"העמידו אותי מול כיתת יורים. ראיתי את המוות"

זה קרה באוקטובר 1973, לפני 40 שנה בדיוק. כשמרבית החיילים ואנשי המילואים נמצאים בבית הכנסת ומתפללים לסליחות ביום הכיפורים, התקיפו אויבינו מכל החזיתות למה שהפכה להיות אחת המלחמות הקשות ובעיקר המפתיעות שידעה מדינת ישראל מאז שהוקמה.

המלחמה המפתיעה הגיעה גם לבית משפחת עטואר. אב המשפחה, בנימין, היה אז בשלהי הקריירה שלו ככדורגלן. עטואר המכונה 'אומי', גדל במחלקת הנוער של הפועל פתח תקווה ואח למשפחת כדורגלנים מפורסמים כמו דוד ויאיר. "זה כינוי שהודבק לי על ידי אמא שלי שקראה לי בילדותי 'יא אומי' (נשמה שלי, עיניים שלי), סיפר עטואר על הכינוי שלו. "אם תשאל אנשים מי זה בנימין עטואר, הם לא יידעו, אבל אם תשאל אותם מי זה 'אומי' הם יידעו ואפילו הילדים שלי והנכדים שלי קוראים לי כך".

'אומי' נולד בשנת 1939 באם המושבות והגיע לקבוצה ממלאבס בגיל מצוות, כשאת אהבתו לכדור העגול הוא קיבל בשכונת "מחנה-יהודה" ומהגנטיקה המשפחתית, אך למזלו הרע הוא לא הצליח להצטרף לקבוצת האליפויות שהייתה אז בשיאה.

"האחים הבוגרים שלי היו גם שחקני כדורגל ואחי היה חלוץ מצטיין, כך שהתשוקה והאהבה למשחק עברה גם אליי. הקריירה שלנו הייתה לא כמו שהיא היום, הייתה לנו אהבה אמיתית למשחק ואצלנו הסמל היה הלב שלנו והיום אין את זה". אמר בינימין.

בנימין עטואר (מימין) וזכריה רצאבי ז"ל (היסטוריון הפועל פ"ת ניסים קלדרון)

בנימין חצה את הכביש ועבר לשחק במחנה יהודה ובשנת 1964 הצטרף לבית"ר ת"א, שם כיכבו אנטוניו בונזי, קארלוס בוסטמנטו והאחים חליבה איתם היה שותף לאחת השערוריות הגדולות של אותם שנים - הבעיטה באשכיו של הרופא במהלך משחק שגרמה להפסד טכני.

במשחק ליגה שנערך באצטדיון המיתולוגי של הפועל ר"ג, המכתש, נפצע השוער המקומי, עוזי זנדר ורופא הקבוצה ד"ר יוסף שווץ שהיה בדרך לטפל בשוער הפצוע, ירק לעברו של 'אומי' שלא נשאר חייב ובבעיטת מספריים לעבר אשכי הדוקטור השכיבו ארצה. מהומה גדולה פרצה במגרש הכללה אוהדים, שחקנים וכח משטרה שניסה להשתלט על הבלגן והמשחק פוצץ. 'אומי' הובא לחקירה ומשם לטקס סולחה עם הדוקטור ובהמשך לשימוע על הפסד טכני אותו פסקו לחובת קבוצתו בוועדת המשמעת.

בנימין והגביעים מבית"ר פ"ת (חגי ניזרי)

פתאום, העולם התהפך
בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, השתנה עולמה של משפחת עטואר כש'אומי' גוייס למילואים: "סופחתי לגדוד השריון בחטיבה הירושלמית 'שנלר' ותפקידנו בכוח היה להחליף את גדוד הצנחנים שישב על גדות תעלת סואץ. היינו בסך הכול 16 חיילים במוצב. בשעה שתיים בצהריים, התהפך העולם והשקט ששרר סביב המוצב הפך בין רגע לגיהינום".

עטואר ממשיך: "ללא התראה מוקדמת החלו מאות מטוסי האויב המצרי שחלפו מעל המוצב, להוריד עלינו אלפי פגזים ואליהם נוספו הפגזות ארטילריות שבאו מהצד המצרי של תעלת סואץ. בעוד אנו מנסים לתפוס מחסה החל הצבא המצרי לחצות את התעלה מעל גשרים שהכינו". במטח האש הראשוני נהרגו שבעה מחבריו של עטואר שזה עתה חזרו מחופשת ראש השנה כשהוא בעצמו נפצע מרסיסים ברגל ובפנים. "יחד עם שני חבריי שנותרו בחיים זחלנו לתוך הבונקר המרכזי כשהכול חשוך ומלא עשן והסתתרנו בתקווה שיגיע כוח חילוץ שיוציא אותנו מתוך התופת", הוסיף.

