הפועל? מספיק עם הקללות

עוד ערב עצוב נרשם בתולדות הדרבים של העיר תל אביב, כששוב לא מדובר על התצוגות של הפועל ומכבי תל אביב על הפרקט. הקהל האדום המשיך במגמה המכוערת שלו עם שלל קריאות “שמעון מזרחי תתאבד כבר”, “מכבי ניאו-נאצים”, “איפה אבא של רגב”, “אבא מת”, כשלזה נוספו תנועות שיסוף ותלייה.

דיי. מספיק עם זה. הקהל של הפועל הוא נהדר, מלא בצבע, מרענן ומעודד את הקבוצה בזמנים הקשים ביותר. האוהדים האלו לקחו את המועדון הזה מאפס ובנו קהילה איכותית ומיוחדת שעשתה את כל הדרך מליגה ב’ ועד לליגת העל. בלי עזרה, בלי יותר מדי תמיכה, רק מאהבה טהורה לאיש עם הפטיש והמגל.

אוהדי הפועל תל אביב בצעדה (איציק בלניצקי)

אז למה, חבורה כל כך קטנה ומזערית מהקהל העצום הזה שיש לשדים האדומים, הורסת ומכתימה את השם הטוב אותו טיפחו הדורות הקודמים של אוהדי הפועל? כל כך חבל. על הקבוצה האדומה להפסיק להתעסק ב”גם הקהל הצהוב ככה” ולהתרכז בעצמם, באיך הם פותרים את הבעיה הנוראית הזאת שהורסת את כל חוויית הצפייה ומחנכת דור שלם של ילדים שלנבל את הפה בצורה מטונפת כזו זה מקובל.

אוהדים אדומים, מי שניזוק יותר מכל במשחק מספר 1 בסדרת רבע הגמר היו השחקנים שלכם. החבורה של דני פרנקו פשוט הגיעה אנמית מהרגע הראשון אל הפרקט, הייתה שנייה לכל מהלך ו-ויתרה בקלות מדי על המשחק. אפילו בריבאונד ההגנה ובצבע שחקניו של יאניס ספרופולוס חגגו. איך ייתכן שכבר בחמש הדקות הראשונות של המשחק טאריק בלאק הצליח לחסום 5 (!) פעמים את השחקנים באדום?

ריצ'ארד הוואל נאבק עם טאריק בלאק (איציק בלניצקי)

תחשבו על זה או לא, אבל לאלימות המילולית יש השפעה גם על השחקנים. כל האווירה מסביב מכערת את המעמד הכל כך יפה הזה בכדורסל הישראלי, שחייב להשתנות לטובת הענף המיוחד הזה. להפועל, עם האנרגיות החיוביות של הקהל בבית, יש את היכולת להשוות את הסדרה. רק בבקשה מכם – תתעסקו בעידוד הקבוצה ולא באביו המנוח של רגב פנאן ז”ל או באזכור השואה.