גולשים יקרים, ליגת האלופות שוברת שיאים כל עונה מחדש, והעונה זכינו למשחקים בלתי נשכחים ולמהפכים והפתעות חסרות תקדים, מלווים באיכות מקצועית ברמה הגבוהה ביותר. הערב (שבת) זכינו לראות בגמר שתי אנגליות שעשו דרך מפרכת וקסומה, בראשות שני מאמנים גדולים:
האחד – מוחצן, היפראקטיבי, עם שמחת חיים ויכולת לייצר תחרותיות לאורך זמן, בדמות יורגן קלופ הנפלא, שסחף את ליברפול לעונת שיא. לעומתו, פוצ’טינו קר הרוח, עם ניהול משחק מושלם, שפת גוף מבטיחה וכריזמה מרשימה, הצליח להוביל את התרנגולים לעונה חלומית, תוך כדי התגברות על פציעות ממושכות של שחקני מפתח לאורך כל העונה, בלי שום תלונה מצידו. אך האמונה הגדולה של המאמן הארגנטינאי בשחקנים הקיימים, בלי להתעסק באלו החסרים, הביאה את קבוצתו למקום של כבוד ברשימת הזהב של מועדוני העל בעולם.
אוהדי ליברפול שוטפים את רחובות מדרידהדרך לגמר היתה מלאה במכשולים גבוהים, ובניגוד למפת הסיכויים במקרה של טוטנהאם. היא הצליחה לגבור על מנצ’סטר סיטי, שמבחינתי היא הקבוצה הטובה בעולם כיום, ולאחר מכן השיגה ניצחון מרשים על אייאקס בחוץ לאחר פיגור. במקביל, ליברפול חלפה על פני באיירן מינכן, וכמובן גברה על ברצלונה עם מסי בשיאו, בקאמבק הירואי תוך שילוב של איכויות מקצועיות מהמדרגה הראשונה עם יכולות מנטליות אדירות. למרות העייפות והשחיקה לקראת סוף העונה, הצליחו בליברפול להתעלות מעל כל הקשיים על מנת להגיע לפסגת הכדורגל, שהיא גמר ליגת האלופות.
פתיחת המשחק, כיאה לגמר, הייתה מדהימה עם שריקה לבעיטת עונשין מ-11 מטר כבר לאחר מספר שניות לזכות ליברפול, בטענה לנגיעת יד של סיסוקו ברחבת טוטנהאם. פסיקה שנויה במחלוקת מבחינתי, אבל פסיקה די החלטית של סקומינה, השופט הסלובני. לדעתי, הוא שגה, מאחר שהכדור ניתז מגופו של סיסוקו לעבר היד והתחושה היא שטוטנהאם קופחה כבר בשניות הראשונות של הגמר. לאחר שנכנסה לפיגור כה מוקדם, הקבוצה הלונדונית נכנסה בנוסף להלם על כר הדשא ולא הצליחה לייצר את משחק הנעת הכדור שמייחד אותה. היא סבלה מיכולת חלשה של שחקני המפתח ולא הצליחה לייצר שום מצב אמיתי ומסוכן ליד שערו של אליסון.
ג'ורדן הנדרסון מניף את הגביע (רויטרס)ליברפול, מנגד, שעלתה ליתרון מוקדם, קיבלה ביטחון שהתבטא בעיקר בסדר וארגון מבחינה טקטית, בעיקר הגנתית. אך מבחינה התקפית היא הייתה אנמית וחסרה את מגע הקסם של מאנה וסלאח, ונראה שחשבה בעיקר על שמירת היתרון ולא על הגדלתו. המחצית הראשונה היתה מאכזבת מאוד מבחינת קצב המשחק ואיכות הכדורגל, והציפייה למחצית שנייה קצבית ואטרקטיבית הייתה מתבקשת.
טוטנהאם אכן יצאה טוב למחצית השנייה, למרות שפוצ’טינו לא ביצע חילוף, אלא שינה מערך ועבר ל-4:3:3. המהלך גרם לאיזון במרכז המגרש ונתן לטוטנהאם להכתיב את הקצב ולסכן את שערה של ליברפול. בדקה ה-65 הגיעה גם החילוף המתבקש שציפינו לראות כבר במחצית, עם הכנסתו של לוקאס מורה, גיבור חצי הגמר, במקום קשר אחורי. חילוף התקפי שאמור היה להכניס מימד של מהירות, שהיה חסר מאוד הערב לתרנגולים, ואף הכניס יותר תחכום ומימד נוסף של דריבל ואחד על אחד. על פניו, זה היה אמור לגרום לטוטנהאם לשדרוג משמעותי לקראת הרבע האחרון של המשחק, אבל למעט שליטה אופטית, הקבוצה לא הגיעה למצבים אמיתיים לכיבוש שער, וכאשר שחקני החלק הקידמי מצאו את עצמם בעמדות קורצות ברחבת ליברפול, הפעולות האחרונות - הבעיטה, המסירה המכרעת, לקו בחסר.
הארי קיין מאוכזב (רויטרס)הלחץ של טוטנהאם נמשך גם עם הכנסתו של יורנטה, על מנת להגביר את המסה בקרבת שערו של אליסון, אך בניגוד למה שראינו על כר הדשא, התקפה מקרית של ליברפול, זיכתה אותה בקרן מקרית, ממנה בערבובייה שנוצרה ברחבה, הכדור הגיע לאוריגי, שתוך כדי סיבוב בעט נפלא לרשת וסגר את סיכוייה של טוטנהאם לחזור למשחק.
ליברפול אמנם מניפה את הגביע של ליגת האלופות בזכות הדרך הנפלאה שעשתה עד הגמר, אבל היכולת בגמר היום הייתה חלשה ומאכזבת ונזכור ממנה בעיקר את משחק ההגנה הקבוצתי הנפלא ויכולת מרשימה של ואן דייק במרכז ההגנה, כמו גם את אליסון הנהדר בשער, שדאגו לשמור על רשת נקייה וזכייה בתואר יקר ערך עבור המועדון והקהל הנפלא, שעשו כברת דרך מדהימה שהחלה בחודש אוגוסט ומסתיימת באופן מושלם בתחילת יוני בעונה בלתי נשכח.
אם יש מגיע בכדורגל, אז לליברפול מגיע לצאת העונה עם תואר נכסף. עונת 2018/19 תהיה חקוקה בפנתיאון של הכדורגל כאחת העונות הגדולות בהיסטוריית ליגת האלופות. לשמחתי היינו עדים לעונת כדורגל מרטיטה ומרהיבה. מי ייתן ונזכה בעונה הבאה לעונה חלומית כפי שזכינו העונה, זה היה טוב מדי.