מסיפורו המדהים של בנימין (בומה) ויינברג במלחמת יום הכיפורים קשה שלא להתפעל. שוער מכבי חיפה לשעבר שנקרא למילואים רגע לפני פתיחת עונת 1973/74, נטש את ההכנות לפתיחת הליגה, עלה על מדים, נפצע במהלך הלחימה בחצי האי סיני, ניצל ממוות (פעמיים), קפץ מטנק בוער כשכדורי האויב שורקים סמוך לאוזניו, המתין לחילוץ במשך שעות כשהוא מסתתר מהחיילים המצרים, חצה את תעלת סואץ פצוע בסירת קומנדו והוטס לניתוח ושיקום ממושך בבית חולים.
מרשים, אין ספק. אלא שהחלק הכי מפתיע ומסעיר בסיפור הזה, הוא שתוך שבועות בודדים חזר בומה לעמוד בין קורותיה של מכבי חיפה והמשיך את עונת הכדורגל, כמו גם את כל הקריירה, כרגיל. עם ציון יום הכיפורים, משחזר שוער העבר האגדי ל-ONE את סיפורו המדהים מהמלחמה: על תקופה של ציונות, נתינה למדינה ללא מחיר וערכיות, כזו שלא פסחה גם על שחקני הכדורגל ששיחקו דאז בקבוצות הבכירות בישראל.
 |
| ויינברג. ציונות שלא פסחה על הכדורגל (ארכיון פרטי) |
|
| |
"השתחררתי ב-1972, בדיוק כשנה לפני המלחמה", מספר בומה, שעבר למכבי חיפה רק לאחר שירותו הצבאי. "בתחילת שירותי הסדיר הייתי בשריון ועברתי את כל האימונים וההסמכות הנדרשות עד שהייתי טנקיסט. אך בגלל שהייתי ספורטאי מצטיין ושיחקתי באותה תקופה בנבחרת הנוער, עברתי קורס מד"סים והייתי מדריך ספורט בשריון. במילואים חזרתי להיות טנקיסט לכל דבר"."אחרי שהשתחררתי התחלתי ללמוד בטכניון וכתוצאה מכך עברתי ממכבי שעריים, שבה התחלתי את הקריירה, למכבי חיפה. המלחמה תפסה אותי, כמו את כולם, ביום הכיפורים. גויסתי וכבר באותו ערב הגענו לימ"ח (יחידת מחסני חירום, ג.ב), שבה היו הטנקים שלנו. התחלנו להפעיל את הטנקים ולפנות בוקר ירדנו לסיני על שרשראות, לא על מובילים. הגענו לסיני ביום שני לפנות בוקר וכמה שעות אחר כך כבר התחלנו להילחם".
| |
| | "הייתי בטנק הראשון של הפלוגה ונתקלנו במארב מצרי. מיד הטנק שלי נפגע משני טילים. רסיסים עפו בצריח, כל אנשי הצוות נפגעו והטנק החל לבעור. נפצעתי ברגל, בבטן וביד, אבל היינו חייבים לקפוץ מהטנק כי ידענו שכמה שניות אחר כך הוא יתפוצץ. הצלחנו לקפוץ החוצה מהטנק הבוער כל ארבעת אנשי הצוות ורצנו להתחבא במבנה סמוך. המצרים המשיכו לירות עלינו באמצעות נשק חם מרגע שיצאנו מהטנק, הנהג שלנו נפגע בזמן שניסה לברוח ונהרג במקום" | |
| |
| |
| |
"הייתי בגדוד 113 וקיבלנו הנחיה לנוע לעבר גשר פירדאן. היו ידיעות שהגשר פנוי ושאפשר לעבור לצידו השני, אבל מסתבר שהיה שם מארב וחלק גדול מהגדוד נפגע - 32 הרוגים ו-18 טנקים הושמדו. באותו אירוע נפל בשבי המג"ד אסף יגורי יחד עם מספר חיילים נוספים. הטנק שלי נתקע ולכן חזרנו לאחור, כך שלא הגענו עד לקו האש ממש, למארב עצמו. יכול להיות שזה מה שהציל את חיי בפעם הראשונה. חזרנו אחורנית, הצוות שלי החליף טנק והמשכנו להילחם במשך כל הימים עד חציית התעלה".
"חצינו את התעלה בלילה שבין ה-17 ל-18 באוקטובר", נזכר בומה. "האוגדה של אריק שרון חצתה כמה ימים לפני כן. הגדוד שלי היה הגדוד הראשון שחצה את התעלה בכוח שלנו ומיד כשחצינו לפנות בוקר, שוב הייתה היתקלות גדולה עם כוח שריון מצרי. אחרי לחימה ממושכת השמדנו את הטנקים המצרים ובעשר בבוקר קיבלנו הנחיה להמשיך לנוע ולכבוש אתר טילים שמוקם באזור, זאת כדי שחיל האוויר יוכל להמשיך לנוע בחופשיות".
 |
| הטנק שנפגע במהלך הלחימה (ארכיון פרטי) |
|
| |
"כשהתחלנו לנוע הייתי בטנק הראשון של הפלוגה ונתקלנו במארב מצרי. מיד הטנק שלי נפגע משני טילים. רסיסים עפו בצריח, כל אנשי הצוות נפגעו והטנק החל לבעור. נפצעתי ברגל, בבטן וביד, אבל היינו חייבים לקפוץ מהטנק כי ידענו שכמה שניות אחר כך הוא יתפוצץ. הצלחנו לקפוץ החוצה מהטנק הבוער כל ארבעת אנשי הצוות ורצנו להתחבא במבנה סמוך. המצרים המשיכו לירות עלינו באמצעות נשק חם מרגע שיצאנו מהטנק. הנהג שלנו נפגע בזמן שניסה לברוח ונהרג במקום".
