המחזור ה-23 היה אמור להינעל עם משחק צמרת ואחד המפגשים היותר מסקרנים שיש לליגה שלנו להציע. בית”ר ירושלים רצתה ניצחון כדי להדיח את מכבי תל אביב מהמקום השני ולצמק את הפער מהפסגה לנקודה בלבד. בני יהודה הגיעה לירושלמים בידיעה שניצחון יבטיח לה את המקום בפלייאוף העליון. מקום שלישי מול מקום שישי, שתי קבוצות שבסיבוב הראשון סיפקו לנו חמישה שערים ומותחן ענק. אז היה אמור להיות, בפועל בית הדין סיפק לנו משחק עצוב.
ההתקפה הטובה ביותר בליגה פגשה את ההגנה הטובה ביותר בליגה לעיני יציעים ריקים. בית דין שוב לא הפעיל שיקול דעת וגזר על בית”ר ירושלים עונש של משחק ללא קהל. צעקות שחקנים, אווירה של משחק אימון ולמרות שני שערים, שחקני בית”ר ירושלים רצו מאוד לחגוג עם הקהל, שפשוט לא היה שם. כנראה שבתי הדין בישראלי לא מבינים שהספורט נועד לקהל. השחקנים עולים לדשא בשביל הקהל, הספורט נועד לקהל. בלעדיו, אין שום ערך לספורט.
נכון, יש להוקיע את אותם אוהדים שקוראים קריאות גזעניות, פועלים באלימות במגרשים ופשוט באים למגרשים לעתים להרוס לבעל הבית שהם לא ממש אוהבים. אבל למה שהספורט ישלם על כך? איזה ערך יש למשחק ללא קהל? זוהי תעודת עניות לכדורגל הישראלי שמשחק צמרת בין שתיים מהקבוצות הטובות ביותר ישראל נראה ככה ובעיקר נשמע ככה.
אז מה כן אפשר לעשות? קודם כל הקבוצות עושות מספיק כדי למצוא את אותם אוהדים, אך אז העלילה מסתבכת. המשטרה לא עושה מספיק כדי להביא את אותם אוהדים לבית המשפט ואלה שכן מגיעים, מקבלים עונשים מגוחכים של הרחקה לכמה ימים. יש להעניש את אותם אוהדים בחומרה, לא בהרחקה, אלא בקנס כספי כבד ואלה שמרחיקי לכת גם למאסר של כמה ימים, אחרת אותם אירועים יימשכו, ואנחנו נשב בבית ונעדיף לראות את תחרויות הקרלינג באולימפיאדת החורף, מאשר משחק אימון בליגת העל.
הכתוב הינו טור דעה