמחתי כל חיי. אבל היום למדתי ששכחתי משהו בדרך, אני רוצה לראות את החברים שלי מלפני 30 שנה. כן, אני צריך לחזור מתישהו, לחזור למכלן".