אם הם מצליחים, תושבי נתניה מזהים את דידייה קוגבניה עם כובע על הראש. הטוגולזי בן ה-22, אולי השחקן הכי טוב של מכבי נתניה בתקופה האחרונה ולבטח הכי פחות מוערך, מקפיד לעשות זאת מתוך צניעות. הוא לא רוצה שיזהו אותו וירעיפו עליו אהבה. הוא רוצה להמשיך לפרוח בשקט בעיר היהלומים מבלי להתבלבל. לא להסתכל לאחור אל הילדות הקשה אותה חילק בין טוגו לחוף השנהב ולא לתכנן תוכניות מפוצצות לעתיד. רוצה לחיות את ההווה ולהסתכל קדימה, לא ימינה ולא שמאלה.
"אני כמעט כל הזמן עם הכובע, אם הייתי יכול הייתי גם משחק איתו על הראש", אמר קוגבניה. "יזהו אותי בגלל השיער שלי. טוב לי ללכת ככה לסופרמרקט ושאולי בן אדם אחד יזהה אותי בדרך". בראיון מיוחד ל-ONE, ראשון בקריירה, קוגבניה מוריד את הכובע בפני אוהדי מכבי נתניה וחושף את סיפורו האישי מאפריקה. מהעבודה בשוק לפני האימונים דרך תפקודו כיחצ"ן מסיבות. הריצה בדרך לאימונים, כמו גם המלחמה היומיומית להשגת אוכל.
קוגבניה: קיבלתי מתנה מאלוהיםזוהי עונתו הרביעית בישראל. קוגבניה אותר על ידי סוכן השחקנים אבי ציוני, שלקח אותו לבית"ר תל אביב/רמלה, ממנה הוא עבר למ.ס אשדוד ואחרי חצי עונה הושאל למכבי קריית גת ושב לליגה הלאומית. בתחילת העונה שעברה הוא הגיע למכבי נתניה וכבש 10 שערים כדי לעזור לה לחזור לליגת העל. העונה, לאחר המהפך שעבר בחודש דצמבר עם הטיסה למולדתו לקבלת טיפול רפואי טבעי, הוא כבש שלושה שערים - צמד מול מ.ס אשדוד ושער ניצחון אחד ענק מול הפועל באר שבע.
דידייה קוגבניה מוריד את הכובע (רדאד ג'בארה)ציוני, שמתמחה באיתור שחקנים אפריקאיים כמו עלי מוחמד ומאוויס צ'יבוטה, אמר: "מבחינת יכולות, כשהוא מרוכז יש לו הכל. הוא שחקן מאוד ורסטילי, משחק חלוץ, מתחת לחלוץ, בצד ימין, בצד שמאל. הוא 'החבילה השלמה'. הוא טכני, חזק, פיזי, בנוי טוב, כובש שערים, יש לו יכולת מסירה, דריבל, אחד על אחד, אצלו זה הכל בראש ואני תמיד אומר לו. הוא יעשה את קפיצת המדרגה ברגע שהוא יהיה בטוח בעצמו ויציב ביכולת שלו. אני באמת מאמין בזה".
קוגבניה, שחקן הנבחרות הצעירות של טוגו ושחקן השנה של המדינה המערב-אפריקאית הקטנה (7.6 מיליון תושבים) ב-2017, כבר קיבל זימון לנבחרת הבוגרת אך טרם רשם הופעת בכורה. יש לו ארבעה אחים ואחות אחת, אח אחד גדול ממנו, בעודם מחולקים בין קפלימה שבטוגו, מקום מושבו של אביו, לבין אביג'אן בחוף השנהב, ביתה של האם. "אני מקבל משכורת כל חודש וקודם כל מעביר למשפחה שלי", אמר על כך הקשר של סלובודאן דראפיץ' ושי ברדה. "בלעדיי, המצב שלהם לא ממש טוב. אחר כך אני דואג לעצמי, אני יודע שאסתדר. אני בישראל וחושב תמיד כאילו אני בטוגו, אני מרגיש את זה".
