שלמה ארוך נולד בשנת 1923 בסלוניקי, יוון, כבר בשלב מאוד מוקדם בילדותו הוא התחבר לענף האיגרוף והחל להתאמן, כאשר בגיל 17 כבר הוכרז לאלוף הבלקן במשקל קל. כשנה וחצי לאחר מכן פלשו הנאצים ליוון והחלומות שלו ושל עשרות אלפי יהודי יוון נגדעו באיבם. ארוך היה אחד מ-50,000 יהודי יוון שנשלחו בשנת 1943 ברכבות היישר למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו, בלי לדעת כלל מהו הגורל האכזר שמצפה להם שם. כשהגיעו לשם, בגדיהם נלקחו מהם ומספר קועקע על זרועם.
ארוך היה אחד מבין 10,000 "ברי מזל" ששרדו את הסלקציות ראשוניות. באחד המסדרים הראשונים במחנה ההשמדה, פנו קציני האס.אס. אל האסירים היהודים, שהיו רעבים, הלומים וחלשים, ושאלו אם יש מישהו שיודע להתאגרף. הנער הצעיר, שאפשר לנחש שקריירת האגרוף שלו הייתה אחד הדברים האחרונים עליהם הוא חשב באותו הזמן, לא הרים את היד ופחד להתנדב, אך די "נודב" על ידי אחד ממכריו, שדחפו אותו קלות לראש התור. לאחר מכן נשאל אם הוא מסוגל להלחם והשיב בחיוב, החלטה, שלמעשה, השאירה אותו בחיים.
שלמה ארוך (באדיבות המשפחה)נלחמו עד מוות כדי לשעשע את הגרמנים
"קרבות האגרוף בהם סבא ושאר האסירים נטלו חלק היו אך ורק למטרת שעשוע והימורים עבור הגרמנים", מספרת חגית זהבי, נכדתו של ארוך. "לא היו שום חוקים לקרבות. הם היו נלחמים עד שמישהו לא היה מסוגל או יותר מכך, היה מת. לפעמים הקרבות היו מפסיקים כי הגרמנים השתעממו או סתם כי נמאס להם".
"כדי שכולם ימשיכו להלחם בכל יום, החליטו הגרמנים לתגמל את הזוכים בקרב האגרוף בכיכר לחם", המשיכה זהבי. "סבא ניצח בקרב הראשון וזכה בכיכר לחם אותה חלק עם חבריו לצריף, הוא לא חשב לרגע לקחת הכל לעצמו ומבחינתו השותפים לתא הפכו להיות אחים"
ארוך, כאמור, היה מתאגרף מוכשר מאוד, ולאחר הניצחון הראשון הגיעו עוד מעל ל-200 קרבות אותם ניצח, כאשר בכל פעם היה חוזר לצריף וחולק את כיכר הלחם או המאכלים האחרים בהם זכה, יחד עם חבריו לצריף. עם הזמן, על מנת לשמור על יכולתו וכוחו של המתאגרף הצעיר, החליטו הגרמנים להקל עליו ולהעביר אותו לעבוד במטבח, שם גם קיבל גישה לכמויות קצת יותר גדולות של אוכל והתחזק. בזכות הנצחונות הרבים שלו הצליח המתאגרף המוכשר לשרוד את אושוויץ והועבר למחנה העבודה ברגן בלזן, שם עבד בפרך עד לסיום המלחמה.
שלמה ארוך (באדיבות המשפחה)"בחורים חתיכים חיכו לנו בשפיים"
"אבא היה ציוני מיום היוולדו עד יום מותו, תמיד ערכי הציונות עמדו לנגד עיניו", מספרת מזל זהבי, בתו של שלמה ארוך. "לאחר המלחמה הוא הכיר את מרתה, לימים אשתו ואמא שלי, וב-1945 הם הגשימו את החלום הכי גדול שלהם ועלו בצוותא לארץ ישראל בעליה הבלתי חוקית באוניית ברל כצנלסון. אמא שלי תמיד אהבה לספר 'עגנו מול חוף שפיים ובחורים ישראלים חתיכים הורידו אותנו בידיים מהאוניה'. הם כל כך שמחו להגיע לארץ אחרי כל מה שעברו".