"אני ושני החיילים שנותרו בחיים הצלחנו להתחמק מהכדורים ומצאנו תחנת רכבת שבה היו מספר מבנים. נכנסו לאחד מהם כדי להסתתר. כשהיחידות הנוספות של צה"ל הבחינו באירוע, נגמ"ש של פלוגת הסיור הגיע לחלץ אותנו, אך נפגע גם הוא. ארבעה חיילים נהרגו ושלושת הנוספים שנותרו בחיים, הצטרפו אלינו למבנה שבו הסתתרנו", המשיך בומה בתיאור השתלשלות האירועים.
"במהלך כל אותו זמן שבו הסתתרנו במבנה, הגדוד, או לפחות מה שנשאר ממנו, נלחם בכוח המצרי במשך שעות. רק בחמש אחר הצהריים הגיעה יחידת צנחנים לחלץ אותנו. עד אותו רגע נותרנו שם - פצועים, מבלי לדעת מה קורה, מקווים שיבואו לחלץ אותנו. הכוח המחלץ הוביל אותנו לתאג"ד ובאותו לילה נסענו בנגמ"שי אמבולנס משוריינים לתעלת סואץ, אותה חצינו בסירות קומנדו אל הצד הישראלי. משם נסענו לבסיס רפידים ורק כ-12 שעות לאחר שנפצעתי, הגעתי לבית החולים בבאר שבע".
 |
| מכבי חיפה עונת 1973/74 (ארכיון פרטי) |
|
| |
וכך, מצא עצמו שוער מכבי חיפה, שרק לפני מספר ימים עוד התאמן עם חבריו לקראת פתיחת הליגה הלאומית, ניצל בעור שיניו מאש התופת עמוק בשטח האויב. הייתה זו העונה השלישית של השוער בשורות הירוקים, אך את אותה עונה הוא לא פתח בין הקורות. בומה אושפז כעשרה ימים בבית החולים בב"ש, במהלכם נותח ורסיסים רבים הוצאו מגופו. משם המשיך השוער לבית החלמה של צה"ל באשקלון.
מנו שוורץ, שוער בן 16, היה זה שהוקפץ במקומו של בומה לשער הירוקים במחזור הפתיחה שנדחה לנובמבר אחרי המלחמה, באותו משחק זכור בכפר בלום מול הפועל כפר סבא, שגם סביבו נרקמה אגדה שלמה. "הליגה נפתחה אחרי המלחמה, באיחור", נזכר בומה. "אבל עדיין הייתי פצוע. תהליך ההחלמה ערך כשבועיים וחזרתי לאימונים רק אחרי המחזור השלישי או הרביעי. שלושה שבועות לאחר מכן, במחזור השמיני, כבר עליתי בהרכב".
ורק כדי לסבר את האוזן ולהקביל למציאות של היום, תארו לכם שוער בכיר ומבטיח בליגת העל שרגע לפני תחילת העונה נקרא למילואים, נלחם בשטח האויב, נפצע מפגיעת טיל בטנק בו שהה, מסתתר מהמצרים כששריקות הכדורים חולפות מעל ראשו, צופה בחבריו נלחמים ונהרגים, מתפלל לחילוץ וזוכה לטיפול בפציעותיו רק כ-12 שעות לאחר שנפגע, כשהוא חוצה תעלות ומוטס לבית חולים.
 |
| משמאל: תורג´מן, גרובר, שטרן, גרשגורן ואגמי בכפר בלום |
|
| |
תסריט מסרט אקשן הוליוודי, ממש כך. כל זה, ושבועות ספורים אחר כך הוא שוב פותח בהרכב של מכבי חיפה. "באותה תקופה היו כמה שחקנים שעשו שירות מילואים", ניסה להיזכר בומה, "היו שחקנים שהשתתפו במלחמה כנהגים, אפסנאים ומובילים. אבל לוחם קרבי של ממש? הייתי היחיד".
אומרים שכדי להיות שוער צריך להיות קצת משוגע בראש, במובן החיובי כמובן. "אני לא חושב שזה תפס במקרה שלי", אומר בומה. "גם לאורך הקריירה, ויעידו על כך אחרים. לא הייתי משוגע בשום אופן והאמת היא שנזהרתי. כמעט שלא נפצעתי במהלך הקריירה, למרות ששברתי כמה צלעות באחד ממשחקי הדרבי כשהייתי שוער מכבי חיפה. לאחר שלוש עונות בירוק, עברתי להפועל חיפה".
לאחר שש שנים בצד האדום של עיר הפועלים, המשיך בומה לשלוש שנים בבני יהודה ואחריהן שב למדים הירוקים של חיפה, שם גם סיים את הקריירה. כיום הוא ממשיך בעסקיו, אב לשניים וסב לשניים. וזהו סיפורו של בומה ויינברג, הלוחם, השוער, ששב מתופת מלחמת יום הכיפורים היישר לשער של מכבי חיפה.