מהרסייך ומחריבייך

היום זה היום. חמש שנים מרגע שעלו הבולדוזרים של רון חולדאי על האולם באוסישקין וחירבו אותו כדי שלתל אביבים יהיה עוד מגרש חנייה אחד קטן. חמש שנים שחלפו וגם היום אני קורא ושומע אוהדי כדורגל, שאינם אדומים, המריעים וצוהלים לזכרו של החורבן הזה. מדובר כמובן בחבורה של טיפשים. מי ששמח על הריסת אוסישקין, ישלם את המחיר מחר או מחרתיים בקבוצה שלו כי ההרס הזה איננו מסמל מדיניות של אנטי הפועל - הוא מסמל התנהלות של אנטי ספורט.

ספורט הוא תרבות. ספורט הוא היסטוריה ומורשת. מדינות שמכבדות את עצמן מכבדות את הספורט שבתוכן. לא סתם ככה באים והורסים אולם או אצטדיון או מתקן שהוא סמל, בוודאי לא כשמדובר בסמל של מועדון גדול ומפואר. גם כשהורסים, זה קורה רק אחרי שבונים מתקן דומה וחדש במקום זה הישן. מי שהורס מתקני ספורט, שלא יצפה לתרבות ספורט. ומי שצוהל על הרס כזה, שלא יתפלא אחר כך מדוע קבוצתו מתפרקת ונזקקת לתרומות ולנדבות על מנת להישאר בחיים.

היכולת של אנשים כמו אלי טביב להשתלט על קבוצות כדורגל בארץ מתחילה ביכולת של ראשי ערים כמו רון חולדאי להרוס את אוסישקין מבלי למצמץ. הצהלה המטופשת של אוהדים ירושלמים על ההרס הזה, היא תחילתן של הדמעות הניגרות עתה אחר גורלה של בית"ר ירושלים.

הבולדוזרים הורסים את אוסישקין

היום שבו נהרס אוסישקין הוא גם היום שבו החל מועדון הכדורסל של הפועל תל אביב לקום על רגליו. מיזם האוהדים יחד עם הזעם ועם הרוח החדשה, הולידו קבוצה שתשחק בעונה הבאה בליגת העל. הפועל אוסישקין לא תזכה באליפות ואולי אפילו לא תהיה בפיינל פור. אבל היא ההוכחה החיה לכך שיש חיים אחרי ההרס ושיש בכוחם של אוהדים אמיתיים לבנות מחדש את מה שהורסים אלה שאינם מבינים את המושג ספורט.

במלחמה נגד חולדאי ונגד הריסת אוסישקין היו גם רגעים מכוערים שמן הראוי לגנות גם היום ולקוות שלא יחזרו. הקללות והנאצות אינן במקומן, שלא נדבר על עניינים גרועים מאלו. המחאה היפה והספורטיבית הייתה לגיטימית. אולי היא גם סימנה את הדרך למי שרוצים להמשיך ולהרוס כאן את הספורט הישראלי. צריך רק לקוות שבכל מקום שבו יבואו לוזונים וגאידמקים שרוצים לקלקל, יעמדו מולם אוהדים אמיתיים עם לב רחב שימנעו מהם לעשות את זה. יום הזיכרון להרס אוסישקין הוא יום עצוב אבל גם יום מלא בשמחה ובתקווה.