"בינתיים המצרים חדרו על הגשרים וכל אלה שהיו בחוץ נעלמו ונשארו מעטים מאוד, ולא ידעת מי מת ומי בחיים. כשהמצרים פרצו כולם היו בהלם והתחלתי לצעוק בקשר שיבואו להציל אותנו כדי שנוכל לברוח. עזרה לא הגיעה וככה נשארנו כמה שעות ואתה לא יודע אם תצא חי או מת מהאזור הזה". עטואר ממשיך להיזכר בכאב: "במקום כוח חילוץ ראינו מולנו חיילי קומנדו מצרים שקראו לנו להרים ידיים ולהיכנע ואם לא הם יזרקו רימונים לתוך הבונקר. ההחלטה להיכנע הייתה קשה וגורלית ולאחר שקשרו לנו את העיניים ואזקו לנו את הידיים הועברנו ברפסודה לעבר מצרים ונפלנו בשבי". 

"אמרתי לעצמי מה אני אגיד להם? למי אני שייך?", שיחזר 'אומי', "הם ראו את התחתונים שלי ושאלו אם אני טייס. אמרתי להם שאני לא טייס אלא סך הכל חייל. פתאום אני שומע את השם של החטיבה שלנו ואמרתי שאני שייך אליהם וככה חקרו אותי - איזה מטוסים יש לנו ואיזה נשק יש, אמרתי אני לא יודע שום דבר אני חייל פשוט". בשבי עבר 'אומי' סדרת עינויים קשה והסיפור המצמרר שלו הוא בלתי נתפס. "קשרו אותנו עם כבלים של טלפון וככה הכניסו אותנו למשאית והתחלנו לנסוע מעבר לתעלה. שם הם פתחו לי את הראש בצינור ברזל, שברו לי את השיניים והרסו לי את עור התוף באוזניים".

תיאורים קשים. 'אומי' נזכר (חגי ניזרי)

"תחילה לקחו אותנו לכלא אלכסנדריה וחילקו אותנו לחדרים, שם לא הייתי לבד אלא בין אנשים. היינו כפותים והחיילים המצריים נתנו לנו מכות על הגב ואז אחרי כמה שעות הגענו לכלא בקהיר, כלא נאצר, כלא ענק של שבע קומות ושם שחררו אותנו מכבלי הפלדה והכניסו אותנו לחדרים והחקירות היו מאוד קשות עם עינויים קשים. באחד המקרים רצו להטביע אותנו בתוך קערית של ברזל שהייתה מלאה במים קרים ואמרו לנו למצוא את הסבון ואם לא היינו מוצאים היו נותנים לנו מכות רצח ומהפחד לא היינו מתרוממים מתוך המים".

"הם כיבו על צווארי סיגריות בוערות כשבשיא העינויים ניסו לעקור לי את הציפורניים בפלייר. מעולם לא בכיתי כפי שבכיתי ברגעים אלה, והבכי שלי כנראה עשה משהו בלבם האכזר, אחרת אני לא מבין מה עצר אותם לפתע מביצוע הזוועה שתכננו. הם גם העמידו אותי מול כיתת יורים עם רובים ללא כדורים ונתנו פקודה לירות בי. ראיתי את המוות בעיניים, אך התברר שזאת הייתה רק הצגה בשבילם".

בנימין עטואר בשבי המצרי (באדיבות היסטוריון פ"ת ניסים קלדרון)

ניצוץ התקווה והחזרה הביתה
בזמן ש'אומי' עבר עינויים קשים בשבי המצרי, קיבלה משפחתו המודאגת ידיעה משלטונות צה"ל שבנימין נחשב לנעדר. המשפחה ניסתה בכל הדרכים להשיג שבב של מידע על גורלו של האח, הבעל והאב, עד שהאחים הכדורגלנים דוד ויאיר, זיהו את האח האובד בין השבויים שנראו בשידורי החדשות בטלוויזיה הירדנית.

השמועה שהוא חי התפשטה בפתח תקווה ונטעה תקוות שהשבוי עוד יחזור לחיק משפחתו האוהבת, ואכן לאחר שלושה חודשים, בהם עברו מידי יום לכלא אחר, הגיע המפנה. "הגיעו ארבעה חיילים שהחלו לגרור אותי במדרגות וחשבתי שאני הולך לעוד חקירה אבל הרגשתי שמוציאים אותי החוצה, הורידו אותי לאוטובוס והעלו אותי למטוס עם אנשי הצלב האדום עם ארונות של הרוגים וככה הגענו לישראל".

בנימין מציג את תעודות הכבוד וההוקרה ממדינת ישראל (חגי ניזרי)

בליווי אנשי הצלב האדום, עלו השבויים על המטוס ובנימין נחת בישראל היישר לזרועותיהם של בני המשפחה. "הייתי מאוד מבולבל וגם לא ידעתי שאני נמצא בארץ. הם זרקו אותי כמו כלב ונסעו. במשך הזמן ניסיתי לחזור לעצמי אבל היו לי כאבים ורעשים באוזניים מהם אני סובל עד היום. יום אחד הגיע ראש עיריית פ"ת והציע לי לעבוד בעירייה, שם עבדתי 27 שנים והתחלתי לאמן כדורגל. שיחקתי בליגה למקומות עבודה עד גיל 60". לאחר השיקום חזר 'אומי' לאהבת נעוריו, אך את סיוטי השבי יישא במוחו עד יומו האחרון.