"השלב הבא בהגשמת החלום והחזון שלהם היה כמובן הקמת משפחה", המשיכה מזל. "ההורים שלי, למרות הזוועות שראו וחוו, היו אנשים מאוד שמחים וזה בדיוק מה שהם העבירו הלאה לדורות הבאים. המשפחה שלנו מאז ועד היום היא משפחה צמודה ומגובשת וזה אך ורק בזכותם. כל חווית נעורים וכל דבר שההורים שלי הפסידו בילדותם בגלל זוועות השואה הם חוו דרך הילדים והנכדים. הם השתתפו במסיבות ואירועים חברתיים ומאוד אהבו להנות ולשמוח. אחד הדברים ששמנו לב אליהם יותר מכל הוא שבכינוסים משפחתיים, כלומר באלו בהם הייתה כל המשפחה המורחבת, הם אהבו לעמוד בצד ולהשקיף בחיוך על כל הרעש וההמולה במבט מרוצה ומסופק "
"כילדה, הפעם הראשונה ששמעתי על השואה הייתה רק כשהייתי בכתה ג'", הוסיפה זהבי. "אז שוחחו איתנו בבית הספר בנושא המספרים על הזרועות. רק אז התחלתי להבין מה באמת קרה שם. ההורים שלי לא התביישו במה שחוו אבל הם לא רצו שאנחנו נחווה את העצב ושאר התחושות שעברו עליהם, אז הם לא היו כל כך נדיבים איתנו בפרטים. הם 'נפתחו' קצת יותר כאשר חלק מבני המשפחה טסו לפולין עם בתי הספר שלהם, אבל גם זה בערבון מוגבל".
שלמה ומרתה ארוך (באדיבות המשפחה)"עובר הכל מחדש, הפעם כמנצח"
בשנת 1989 יצא לאקרנים הסרט "ניצחון הרוח" בכיכובו של וויליאם דפו, העוסק בסיפור חייו של שלמה ולא מעט גם בסיפור חייה של אשתו מרתה (אם כי אצלה נעשו מספר התאמות לתסריט שסטו מעט מן האמת). הסרט, שחלקים גדולים בו היו נאמנים לאמת, ריגש רבים והווה השראה לכל מי שצפה בו, ובעיקר הפך את שלמה לניצול שואה מפורסם, כזה שמרצה בבתי ספר ובסיסי צבא על השראה ומהווה מודל לחיקוי לצעירים רבים.
"האותנטיות הייתה מאוד חשובה ליוצרי הסרט והם הקפידו על כל הפרטים הקטנים בצילומים", מספרת נכדה נוספת של שלמה, יהלי זהבי. "כל הסרט צולם באושוויץ, בקרונות הרכבת המקוריים, בצריפים המקוריים, הכל היה נאמן לאמת. למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שסבא חזר לאושוויץ, וגם זה לצורך הצילומים".
שלמה ארוך ו-וויליאן דפו (באדיבות המשפחה)"הצילומים נערכו לאורך שלושה חודשים, כלומר, אבא חזר מיוזמתו למשך שלושה חודשים למקום שעשה לו כל כך רע", מספרת הבת מזל. "כולנו במשפחה חשבנו שהוא השתגע, אך הוא כל הזמן הדגיש שלמרות כל הקושי הוא חוזר לשם כמנצח, וזה מה שחשוב. לכל אורך שלושת החודשים על סט הצילומים אבא שלי הסתובב בין השחקנים, סחף אותם עם אופיו המיוחד, לימד אותם אגרוף חלק איתם חוויות מימים עצובים יותר. כולם הלכו אחריו ונסחפו אחר הכריזמה שלו".
"אחד הסיפורים היותר מוכרים אצלנו במשפחה", נזכרת יהלי, "מספר על הלילה הראשון של סבא בצילומי הסרט במחנה ההשמדה. הוא ישב ואכל ארוחת ערב עם חלק מהקאסט של הסרט, התחבר איתם וכדומה. יום למחרת, כשהסתובב על הסט, אחד השחקנים בא מאחוריו ונגע לו בכתף, סבא הסתובב אליו ופשוט התעלף על הרצפה. מסתבר שהשחקן היה אחד מאלו שסעדו איתו במסעדה לילה קודם לכן, אך התפקיד שלו בסרט הוא קצין אס.אס. השילוב של קצין במדים שמברך אותו לשלום בחיוך בתוספת המקום בו הוא שהה ככל הנראה גרם לו לעילפון, אבל מדובר באדם ששרד כל כך הרבה זוועות, נפל וקם כל כך הרבה פעמים, מה זה בשבילו כבר לקום מעילפון?"