קוגבניה. החבילה השלמה (רדאד ג'בארה)"אחרי הקריירה אחזור הביתה, רוצה להרגיש את המשפחה ואת אפריקה", המשיך קוגבניה. "אני רוצה להקים אקדמיה וללמד ילדים כדורגל. לא רוצה להיות סוכן או מאמן בוגרים. לא מעניין אותי בית גדול באירופה, רוצה לחזור הביתה". בינתיים, הוא רוצה להמשיך את הקריירה המתפתחת שלו בישראל וחושב על אירופה, אבל בלב. חושב מציאותי. "אתלטיקו מדריד זה חלום משוגע מדי, אבל לקראת העתיד זה יותר מציאותי מלחלום על להיות שחקן בברצלונה, שאני הכי אוהב בעולם. רוצה לשחק כדורגל איפשהו בספרד או גרמניה, לא מעבר".
דידייה, איך בעצם הגעת לישראל ב-2015?
"אבי ציוני הביא אותי ממרוקו. שיחקתי עם הנבחרת הצעירה של טוגו, מרוקו הובילו 0:2 בדקה ה-19 ואנחנו הפכנו ל-2:4. אני כבשתי צמד. הוא דיבר עם הסוכן שלי, הציע לי לבוא לישראל ואמרתי אוקיי. היו לי הצעות מקרואטיה, מצרפת ומבלגיה, ממועדונים בליגות הראשונות, אבל צריך לשחק קודם בקבוצות המילואים. רציתי להתחיל מלמטה ולעלות בהדרגה. יש שם יותר מדי תקשורת, יותר קל ליצור שם טוב במדינה כמו ישראל מאשר בצרפת. אם לא תיראה טוב שם, תהיה לך בעיה להמשיך הלאה ברמה הזאת. מפה אפשר לעלות".
לרוב האנשים שלא מכירים, ספר על החיים שלך בטוגו, בכדורגל ובכלל.
"אני והמשפחה אף פעם לא ביחד כי חלק גרים בטוגו וחלק בחוף השנהב. כשחלק מהאחים היו בבית ספר עברנו לפה ולשם. בחגים אני נוסע לבקר כל פעם במדינה אחרת, לפעמים גם וגם. אמי החליטה להישאר בחוף השנהב, שם הרבה יותר גדול מאשר טוגו, שבה קשה מאוד. ישראל זה לא כמו אפריקה, זה כמו אירופה. כאן יש לך תמיד נעליים לשחק. עבדתי קשה ואלוהים נתן לי הזדמנות לשחק כאן. זה החיים שלי, אני יודע רק לשחק כדורגל. המשפחה שלי לא עשירה, אי אפשר לעשות מה שאתה רוצה. בחרתי בכדורגל כי נולדתי עם זה. גם כששיחקתי כדורגל בליגה הראשונה בטוגו היה קשה מאוד".
קוגבניה. "ישראל זה לא כמו אפריקה" (רדאד ג'בארה)מה היה לך קשה שם?
"אתה לא יכול להיות שחקן מקצוען שם. יש לך אמנם נעליים ובגדים, אבל המשכורת קטנה. חייב לעבוד בדברים אחרים לפני ואחרי האימונים, באותו יום. עשיתי כל מה שהייתי יכול, לפעמים עבודות קטנות, כל יום משהו אחר, הרבה עבודות, יש עבודות שאני לא יודע להסביר באנגלית. עבדתי בחנויות, בשוק, בחנות בגדים וגם הייתי יחצ"ן מסיבות. הייתי חוזר כל פעם למקום עבודה אחר. אחרי אימון אין לך זמן לנוח ולהרגיע את הגוף, עבורי לפחות, צריך ללכת לעבוד. התנאים לא היו רעים, היו שחקנים עם כסף וכאלו שהיו יכולים לעשות מה שהם רוצים, לי אישית היה קשה כי גרתי שם לבד, המשפחה שלי הייתה בקפלימה ואמא שלי בכלל בחוף השנהב. זה לא כמו פה שאני גר בנתניה וקרוב למתחם האימונים, שם זה חצי שעה נסיעה והייתי נוסע במוניות כמו שיש בארץ מוניות שירות. אם לא היה לי כסף הייתי רץ עד לאימון. זה כמו נתניה-תל אביב, אבל בלי כבישים כאלו. בדרך חזרה הייתי מבקש ממישהו שיסיע אותי חצי דרך".
