יש משהו אבסורדי בעובדה שההתמודדות בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב סיפקה הרבה יותר עניין מחוץ למגרש מאשר על כר הדשא. כאילו שאין לכוחות הביטחון שלנו מספיק צרות על הראש, שהשר והמפכ"ל נקראו לדון על הסיכוי לחוסר שליטה ואלימות כש"האשכנזים של תל אביב" מגיעים פעם נוספת ל"מזרחיים מירושלים". כל המדינה עמדה על הרגלים כשהיריבות הניצחיות עלו למפגש נוסף, שכמעט ולא שמנו לב שהיריבות הזאת הפכה לעקרונית ושהשורשים כבר נחלשו מזמן.
"אני לא שונא אותם כי הם מזרחיים, אני שונא אותם כי הם אוהדי בית"ר", אומר לי רועי. ילד חמוד בן 14. "מלא דברים.. המשחק הזה נגד בית שאן?", הוא שואל אותי "הם תמיד מקנאים בהפועל" הוא ממשיך, ואני כבר מאבד אותו. נכון, משהו פה לא ממש מסתדר.
מיותר לציין את שורשי הסכסוך שכבר דובר עליו אין ספור פעמים, וכמעט באותה מידה מיותר לציין שלרועי אין מושג על ההבדלים שבין התנועה הרוויזיוניסטית להסתדרות והשמאל. הוא לא היה בתכנון כשמשה סיני בא לימק"א וגרם לבית"ר לאבד את האליפות, הוא עוד לא נולד כשאיתן טייב נזכר לשרוך את הנעליים, והוא היה עוד זעטוט כשהפועל לקחה לבית"ר את הגביע מהידיים. אז מאיפה השנאה הכל כך עמוקה הזאת? באמת קצת קשה להבין. "תראה בסוף הם יהודים, ישראלים, וזה לא שאני חלילה רוצה שהם ימותו, אבל הם אוהדי בית"ר. ובוא נגיד שאני פחות מעריך אותם ככה" הוא מוסיף. אבל אני קשה איתו. וכשאנחנו חופרים לעומק רועי פתאום מבין שהוא לא באמת יודע על מה ולמה. זה עניין עקרוני. וכשאתה אוהד הפועל אתה מציב מולך את בית"ר. גם אם אתה לא באמת מבין למה.
אוהדי בית"ר VS הפועל ת"א
ביום שבת נכחתי במשחק הנוער בין הקבוצות. למרות החשש הבטחוני-תקשורתי מניצוצות בין שני הצדדים או איזושהי התלהמות. אך הקהל התנהג, עד כמה שאפשר לקרוא לזה ככה, למופת. כן, גם דברים כאלה חשוב לציין. ובכל זאת צד את עיניי מחזה קצת מזעזע. על הטריבונה (או הדבר הזה בבית וגן) לידי עמד אדם בשנות השלושים לחייו, אב גאה שלקח את הבן הקטן לראות כדורגל. הבן הנרגש הסתכל על אביו אולי יותר משהסתכל על המגרש, מה שלא מנע מהאב הנחוש לצעוק בפאסון "לך י'אשכנזי מסריח, קבוצה של שמאלנים". הלוואי ואפשר היה לומר שהמסר הובן. גם לקוראי שורות אלו ובטח לילד הקטן שנהנה עם אבא בכדורגל. הוא אומנם נולד לעולם אחר מהיסוד, אבל כנראה יגדל לשנוא את אוהדי הפועל יותר ממה שיוכל בכלל להבין. (למרות כמובן ה"אופק החדש" שמסתמן ברפורמת החינוך).
אבל אתמול בטדי היו גם רוחות אחרות, ולא מעט אוהדים חזרו והדגישו שהכל נובע מההגזמה של התקשורת. "מחפשים את הדם" הם אומרים לי, "צריך סדר, כמו בכל משחק, אבל משהו פה קצת איבד פרופורציות". גם כשהתנפצה שימשת האוטובוס של אוהדי הפועל, בשני הצדדים היו לא מעט אנשים שהתעקשו שזהו קומץ והאוהדים ברובם מסתפקים ביריבות ספורטיבית. והדיון בשאלה מי פה הרוב, טרם קיבל תשובה עניינית.
 |
| אוהדי הפועל מרוצים לפני המשחק (שי לוי) |
|
| |
משהו ביריבות האוהדים במפגש האחרון הסתמן בדמותם של חיות. אם אלו התמונות הנוראיות של האריה הבית"רי מחזיק את החזיר האדום, ובין אם זה בהחלטה לכנס את אוהדי הפועל בגן החיות התנכ"י בשביל למנוע חיכוך מחוץ לספארי, שצפוי היה בטדי. אז אולי אפשר, ואפילו צריך, לנסות לראות את הדברים מזווית קצת אחרת. כי הדבר היחיד שמבדיל אותנו מאותן חיות, הוא למעשה התבונה. אנחנו לא חיות כי אנחנו מסוגלים לחשוב בהגיון. במשחק לא מעט אוהדים, בשני הצדדים, הוכיחו שהם יכולים לעשות זאת, לא מעט אנשים בסך הכל באו לראות כדורגל.
בסופו של דבר ראינו תצוגת כדורגל מדהימה. לא על כר הדשא, כי על זה עוד אפשר להתווכח, אלא בתפאורה המושלמת שסבבה אותו. מכל הפחד מהאלימות כמעט ושכחו לציין שאלו שניים מהמועדונים הגדולים בארץ שמביאים לכל משחק את אחד הדברים שהכי חסרים לנו בכדורגל – אוהדים. אז יש שיזקפו את השקט היחסי שהיה אתמול להיערכות המתוגברת של כוחות הביטחון, ויש שיטענו שהאוהדים פשוט לא באו להילחם, לפחות לא רובם. אבל אנחנו צריכים לזכור מהמשחק הזה את אווירת הכדורגל הכל כך לא שגרתית ולהזכיר אותה בכל פעם לאוהדים שבאים למגרשים ממניעים אחרים. כי מה שבטח אמר השר למפכ"ל כשדיברו ביניהם על המשחק, היה גם מה שכולנו צריכים לזכור. "תגיד אין לנו גם ככה מספיק שנאה על הראש?"
 |
| אוהדות של בית"ר (שי לוי) |
|
| |