אחרי ששוב עמד חסר אונים בעוד שחקני ריאל מדריד דאגו לסלק את פיסות הכבוד האחרונות שנשארו לחניכיו (את השוט של הבלאנקוס מכסים את הפה עם החולצה כדי שלא יראו אותם צוחקים צריך בלאט להראות לחניכיו לפני המשחק השלישי בסדרה), הירשה לעצמו דייויד בלאט, די בצדק, לשחרר את העניבה, ולהחליף את הדיפלומטיות העוטה בדרך כלל את דבריו בחיצים מפולפלים וחדים לעבר ההנהלה הצהובה.
"ריאל מדריד בנתה קבוצה כדי להגיע הכי גבוה שאפשר", התריס בלאט מיד אחרי ההפסד השני בסדרה כשהוא יודע מי לא עשתה זאת. "יש להם חמישה גבוהים ואנחנו שולחים מולם את רק את שון ג'יימס", ניפץ המאמן את הבועה כאילו הוא עדיין מאמין שדארקו פלאניניץ' יכול להוות איזשהו פקטור ברמות האלה וגם הוסיף עוד שמן למדורת הביקורת על הרכבת הסגל.
אמנם למדנו העונה שלא כדאי להספיד את מכבי ת"א כל כל מהר, אבל אם היא לא תגיע לפיינל פור העונה, בלאט יצטרך גם הוא לעשות חשבון נפש. כמי שהרכיב לא מעט קבוצות אלופות בעבר, אם ברמת הנבחרות או ברמת הקבוצות, לא ייתכן שיצא לקרב עם החומר שבידיו העונה עם אמונה שלמה שהוא עונה לסטנדרטים הנהוגים בה.
או שהוא לא דפק מספיק חזק על השולחן של ההנהלה והבהיר לה שגם אחד המאמנים הטובים באירופה לא יוכל להוביל את הסגל הזה לניצחון בסדרת הצלבה על ריאל מדריד, צסק"א מוסקבה או ברצלונה וגרוע מכך, יכולה להיות האפשרות שחטא בחטא ההיבריס והאמין שגם בלי כלי העבודה הנחוצים לבניית קבוצה ראויה, הוא, בלאט, יכול כבמטה קסם להפוך את דייויד לוגאן לחואן קרלוס נבארו ואת יוגב אוחיון לסרחיו יול.
בקיץ יעמדו דבריו של בלאט במבחן, כאשר יחל במלאכת הפירוק וההרכבה מחדש של הסגל כשכבר עכשיו ברור לכל שבהנהלה למדו את הלקח וצירפו משקיעים נוספים על מנת שיוכלו להגדיל את עוגת התקציב ולהתקרב לסכומים שיכולות הגדולות של אירופה לשלם לכוכבים שלהן, כפי שהיה, במידה מסוימת, כאשר הקבוצה זכתה בשתי אליפויות אירופה רצופות.
צפו בריאל מנצחת בדרך ל-0:2 על מכבי
במכבי ת"א זוכרים היטב את סוף שנות ה-90 האפורות בהן הקבוצה הצליחה להשתחל להצלבה, אבל שם הייתה מתרסקת וממש לא רוצים לחזור לשם. בלאט בוודאי זוכר איך הוא ופיני גרשון צירפו במחירים מצחיקים כמה מהזרים הגדולים ביותר ששיחקו בצהוב (נייט האפמן, אריאל מקדונלד, פארקר בקדנציה הראשונה), שהצליחו להוציא את הקבוצה מהלופ הזה, לקחת תואר אחד (בסופרוליג יש לציין) ולגעת בתואר נוסף. נס כזה כבר לא יחזור על עצמו.
הבעיה הישראלית
אחת הדילמות של מכבי בנושא הסגל נוגעת לשחקנים הישראלים והסדרה מול ריאל הציפה זאת שוב. יותר משהפריע לחובבי הכדורסל המקומי לצפות בקבוצה המובילה בארץ מפסידה, בוודאי הציקה העובדה שבעוד הקצפת של הכדורסל הישראלי ניפקה יבול דל של ארבע נקודות (2 לאליהו ו-2 ללנדסברג), כישרונות ספרדיים מהדרג השני (מלבד רודי פרננדס, שחקן חמישייה בנבחרת לצד שחקני NBA כפאו ומארק גאסול, ריקי רוביו וחוסה קלדרון), שמשחקים בליגה בלי חוק רוסי, קלעו 50 מתוך ה-75 של קבוצתם (מירוטיץ' מונטנגרי שהתאזרח בספרד).
 |
| לנדסברג. חצי מהנקודות של הישראלים במדריד (חגי ניזרי) |
|
| |
הנתון שספרד מייצרת שחקנים מוכשרים יותר והרבה מהם הוא נושא לדיון אחר. השאלה היא האם, כפי שעשו בקיץ 1999, צריכה מכבי ת"א לוותר על הכישרון הישראלי הגדול ביותר שלה (אז זה היה קטש, היום אליהו ואוחיון), ולהחזיק בסגל מקומיים משלימים בלבד או, למרות העלות הגדולה, להחזיק בהם ולנסות למצוא לידם שחקנים שישלימו אותם בצורה הכי טובה (אוחיון פרח, למשל, לצד לנגפורד). על פי צמד המשחקים מול ריאל, האפשרות הראשונה נראית כטובה מבין השניים.