נבחרת לשחקן השנה שם, איך הרגשת לעשות את זה כשחקן בליגה השנייה מישראל?
"הייתי כל-כך שמח לזכות, זכיתי בעיקר כי שיחקתי ברוב המשחקים של נתניה והייתי טוב, יודע שעקבו אחרי גם בווידאו. חלמתי על זה כל החיים. זה הישג גדול יותר כי השחקנים שהתמודדו איתי משחקים באנגליה ובגרמניה, ואני שיחקתי בליגה הלאומית".
לאן אתה חולם להגיע בעולם הכדורגל?
"אני לא חולם, רק לייצג את טוגו במונדיאל. חושב רק על עכשיו. אם אהיה טוב, אולי אשיג משהו יותר טוב בעתיד. זה האופי שלי, חושב על העתיד, אבל ההווה תמיד יותר חשוב. בעיקר לשחקן כדורגל. אם אחשוב איפה אני רוצה להיות, פה ושם, בסוף אפסיד הכל. אין לי לחץ. לכל דבר יש זמן. אני אוהב את ארסנל וברצלונה, זה חלום ששמתי אותו בלב שלי ואני רוצה כל-כך, אבל אני לא יודע אם אוכל להשיג".
מי היה המודל לחיקוי שלך בתור ילד בטוגו?
"עמנואל אדבאיור ורונאלדיניו. כטוגולזי, אדבאיור היה היחיד שאפשר להסתכל עליו והיה בקבוצות גדולות באירופה. אני רוצה להגיע רחוק כמוהו, אפילו יותר ממנו אם אוכל. ברונאלדיניו הכי אהבתי את סגנון המשחק, הוא היה משוגע מחוץ למגרש, אבל הכי מקצוען בעולם על המגרש. צריך לעבוד קשה כדי להיות כמו מי שאתה רוצה".
אדבאיור. מודל לחיקוי (רויטרס)אחרי שהיית שחקן מרכזי בלאומית ועליתם ליגה, לא פתחת את העונה בהרכב, איך אתה מסביר את זה?
"לא הייתי בכושר טוב בתחילת העונה, לקחתי את הזמן לעבוד. סלובו ושי מכירים אותי הרבה זמן, יודעים מתי אני טוב ומתי לא. עכשיו הם משתמשים בי כי אני מרגיש יותר טוב. מדברים על מה לאכול, מה לעשות, הכל. לא הייתי מוכן להתחיל, כל פעם הייתי חולה. שבוע ככה, שבוע ככה. כשלא הייתי בהרכב הייתי מבין בדיוק למה. זו הייתה תקופה קשה בכל מקרה, היה עליי לחץ להראות שאני טוב בליגת העל כמו בלאומית. פחדתי".
מזכיר קצת את מה שקרה לך בעונה שעברה, אפשר לומר שזה הרגע הכי קשה שהיה לך בארץ?
"לגמרי. בתחילת העונה שעברה לא נראינו טוב, אני ועלי, אבל הנשיא (אייל סגל) פחד שלא נשחק טוב. סלובו אמר לנו: 'אני יודע שאתם טובים, אתם חייבים להראות את זה על המגרש ואסור לכם לעשות טעויות. אני נותן לכם בטחון ותחזירו לי על המגרש'. הוא נתן לנו הזדמנות וצריך היה להוכיח ולהיות מרוכזים, היה הרבה לחץ. היה לנו קשה, פחדנו לטעות. היינו גרים ביחד, אם מישהו מאחר ב-5 דקות, שנינו מאחרים. פחדנו מזה. באנו מרמלה וקריית גת, אסור לנו לטעות. היה לחץ וביקורת, בתוך המועדון וגם מהאוהדים, רצינו להוכיח שמגיע לנו לשחק בליגת העל. זה היה משוגע. בסוף היינו מצוינים".
קוגבניה. "היה הרבה לחץ" (רדאד ג'בארה)איך היית מתאר את היחסים עם סלובו ושי?
