נבחרת ישראל המשיכה היום (ראשון) במסעה של הסיבוב הראשון במוקדמות העלייה לאליפות העולם, כאשר הדבר העיקרי בסיבוב הזה הוא להגיע במצב הטוב ביותר לשלב הבא, שם נפגוש יריבות רציניות יותר כגון סרביה וגרמניה.
נכון יש היעדרויות רבות, בעיקר של שחקני היורוליג בנבחרות השונות, בעוד אנחנו קיבלנו את ג’ייק כהן שלא עמד לרשות הנבחרת ביום שישי נגד בריטניה. עודד קטש נאמן לשיטתו, זרק ככל האפשר שחקנים למגרש ברבע הראשון ובתחילת הרבע השני, כדי לאתר מי הגיע למשחק ומי לא. כך ראינו במגרש כבר ברבע הראשון, אם כי לא בחמישייה, את יובל זוסמן, תמיר בלאט שלא היה כשיר ביום שישי, חואקין שוכמן וידן זלמנסון, אבל ברור שנבחרת עם ריצ’ארד האוול וג’ייק כהן יכולה לסמוך על קו קדמי סביר ומעלה.
מצד שני, כצפוי האסטונים ירו מהשלוש ללא היסוס ולפעמים היה נראה שהם מעדיפים זריקה משלוש תוך ויתור על זריקה נוחה משתיים. דווקא בדקות שהנבחרת שמרה סוג של אזורית, הצלחנו לזמן קצר לעצור את מטווח השלשות אבל לא לזמן רב. בנוסף, גם הנבחרת הלא גדולה של אסטוניה עשתה לנו צרות בריבאונד.
עודד קטש (נעם מורנו)ההתקפות המתפרצות של הנבחרת הביאו חוסר תיאום בחצי הראשון והרבה איבודי כדורים. למרות התקוות שלי שיהיה שינוי קיצוני, המשכנו לשחק מפוזר עם איבודי כדור של כמעט כל שחקן ושחקן, ההגנה לא העלתה הילוך וככל שהדקות חלפו, שחקנים שיחקו אינדיבידואלי, עם שגיאות חמורות בריבאונד יותר מאשר במחצית הראשונה.
כניסתו של שון דאוסן הביאה לתקווה שנגוזה וגם האוול לא נכנס למשחק. האסטונים היו יותר רעבים, לוחמים וגם קצב השגת הסלים שלהם היה טוב יותר, מרשים יותר ומתוכנן יותר, וישראל לא הבינה מה קרה, כמו ביום שישי נגד אנגליה, וסמכה שוב על עזרה מאלילת המזל או אינני יודע על מה, אבל המשחק הזה לא יוסיף כבוד לכדורסל הישראלי. המשחק הזה ממשיך את ההופעה שלנו באליפות אירופה ולא המבוגרים ולא הצעירים הצליחו להתעורר ולשחק ביחד עם שאפתנות, עם לחימה על הכבוד.
המשחק הזה ייזכר להרבה זמן כנקודת שפל והגיע הזמן שיתעורר מישהו ויבין שצריך לעשות דברים הרבה יותר דרסטיים, כדי להוציא ולהצעיד את הכדורסל הישראלי והנבחרת לימים טובים יותר, כי למזלנו הפסדנו פחות ממה שניצחנו וזה אומר הרבה.