כמעט מיותר לציין שהתקופה שעוברת עלינו, אזרחי ישראל, היא כואבת ומורכבת. בזמנים כאלה, דברים כמו ספורט נדחקים ובצדק לשולי השיח ומאפשרים לנו שעות קטנות של אסקפיזם בין מבזק חדשות אחד למשנהו. עבורי ועבור רבים כמוני, חזרתה של הקבוצה האהובה עליי מהווה נקודת אור בימים חשוכים; אבל מה קורה כשהדברים הללו מתערבבים?
בימים האחרונים, ככל שהתקשורת עסקה יותר ויותר בתרומותיה של קטאר לחימושו וחיזוקו של ארגון חמאס, כמה וכמה גורמים החליטו - בצעד תמוה במיוחד - להפנות את האש לכיוונה של ברצלונה, כאילו היא זו שמממנת בעצמה את משגרי הטילים ובניית המנהרות. כמובן שפריס סן ז'רמן נדחקה לשולי השיח, כי היא תעצבן הרבה פחות אנשים, אבל זה כבר סיפור אחר.
 |
| ניימאר, פברגאס ומסי. להפריד את הפוליטיקה מהספורט (רויטרס) |
|
| |
"איך אתם יכולים לאהוד את ברצלונה?", ישאלו אתכם שטופי-מוח כאלו ואחרים, או סתם פרובוקטורים שמנסים לעצבן את תומכי "הקבוצה של המדינה". בפועל, שיתוף הפעולה של ברצלונה עם "קרן קטאר" לא תורם דבר וחצי דבר לארגוני טרור. זו המציאות. אם הלוגו על החולצה מספיק לאוהד כדי "להתנתק" מהקבוצה שהוא אוהב, כנראה שהאהבה הזו לא הייתה שווה יותר מדי.
הגיוני שהתנוססות שמה של קטאר על החולצה של ברצלונה לא תרד חלק בגרון ללא מעט אנשים, וזה מובן לגמרי, אבל מכאן ועד הפיכתה של קבוצה לפרו-חמאסית, הדרך ארוכה מאוד. ארוכה מדי. לא רוצים לקנות חולצות? זכותכם. רק תזכרו שהכסף הזה לא יגיע לעולם לקטאר - בטח לא לחמאס - ולא יפגע אפילו במעט בהכנסות של המועדון.
בפעם הבאה שאתם רואים כדורגל, אל תסתכלו על הספונסר, פשוט צפו. במיוחד בימים שבהם כמעט כל דבר אחר סובב סביב מלחמות ופוליטיקה, הקבוצות הללו יכולות לשמש אי של שפיות. בתנאי שנפסיק להשתגע.
הכתוב הינו טור דעה