"אנחנו לא מדברים רק על כדורגל, גם על החיים, הכל. כמו יחסים בין אבא לבן. אנשים טובים עם לב טוב. אנחנו עובדים הרבה זמן ביחד. המאמנים אומרים לנו לפני ותמיד מסבירים אם אנחנו לא ב-11, זה לא קורה במקומות אחרים. בתחילת העונה לא הייתי מוכן לשחק במאה אחוז ואמרתי את זה. לא רוצה לשחק כשאני ב-50 אחוז".
בתקופה האחרונה אתה נהיה יותר ויותר משמעותי, נשאר בהרכב בכל מצב, כחלוץ וכקשר, אבל עדיין לא מדברים עליך כמו על הכוכבים הגדולים של הקבוצה. למה בעצם?
"זה לא חשוב לי בכלל. אם אני עובד ומשחק טוב, זה הכי חשוב בשביל הקבוצה. אם הייתי משחק בשביל עצמי זה משהו אחר. אני רוצה להתקדם, אני צעיר, אבל לא אכפת לי שלא מדברים עליי. אולי בשלב מאוחר יותר בקריירה. אם מדברים על הקבוצה, זה מספיק בשבילי. אני יודע שאם ישאלו את רוב האנשים אם מגיע לי להיות בהרכב, הם יגידו שכן. גם בברצלונה מדברים על ליאו מסי, לואיס סוארס ואנדרס אינייסטה, אבל לא מדברים על סרחיו בוסקטס והוא עושה את רוב העבודה. ככה אני רוצה להיות. לא הייתי רוצה להיות כמו מסי, זה יותר מדי (צוחק). רוצה להיות בוסקטס. שלא ישגעו אותי ברחוב ויצעקו לי "קוגבניה", רוצה לחיות בשקט. לשחק כדורגל, לשים את הכובע שלי וללכת הביתה. יש לי את הסגנון שלי על המגרש. כולם כבר מכירים אותי ויודעים איך אני משחק, איך אני גורב את הגרביים ואיך השיער שלי נראה. לא צריך יותר מזה".
טסת לטוגו בדצמבר, חזרת ומאז אתה הרבה יותר טוב והתחלת לכבוש ולהיות דומיננטי. כמה טוב זה עשה לך להיות עם המשפחה?
"הייתי חולה וטסתי לשם. אני לא רוצה להשתמש בתרופות כי אני עושה את זה יותר מדי. שם קיבלתי תרופה מסורתית. לוקחים גזע של עץ ושמים את החתיכות במים חמים ואז שותים את זה. זה הכי טוב. רוב האנשים במערב לא יודעים שדברים כאלו יכולים לעזור לך. כשחזרתי, שאלו אותי מה עשית באפריקה והראיתי להם והסברתי. קיבלתי גם קרמים שמכינים שם מעצים וצמחים. הייתי בבית והתחושה עשתה לי טוב. אמא שלי עזרה לי בהרבה דברים ואכלתי את האוכל שלה, זה עשה אותי בריא. הדרך שמבשלים שם טובה יותר וזה בריא יותר. לא נותנים להם לשלוח את זה, אז אני צריך לטוס לשם ולקחת במזוודה".
מה עוד עשית שם?
"שאלתי שם מה לא טוב לי לאכול פה בישראל וקיבלתי עזרה. אני לא אוכל בשר כבר מאז, גם לא עוף, זה לא עושה לי טוב. אני אוכל אורז וירקות. עכשיו אני יודע יותר וזה עזר לי, לפני כן הייתי חולה כל הזמן, שבוע כן ושבוע לא. זה כמו קריפטונייט בשבילי, עכשיו אני כמו סופרמן. מרגיש יותר טוב ולא חולה. זאת מהפכה לקריירה שלי. אני רץ יותר ככה ועובד יותר קשה. לא הייתי אצל מכשפה. קיבלתי טיפול טבעי. זה היה טיפשי שדיברו על זה כאן, לא יודע מאיפה זה בא".
קוגבניה עם הכובע (רדאד ג'בארה)העונה שלכם הרבה יותר טובה משציפיתם, עד לאן מכבי נתניה עוד יכולה להגיע?
