מונדר חלאילה ואבו יונס בבית הדין (דנה בהט)
בני סכנין עמדה היום (רביעי) לדין משמעתי בעקבות החלטת תובע ההתאחדות לכדורגל, שלום אבן עזרא, שהאשים את הקבוצה בהתנהגות בלתי ספורטיבית של אוהדיה בעת השמעת ההמנון בטדי. על פי כתב התביעה נשמעו קריאות בוז מכיוון יציע אוהדי סכנין בזמן ההמנון. בסכנין הודפים את הטענות. העונש יתקבל רק מחר.
היו"ר מוחמד אבו יונס אמר בדיון: "כל הדו"ח של המשקיף בנוי על שיקול דעת מוטעה. שריקות הבוז היו כלפינו ההנהלה כי הייתה שמועה שנעלה את מחירי הכרטיסים נגד מכבי חיפה והשמועה גם נכונה. זו הייתה הסיבה ולא משהו אחר. בכל פעם יש קריאות נגדנו במשחקים. היו בעיות עם אוהדים והמשטרה וכשהגענו לשם הקריאות הופנו אלינו. זה לא כוון להמנון".
חבר ההנהלה ודובר המועדון, מונדר חלאילה, אמר: "אותו קומץ רצה גם הזמנות למשחק ולא יכולנו לספק זאת. סכנין מכבדת את ההמנון. יש הוכחות שבכל המשחקים תמיד סכנין כיבדה את ההימנון. יום לפני המשחק, כינסנו את האוהדים. ההנהלה ביקשה כמנהגה לאורך כל השנים לכבד את ההמנון, כי אנחנו חלק מהמדינה הזו, הקהל הסכים לבקשה זו. יש קומץ קטן שמקטר על הזמנות ותמיד מנסה להיות אנטי, הם שרקו לאינטרס האישי שלהם".
עוד לפני הדיון אמר חלאילה: "40,000 אוהדים מהמגזר הערבי עמדו וכיבדו את ההמנון בגמר הגביע בזכייה ההיסטורית. אנשי ההנהלה וכל המקורבים עמדו וכיבדו ולא שמענו קריאות בוז מהצד של אוהדי סכנין. שילוב ההמנון בטדי עם הקריאות הגזעניות: "מוות לערבים", "הנביא מוחמד מת", "אני שונא את הערבים", אשר נשמעו בשנים האחרונות בטדי יוצר מצב שההמנון נתפס כאנטי ערבי בעיני הילד הערבי אשר עומד בסיטואציה כזאת ומרגיש שזהותו נאנסת ונרמסת במערבולת הזאת".
חלאילה המשיך: "על כן, רובם בוחרים בקריאות "אללה אכבר" ומקצתם אולי בוחרים בבוז כאשר משאת נפשם היא לא בוז להמנון כשלעצמו ולא בוז למדינה אשר בגלוי מצהירה כל הזמן על כמיהה לשותפות בעשייה שלה, אלא בוז לאותו קהל שעומד ממול ואונס לילד הערבי את זהותו".
2:2 לבית״ר עם סכנין, בכורה לקדאייבהמונולוג של חלאילה נמשך: "יתרה מזאת, אם כבר המדינה דורשת מהילד הערבי לכבד את ההמנון (וצריך לכבד את ההמנון כי הוא מסמל את זהות המדינה שכולנו נדרשים לשלומה ולקיומה) מדוע לא טורח משרד החינוך לתרגם לערבית את ספר הנרטיב של העם היהודי ולא נשמעת אף הסברה לשיר ההמנון ולא תרגום שלו לערבית בבתי הספר הערבים?".
"כמדומני שנפתלי הרץ אימבר היה דואג לשנות חלק מהמילים אם היה יודע על קיומה של מדינה הטרוגנית ורבת תרבויות. או אולי אם ידע היה ממליץ על מילים כמו "כי באדם אני מאמין" לטשרניחובסקי שייצגו את אזרחי המדינה בהמנון, או אולי גם הרצל אם היה עומד וצופה במתרחש בטדי היה נזהר בהשקפתו האוטופית בספרו "אלטניולנד", סיכם.