"אנחנו יכולים להגיע לאירופה. עכשיו זה קרב מול הפועל חיפה ובני יהודה. אם הפער שלנו מהפועל חיפה, שעכשיו הוא 10 נקודות, יהיה 6 או 7 נקודות עד הפלייאוף, נוכל להשיג את המקום הרביעי ואולי אירופה. יהיו לנו שני משחקים מולם ונוכל לעשות את זה. אני לעולם לא חושב שלא נהיה בסוף בפלייאוף. היינו בלאומית עם מינוס תשע ולא חשבנו על דבר אחד חוץ מהמקום הראשון. ננצח במשחק הבא ונסיים את הסיפור. זה רק בראש. צריך לחשוב על זה וזה יקרה".
אתם זרים מטוגו, קרואטיה, ניז'ר, גינאה, גרמניה וברזיל, איך עובד השילוב הזה ביחד עם הישראלים?
"נתניה זה משפחה, כולם צוחקים בכל מני שפות. אני, עלי וקייטה מדברים בצרפתית כי אנחנו יושבים ביחד בחדר ההלבשה. ברק בדש יודע כמה מילים. כשאנחנו מדברים בינינו אז הישראלים צועקים עלינו לדבר באנגלית. בצחוק כמובן. אז אני עונה להם שיפסיקו לדבר עברית ויעברו כולם לאנגלית. ברנקו מדבר קצת קרואטית עם סלובו, הוא לא מדבר כמעט בכלל. טים מדבר רק אנגלית וגם הוא שקט מאוד. לאנדרו ריביירו מדבר אנגלית והוא משוגע. הוא, חגי גולדנברג וגולן אלקסלסי הכי מצחיקים בקבוצה. קללות אנחנו מכירים בכמה שפות".
מי הכי החבר הכי טוב שלך בקבוצה?
"עלי מוחמד כמובן, אבל גם קייטה. אני עם עלי הרבה זמן, גרנו ביחד, הוא כמו אח בשבילי. הייתי בחתונה שלו בגאנה, אשתו גנאית. אני הולך אליו כל הזמן, אם אני רעב אני מתקשר ואומר שבא לי לאכול והיא מכינה לנו הכל. אומרת לי לבוא עוד 20 דקות ואני מגיע. זה משפחה".
עלי מוחמד (רדאד ג'בארה)את מי עוד היית מגדיר כמשפחה שלך בארץ?
"אבי ציוני כמובן, עוזר לי בהכל ונותן לי הכל, אני מקשיב לו. אני פה לבד ובחיים צריך להיות קרוב לאנשים טובים. אם לא הייתי מכיר אותו, אם הוא לא היה מתקשר אליי, אולי הייתי נשאר בטוגו ומת שם, אף אחד לא היה יודע את זה. הוא פתח בפניי את ההזדמנות בקריירה, הפך אותי לגדול יותר ועוד יהפוך. העבודה היא שלי, אם אלחם ואראה טוב, הוא לא יצטרך לעבוד קשה. אני אדאג לרוב".
בעונה שעברה הייתה חוגג עם ריקוד "דאב", למה הפסקת?
"הייתי חוגג ככה עם חבר שלי קובי מור, אבל העונה קשה לי יותר לכבוש מהקישור. כבשתי שלושה שערים העונה וזה לא היה מתאים באף אחד מהם. באתי מהספסל העונה, אז רצתי לחגוג עם החברים על הספסל. אני צריך למצוא חגיגה חדשה עכשיו. בטח זה יהיה ריקוד אפריקאי עם עלי וקייטה".
קוגבניה ומור חוגגים בסגנון "דאב" (אורן בן חקון)המספר 88 קצת בעייתי בישראל, מה המשמעות שלו עבורך?
"המספר שלי הוא 8, אבל כשהגעתי הוא היה של איילון ירושלמי שעלה מקבוצת הנוער. רצו להביא לי את המספר, אבל אמרתי לעצמי אוקיי, אקח 88 ומאז אני נשאר עם זה. עדן שרם היה עם 8, אבל אני רוצה כבר להישאר עם 88. גם כשהוא פנוי, אני כבר לא רוצה. אף אחד לא ירצה 88. אם אצטרך אלבש גם 888. 88 זה מותג, יודעים שזה אני".
דידייה קוגבניה (ניסן עייש)